פרשנות מצטטת על במדבר כו:יח

יחי ראובן אמר ר"א (אבן עזרא על דברים ל״ג:ו׳) כי החל מראובן שהוא הבכור ולא הזכיר שמעון בעבור עון פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג וכן דעת רש"י והמפרשים ולפי דעתי אין מספרם ראיה בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה וגם משאר השבטים יחסרו קצת כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ואמר (שם פסוק ד) קח את כל ראשי העם נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם וכן אמר (שם פסוק יא) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ואל תשיב עלי מדבר עכן שאמר (יהושע ז יא) חטא ישראל כי שם לא נתגלה החטא ויזכירם סתם וכן המוכה איננו ראיה כי היה נשיא בית אב בהם לא נשיא השבט והנועדים על ה' בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו שהיו נשיאי עדה ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם והמזמור הזכיר דתן ואבירם וענינם בשמם (תהלים קו יז) תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם והזכיר ויצמדו לבעל פעור (שם פסוק כח) עם וימאסו בארץ חמדה (שם פסוק כד) לכלל העם וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון ולא ימחה שבט מישראל שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר (דברים ד׳:ג׳) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואלה הנשארים כולם כתיב בהם (שם פסוק ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ולמה לא יברכם והנה כולם עשו את העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם וראיתי במדרש רבה (במדב"ר כא ט) ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם ומנה משפחה אחת לשמעון וחמשה מבני בנימין והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא והוא בכלל הברכה והנכון בעיני כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים כמו שאמר (דברים ל״ג:י״ז) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה והיה זה בעבור שני דברים האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן והוצרך להזכיר אחיו שגדול ממנו והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני השם והוצרך להשאיר אחד מן השבטים שאינן נימנין בשום מקום רק שנים עשר כנגד שנים עשר מזלות ברקיע ושנים עשר חדשים בשנה ושנים עשר גבולי אלכסונין שאמרו במדרש שהם הן זרועות עולם וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (ברכות ל״ב) אמר הקב"ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים וכן בהר גריזים והר עיבל (דברים כ״ז:י״ב) שמנה לוי לא נגזר שם יוסף לשני שבטים וכן תראה בחלוק יחזקאל (מח ד ה) שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים ולא הזכיר לוי וכשמנה תוצאות העיר הזכיר (שם פסוק לא) שער לוי אחד ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים אבל אמר (שם פסוק לב) שער יוסף אחד כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (במדבר יז יז) והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מט ז) והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם החל מראובן כי לקח נחלתו בראשונה ועוד כי הוא הבכור ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה ואחר כן הקדים יהודה כי הוא הנוחל הראשון בארץ ולנגיד ממנו והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו והנה ברכתו כוללת כל ישראל ואחר כן ברך לוי החונים עם בני יהודה (ס"א ועיר ירושלים) בירושלים ושם יהיו קרבנותם לרצון ואחרי כן ברך בנימין שהיתה נחלתם עם בני יהודה ועיר ירושלים ובית המקדש בין בני יהודה ובין בני בנימין והלוים יחנו עם שניהם ואחרי כן ברך בני יוסף כי כן היתה נחלתם שנאמר (יהושע יח יא) ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף ואחרי כן השלים לברך בני הגבירות והקדים זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב (בראשית מט יג יד) וכן נפל גורלם השלישי לבני זבולון (יהושע יט י) והגורל הרביעי לבני יששכר (שם פסוק יז) ואחרי כן ברך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדותם והוא הדגל שלהם והקדים גד לכל בני השפחות כי לקח נחלתו תחלה עם ראובן המוקדם והוא היה מדגל הראובני וטעם יחי ראובן שיחיה שבטו ולא ימות לעולם ויהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל ג) ואל יהיו מתיו מספר שלא יהיו מעטים שכל דבר שיספר הוא מעט וכן ואני מתי מספר (בראשית לד ל) לשון ר"א (אבן עזרא על דברים ל״ג:ו׳) ויותר נכון לפרש יחי ראובן בישראל ואל ימות שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים ויהי פקודיו במספר בני ישראל לעולם יתפלל עליו שלא יגרום חטאו והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל וזה כענין שנאמר שם (שם לה כב) וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר וכן פירש רש"י (רש"י על דברים ל״ג:ו׳) וטעם מתיו שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו ואולי מתיו רמז לראשי משפחותיו הארבע ויהיה טעם מספר כמו במספר וכן לזנות בית אביה (דברים כ״ב:כ״א) ירחצו מים (שמות ל כ) ורבים כן או טעמו שיהיו מתיו מספר ישראל שימנה ראשון כמשפט הבכור כי האחד הוא המספר כי ממנו הכל ואונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ל״ג:ו׳) תרגם ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון יתכוין למה שפירשנו יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת ויהיו מתיו במספרם לעולם לא ימחה שבטו מישראל ולא ימנו ביותר מספרם להיותן שני שבטים שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כבוש הארץ יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל והטעם שיתגברו ולא ינוצחו כטעם ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ) ואל ימות שלא יפלו מהם במלחמה ויהי מתיו מספר שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין והפירוש הזה קרוב אבל הראשון נכון יותר בעיני כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא ועל דרך האמת יחי ואל ימות מטעם פוקד עון אבות על בנים ושם (שמות כ ה) רמזתי סודו והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפרקי היכלות:

והנני מבאר הענין דרך כלל, דע כי המשכן היה ארכו שלשים אמה ורחבו עשר אמות וקומתו עשר אמות, ארכו שלשים אמות שכן מצינו בקרשים ועשית את הקרשים למשכן עשרים קרש לפאת נגבה תימנה והיו הקרשים נתונים מעומד שנאמר עצי שטים עומדים, והיו נתונים לארכו של משכן, והיה רוחב כל קרש וקרש אמה וחצי, הוא שכתוב ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד והקרשים הללו היו עשרים לפאת דרום ועשרים לפאת צפון הרי לך שיש ברוחב הקרשים שלשים אמות. ורחבו עשר אמות ממה שכתוב (שמות כ״ו:כ״ב-כ״ג) ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים, וכתיב (שם) ושני קרשים תעשה וכתיב (שם) והיו שמונה קרשים בין כולם לצד מערב וזהו שאמר ולירכתי המשכן ותרגומו ולסייפי כי המערב סוף המזרח, וכשם שקרא הכתוב מזרח פנים ומערב אחור כך יכול לקרותם ראש וסוף, והרי לך שמונה קרשים שהיו לצד המערב יש בהם י"ב אמות לפי חשבון רחב הקרש אמה וחצי, וקבלת רז"ל במשכן שרחבו עשר אמות ואותם שתי אמות העודפות הן הנכנסות בשעור רוחב הקרשים של צד צפון ולצד דרום והיו עובי הקרשים בולעים אמה אחת לכל צד נמצא חלל רוחב המשכן עשר אמות לא יותר. והנה לצד מזרח שבו פתח האהל לא היו קרשים כלל כי אם ארבעה עמודים שעליהם תלוי המסך כענין שכתוב (שמות כ״ו:ל״ו) ועשית מסך לפתח האהל, וקומתו עשר אמות זה מבואר ממה שכתוב עשר אמות אורך הקרש כי קומת המשכן כקומת הקרשים.

וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו, הרי ארבעה. ונתתי פני בכם ונגפתם, הרי חמשה. ורדו בכם שונאיכם, הרי ששה. ונסתם ואין רודף אתכם, הרי שבע פורעניות. ומזה אמר הכתוב שבע על חטאתיכם כלומר שבע פורעניות על חטאתיכם שהם שבע. והזכיר עוד שנית שבע פורעניות אחרות, ואלו הן, ושברתי את גאון עזכם, זה ביהמ"ק, שנאמר (יחזקאל כ״ד:כ״א) הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם, הרי אחד, שמיכם כברזל הרי שנים, ארצכם כנחושה הרי שלשה, ותם לריק הרי ארבעה. ולא תתן ארצכם הרי חמשה. ועץ הארץ לא יתן הרי ששה. פריו הרי שבעה. כי מלת לא יתן תשמש לשניהם, לא יתן העץ ולא יתן הפרי, והרי לך שבע פורעניות. והזכיר עוד שלישית שבע פורעניות אחרות ואלו הן, והשלחתי בכם את חית השדה, והיא אחת וכוללת שלשה, גרוי חיה גרוי בהמה גרוי שאר שרצים, והוא שכתוב (דברים ל״ב:כ״ד-כ״ה) ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר, ושכלה אתכם הרי ארבעה. והכריתה הרי חמשה. והמעיטה הרי ששה. ונשמו הרי ז', והזכיר עוד רביעית שבע פורעניות אחרות, והן חרב נוקמת נקם ברית הרי אחד, ונאספתם אל עריכם הרי שנים. ושלחתי דבר הרי שלשה. ונתתם ביד אויב הוא החרב שהזכיר, בשברי לכם מטה לחם הרי ארבעה. ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד הרי חמשה. והשיבו לחמכם הרי ששה. ואכלתם ולא תשבעו הרי שבעה. והזכיר עוד חמישית שבע פורעניות אחרות, אכילת בשר בנים ובנות הרי אחת, השמדת במות והכרתת חמנים הרי שנים, שמתוך השמדת הבמות החמנים נופלים, וגוף העבודה זרה נקרא חמנים לפי שנעשית לשם מזלות החמה, ונתתי את פגריכם הרי שלש, וגעלה נפשי זו סלוק שכינה הרי ארבע, עריכם יהיו חרבה הרי חמש, שממון מקדש מן הגדודיות הרי שש, ולא אריח בריח ניחוחכם הרי שבע. והשמותי אני את הארץ אין זו פורענות אלא מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארץ.