פרשנות מצטטת על במדבר כה:יז

וישב ישראל כו' יתפרש בס"ד בפרשת פנחס על פסוק צרור את המדינים והכיתם אותם וכו':

מאת המדינים ולא וכולי ההרגש הוא דהול״ל מאת מדין כי היכי דכתיבי כלהו קראי דבתר הכי ומאי כתיב המדינים בה״א דמיעוטא הוא ומה בא למעט. ומשני דאתא למעוטי מואב. והא דהוצרך רש״י לד״א היינו דלטעמא קמא ק׳ דנימא איפכא דמנ״ל דהמדינים לא היו מתייראים. דילמא יראתם גדולה משל מואב דס״ס מואב לא היו מתפחדים שיהרגום שהרי כתיב אל תתגר בם מלחמה ולא היו יראים אלא על ממונם אבל מדינים על נפשותם נמי היו יראים. ואי משום שישראל לא עליהם היו הולכים הרי על מואב גם כן לא היו הולכים רק על שבעה אומות ולכך קאמר טעם אחר. ולטעם זה נמי ק׳ דס״ס הוא עדיף טפי שילכו לנקום נקמת ה׳ גם מן המואבים ויהרגו כל הגדולים שהם הרעו לישראל ויניחו הטף הקטנים ומהם תצא רות המואביה. לכך הוצרך לשניה׳ ומ״מ בפרשת פנחס דכתיב צרור את המדינים. ודייקי׳ התם נמי ולא את המואבים לא מייתי התם רש״י אלא זה הטעם השני. ונר׳ דטעם ראשון זה אינו מספיק אלא לכדי שלא ילכו עליהם לצבא להשמיד להרוג ולאבד לפי שלא השחיתו כ״כ כמו מדין. אבל ס״ס הואיל והרעו לישראל למה לא יהיו ג״כ בכלל צרור כלל. אבל טעם זה דמחמת הפרידה מהני ודאי שלא לצוררם כלל בזכות הפרידה. וב׳ פרידות דנקט רש״י הוא דרך אגב דהכא לא שייכא אלא חדא רות המואביה:

ולא מאת המואבים. ר"ל למה צוה לנקום מהמדינים והלא המואבים שכרו את בלעם כדכתיב בפ' בלק. וא"ת ולמה נקט רש"י הכא תרי טעמים ובפרשת פנחס לא נקט אלא חד טעמא. וי"ל דק"ל למה שינה כאן הלשון וכתב נקום נקמת, והתם כתיב צרור וגו', אלא ע"כ צ"ל משום הדיוק מאת המדינים ולא מאת המואבים, א"כ ש"מ מדיוקא דנקום דוקא להורגם אסור אבל לאייב אותם מותר, ולעיל משמע אפילו לאייבם אסור מדכתיב צרור את המדינים, אם כן סתרי קראי אהדדי. ועל זה נקט הכא שני טעמים דהא שאסר להרגם משום שהמואבים נכנסו לדבר מחמת היראה וכו' והא דמשמע הכא דמותר לאייבם, היינו לאחר שנתגיירו השתי פרידות, דעיקר הטעם הוא משום שתי פרידות וכו', וכיון שיצאו השתי פרידות מותר לאייבם אבל לאייבם קודם שנתגיירו אסור: