פרשנות מצטטת על במדבר כו:ט

שלמה המלך ע"ה הזהיר אותנו בכאן (משלי ג) על מדת הבטחון, ובא להודיע שיכבד האדם מהונו להקב"ה ולא תרע עינו בו כי יפזר ויתן לאביונים, אבל יבטח בשי"ת כי בגלל הדבר הזה יברכהו בכל מעשה ידיו, ואין לו לחשוב שבסבת הפזור הזה יחסר הונו, כי כן אמר שלמה (שם כח) נותן לרש אין מחסור, אך יש לו להאמין באמת כי ה' יתעלה יוסיף עליו, כי כן אמר (שם יא) יש מפזר ונוסף עוד, ועוד אמר (שם י) לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. יאמר כי יתרון ההון המקובץ מן הגזל והחמס לא יועיל, והחסרון שיחסר לצדקה יועיל לו כי תצילנו מן המות, וזהו שאמרו ז"ל מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד. וכיון שכן ראוי לו לאדם שיחסר מממונו לכל דבר מצוה וקניני המעלות, ובפרט במצות הצדקה, כי הנותן צדקה לעני להקב"ה נותנה, וכן הנותן להקב"ה משלו הוא נותן לו, וכן אמר דוד ע"ה (דברי הימים א כ״ט:י״ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ועל כן אמר שלמה בכאן כבד את ה' מהונך. ולשון הון כולל כל מיני הספוק שאוצרים באוצרות, והוא מלשון (תהילים קי״ט:י״ד) כעל כל הון, (משלי ל׳:ט״ז) ואש לא אמרה הון, כי לא תשבע האש מלשרוף כל זמן שתמצא גוף מקבל השרפה, או לפי המדרש על אשה של גיהנם, והכוונה שאין ליסורי הרשעים בגיהנם סוף ותכלית. ונראה ששני כתובים אלו ענינם נסיון, יזהיר שנכבד ה' מהוננו כדי שימלאו אסמינו שבע, ולכך סמך לו מיד וימלאו אסמיך שבע וגו', אמר וימלאו כנגד כבד, ואמר ותירוש יקביך יפרוצו כנגד ומראשית כל תבואתך, וכן כתוב (דברים כ״ב:ט׳) ותבואת הכרם. וכן כתוב בענין המעשר (מלאכי ג׳:י׳) ובחנוני נא בזאת. ואע"פ שהנסיון אסור מדין התורה שאין לומר אעשה מצוה פלונית כדי שאצליח בנכסים שכן אמר הכתוב (דברים ו) לא תנסו, כבר אמרו רז"ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר וגו', שהנסיון בו מותר. וכן בשני כתובים אלו שהם נסיון ולא תנאי, שלא אמר אם תכבד את ה' מהונך וימלאו וגו', הא למדת שהנסיון אע"פ שהוא אסור מדין התורה, בענין הצדקה והמעשר הוא מותר.

אָמְנָם לְפִי מַה שֶּׁמַּסִּיק בַּמִּדְרָש, ״קֹרַח״ – שֶׁעָשָׂה קָרְחָה בָּעוֹלָם כוּ׳, נִרְאֶה שֶׁדַּעַת בַּעַל הַמִּדְרָש זֶה לוֹמַר שֶׁקֹּרַח חָלַק עַל מְצִיאוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הַנּוֹעָדִים עַל ה׳״ (במדבר כז ג) ״בְּהַצּוֹתָם עַל ה׳״ (במדבר כו ט), וְהֵיכָן מָצִינוּ שֶׁקֹּרַח נוֹעַד עַל ה׳, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קי.) שֶׁהַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, מִכָּל מָקוֹם הִיא גּוּפָא קַשְׁיָא, לָמָּה יִהְיֶה כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה. אֶלָּא לְפִי שֶׁקֹּרַח טָעַן שֶׁהָעוֹלָם קַדְמוֹן כְּקַדְמוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהוּא מְחֻיָּב הַמְּצִיאוּת, וְהֻצְרַךְ לִכְפִירָה זוֹ כְּדֵי לְחַזֵּק מַחֲלֻקְתוֹ, כִּי הוּא טָעַן וְאָמַר ״כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה׳ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה׳״, וְדַעְתּוֹ לוֹמַר שֶׁאֵין יִתְרוֹן וּשְׂרָרָה לְשׁוּם נוֹצָר עַל חֲבֵרוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין קְדִימָה חָס וְשָׁלוֹם לוֹ יִתְבָּרַךְ עַל בְּרוּאָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וּבְתוֹכָם ה׳״, וְהָיָה רָאוּי לִהְיוֹת ה׳ בְּרֹאשָׁם וְלֹא בְּתוֹכָם בָּאֶמְצַע, אֶלָּא הוֹרָה וְהוֹדָה כִּבְיָכוֹל שֶׁאֵין לוֹ קְדִימָה, קַל וָחֹמֶר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַל וָחֹמֶר מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ אַתֶּם. וְאָמַר לוֹ מֹשֶׁה ״בֹּקֶר״, גְּבוּלוֹת חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, יְכוֹלִים אַתֶּם לַהֲפוֹךְ בֹּקֶר לְעֶרֶב? כֵּן תּוּכְלוּ לְבַטֵּל אֶת זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א ד-ה): ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר״, ״וַיַּבְדֵּל״, וּכְתִיב: ״וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי״ (ויקרא כ כו) וּכְשֵׁם שֶׁהִבְדִּיל יִשְׂרָאֵל מִן הָאֻמּוֹת כָּךְ הִבְדִּיל אֶת אַהֲרֹן כוּ׳ (רש״י בשם מדרש).

שכן לקהת ובניו. רצונו לתרץ היאך באו דתן ואבירם לבני קהת להשתתף עם קרח שנתעורר על הכהונה שהרי הם לאו לוים ולאו בכורים נינהו, דכתיב ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם ,ואם באים לחלוק על הכהונה בשביל נמואל אחיהם שהיה בכור, רחוק הוא שיכנסו לחלוק בשביל אחיהם, ונמואל עצמו שבעבורו המחלוקת לא נזכר בקרא שהיה מעורר:

בהצותו. כמו (במדבר כ"ו) בהצותם על ה' שנלחם בהם על שעזרו לבני עמון:

וישב יואב ויך את אדום וגו'. שמנה עשר אלף הכתובים במלכים (שמואל ב ח׳:י״ג ובדברי הימים א י״ח:י״ב) הרג אבישי פעם ראשונה ששת אלפים ויואב שנים עשר אלף כששב מהכות את ארם: