פרשנות מצטטת על במדבר כו:א

כעת ראיתי את דברי הרמב"ן על אתר. לדבריו, חלילה לומר שמתו רבים כל כך (רבע מכל ישראל), וזאת משני טעמים: (א) אין דנים דיני נפשות בדיין אחד, אלא בסנהדרין של עשרים ושלושה. (ב) כיצד יתכן שההרוגים היו רבים כל כך, הלא הפקודים שבפרשת פינחס חסרו רק אלף שמונה מאות ועשרים מהמנין הקודם, ולא מסתבר שבמשך ארבעים השנה שבין מנין למנין התרבו יותר מט"ו רבוא? לכן מפרש רמב"ן שמשנצמדו ישראל לבעל פעור יצא הקצף מלפני ה' והחל הנגף. ואז אמר ה' למשה, שיצווה את השופטים לשפוט את הנצמדים, וכאשר נאספה כל העדה אל פתח אוהל מועד לקיים את דבר ה', בעוד הנגף נוגף בהם, העז זמרי להתקרב אל המדינית (בכך התכוון למנוע את השופטים מלדון את הנצמדים). התחילו משה ואהרן לבכות על כך שכל העדה נתונה בסכנת המגפה, ואז עמד פינחס ועשה דין בזמרי ובמדינית, ובכך עצר את המגפה. עם עצירת המגפה לא נידון אף אחד מהנצמדים, כי ה' אמר: "והוקע אותם וגו' וישֹׁב חרון אף ה' מישראל", וכיון שחרון אף ה' שב, אין הכתוב מציין שהשופטים אכן שפטו. מאוחר יותר, לפני שעברו את הירדן, השמיד ה' את אלו הנצמדים, וזהו שכתוב: "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ג-ד). עיין שם עוד. (פ' בלק תשס"ג) וראה מש"כ להלן (כו, א).

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר – הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁיְּשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לְפִינְחָס עַל קִנְאָתוֹ אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וְעַל הַצְּדָקָה שֶׁעָשָׂה עִם יִשְׂרָאֵל לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם וְלֹא מֵתוּ כֻּלָּם בַּמַּגֵּפָה. וְצִוָּהוּ שֶׁיּוֹדִיעַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא כֹּהֵן לְעוֹלָם, וְזֶה טַעַם ״לָכֵן אֱמֹר״ שֶׁיַּגִּיד זֶה בְּיִשְׂרָאֵל. וְלֹא אָמַר הַכָּתוּב "וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו כְּהֻנַּת עוֹלָם" כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּאַהֲרֹן (שמות כט ט), אֲבָל אָמַר "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" וְאָמַר "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם", שֶׁיִּתֵּן לוֹ בְּרִית עִם הַשָּׁלוֹם דָּבֵק בּוֹ, וּבְאַהֲרֹן נֶאֱמַר "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח ב). וּלְכָךְ אָמַר "אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו", וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין. וְהִזְכִּיר ״וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה״ "וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה" לְהוֹדִיעַ כִּי רָאוּי הָיָה לַשָּׂכָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁהָרַג נָשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל וּבַת מֶלֶךְ גּוֹיִם וְלֹא יָרֵא מֵהֶם בְּקִנְאָתוֹ לֵאלֹהָיו. וְאַחֲרֵי שֶׁנָּתַן שְׂכָרוֹ הַטּוֹב לַצַּדִּיק, צִוָּהוּ לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים וְאָמַר לוֹ ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים״, וְצִוָּהוּ שֶׁיִּמְנֶה הָעָם תְּחִלָּה. וְזֶה טַעַם ״וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה״ (במדבר כ״ו:א׳), כִּי הַמִּנְיָן יִהְיֶה תְּחִלָּה:

ולפי פשוטו סמוך לפרשה של אחריו שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב. ולא ידעתי מי הכריחו לומר שהוא סמוך לפרשה של אחריו ולא לראש הפרשה ההיא גבי במספר שנים אחר היובל והלא ענין הגאולה שהיא אחר שתי שני' לא למדנו אותו אלא מקרא דלעיל דכתיב במספר שני' אחר היובל וא"כ יותר נכון היה לומר שהוא סמוך למעל' בראש הפרשה ההיא בעצמה ובא לומר כאן שאין הלוקח יכול לעכב אלא גאולה יתן לארץ אבל מה שטען הרמב"ן ז"ל ואיננו נכון בעיני שיכלול בפרש' היובל ובכל ארץ אחזתכם תתנו גאולה ויאמר בפרשה שנייה כיצד כי ימוך אחיך וגו' אינה טענה שאם מפני שכלל בפרשת היובל ענין הגאולה הנה כמו שכלל על דרך הפשט בפרשת היובל ענין האונאה אגב שאמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ואמר כיון שאין מכירת הקרקעות אלא עד היובל אין ראוי שימכור לחבירו אלא כפי מספר השנים הנשארים עד היובל ואם לאו הוא עושה לחבירו אונאה ואין ראוי להונות איש את אחיו כן כלל בפרשת היובל ענין הגאולה אגב שאמר לא תמכר לצמיתות אמר ולכן אין רשות ללוקח לעכב האחוזה בידו אלא כאשר יבא הגואל הקרוב שיגאלה יתננה לו מיד ואם מפני שאינו נכון שתהיה הפרשה השנייה פירו' הפסוק שבפרשה הראשונה עד שהיה פירו' כי ימוך אחיך כאילו אמר כיצד כי ימוך אחיך הנה יותר קשה מזה בפרשת פנחס שחצי הדבור בפרשה הראשונה וחציו האחר בפרשה השנית בפסוק ויהי אחרי המגפה ויאמר יי' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל: