אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֤ת בְּנֵי־אֶפְרַ֙יִם֙ לִפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת אֵ֥לֶּה בְנֵי־יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ (ס)
רמב"ן
יחי ראובן אמר ר"א (אבן עזרא על דברים ל״ג:ו׳) כי החל מראובן שהוא הבכור ולא הזכיר שמעון בעבור עון פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג וכן דעת רש"י והמפרשים ולפי דעתי אין מספרם ראיה בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה וגם משאר השבטים יחסרו קצת כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ואמר (שם פסוק ד) קח את כל ראשי העם נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם וכן אמר (שם פסוק יא) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ואל תשיב עלי מדבר עכן שאמר (יהושע ז יא) חטא ישראל כי שם לא נתגלה החטא ויזכירם סתם וכן המוכה איננו ראיה כי היה נשיא בית אב בהם לא נשיא השבט והנועדים על ה' בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו שהיו נשיאי עדה ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם והמזמור הזכיר דתן ואבירם וענינם בשמם (תהלים קו יז) תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם והזכיר ויצמדו לבעל פעור (שם פסוק כח) עם וימאסו בארץ חמדה (שם פסוק כד) לכלל העם וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון ולא ימחה שבט מישראל שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר (דברים ד׳:ג׳) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואלה הנשארים כולם כתיב בהם (שם פסוק ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ולמה לא יברכם והנה כולם עשו את העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם וראיתי במדרש רבה (במדב"ר כא ט) ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם ומנה משפחה אחת לשמעון וחמשה מבני בנימין והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא והוא בכלל הברכה והנכון בעיני כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים כמו שאמר (דברים ל״ג:י״ז) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה והיה זה בעבור שני דברים האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן והוצרך להזכיר אחיו שגדול ממנו והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני השם והוצרך להשאיר אחד מן השבטים שאינן נימנין בשום מקום רק שנים עשר כנגד שנים עשר מזלות ברקיע ושנים עשר חדשים בשנה ושנים עשר גבולי אלכסונין שאמרו במדרש שהם הן זרועות עולם וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (ברכות ל״ב) אמר הקב"ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים וכן בהר גריזים והר עיבל (דברים כ״ז:י״ב) שמנה לוי לא נגזר שם יוסף לשני שבטים וכן תראה בחלוק יחזקאל (מח ד ה) שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים ולא הזכיר לוי וכשמנה תוצאות העיר הזכיר (שם פסוק לא) שער לוי אחד ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים אבל אמר (שם פסוק לב) שער יוסף אחד כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (במדבר יז יז) והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מט ז) והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם החל מראובן כי לקח נחלתו בראשונה ועוד כי הוא הבכור ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה ואחר כן הקדים יהודה כי הוא הנוחל הראשון בארץ ולנגיד ממנו והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו והנה ברכתו כוללת כל ישראל ואחר כן ברך לוי החונים עם בני יהודה (ס"א ועיר ירושלים) בירושלים ושם יהיו קרבנותם לרצון ואחרי כן ברך בנימין שהיתה נחלתם עם בני יהודה ועיר ירושלים ובית המקדש בין בני יהודה ובין בני בנימין והלוים יחנו עם שניהם ואחרי כן ברך בני יוסף כי כן היתה נחלתם שנאמר (יהושע יח יא) ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף ואחרי כן השלים לברך בני הגבירות והקדים זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב (בראשית מט יג יד) וכן נפל גורלם השלישי לבני זבולון (יהושע יט י) והגורל הרביעי לבני יששכר (שם פסוק יז) ואחרי כן ברך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדותם והוא הדגל שלהם והקדים גד לכל בני השפחות כי לקח נחלתו תחלה עם ראובן המוקדם והוא היה מדגל הראובני וטעם יחי ראובן שיחיה שבטו ולא ימות לעולם ויהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל ג) ואל יהיו מתיו מספר שלא יהיו מעטים שכל דבר שיספר הוא מעט וכן ואני מתי מספר (בראשית לד ל) לשון ר"א (אבן עזרא על דברים ל״ג:ו׳) ויותר נכון לפרש יחי ראובן בישראל ואל ימות שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים ויהי פקודיו במספר בני ישראל לעולם יתפלל עליו שלא יגרום חטאו והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל וזה כענין שנאמר שם (שם לה כב) וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר וכן פירש רש"י (רש"י על דברים ל״ג:ו׳) וטעם מתיו שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו ואולי מתיו רמז לראשי משפחותיו הארבע ויהיה טעם מספר כמו במספר וכן לזנות בית אביה (דברים כ״ב:כ״א) ירחצו מים (שמות ל כ) ורבים כן או טעמו שיהיו מתיו מספר ישראל שימנה ראשון כמשפט הבכור כי האחד הוא המספר כי ממנו הכל ואונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ל״ג:ו׳) תרגם ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון יתכוין למה שפירשנו יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת ויהיו מתיו במספרם לעולם לא ימחה שבטו מישראל ולא ימנו ביותר מספרם להיותן שני שבטים שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כבוש הארץ יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל והטעם שיתגברו ולא ינוצחו כטעם ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ) ואל ימות שלא יפלו מהם במלחמה ויהי מתיו מספר שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין והפירוש הזה קרוב אבל הראשון נכון יותר בעיני כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא ועל דרך האמת יחי ואל ימות מטעם פוקד עון אבות על בנים ושם (שמות כ ה) רמזתי סודו והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפרקי היכלות:
רמב"ן
מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ – גַּם זֶה עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (בבא בתרא קכ״ב) מֵאֵת בָּתֵּי הָאָבוֹת שֶׁנָּחֲלוּ הַרְבֵּה יִקְחוּ הַרְבֵּה, כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּיר ״לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם״ (במדבר ל״ג:נ״ד). אֲבָל הַשְּׁבָטִים שָׁוִים הָיוּ בַּנַּחֲלָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁתִּמְצָא בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ (פרק כ״א) שֶׁאֵין מִסְפַּר הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ לַלְוִיִּם שָׁוֶה לְשִׁבְטֵיהֶם, מִפְּנֵי שִׁנּוּי הֶעָרִים הָיָה, שֶׁהָיוּ חֲשׁוּבוֹת זוֹ מִזּוֹ, כִּי בְּשׁוּמָא נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי נָתְנוּ מִיהוּדָה וְשִׁמְעוֹן וּבִנְיָמִין עָרִים י״ג, וּמִמַּטֵּה יִשָּׂשכָר אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי וַחֲצִי מְנַשֶּׁה י״ג, וְאֵלּוּ מְרֻבִּים עַל הָרִאשׁוֹנִים בְּמִנְיָנָם. וְנָתְנוּ מִמַּטֵּה אֶפְרַיִם עָרִים אַרְבַּע, וּמִמַּטֵּה דָן עָרִים אַרְבַּע, וְהָיוּ בְּנֵי דָן כִּפְלַיִם כִּבְנֵי אֶפְרָיִם:
גור אריה
לשבט שהוא מרובה נתנו חלק רב ואף על פי שלא היו החלקים שוים. ולפי זה יהיה פירוש "לרב תרבה נחלתו" קאי על השבט, שהוא רב. והקשה הרמב"ן על זה, דמדרש רז"ל בכתוב הזה איננו כן, אלא אמרו בספרי (כאן) "לרב תרבה נחלתו" – הרי שיצאו עמו עשרה בנים, ובכניסתו לארץ נמצאו חמשה, קורא אני עליו "לרב תרבה נחלתו". הרי שהיו שיצאו עמו חמשה בנים, ובשעת כניסתו לארץ נמצאו עשרה, קורא אני עליו "ולמעט תמעיט נחלתו". וכן בגמרא (ב"ב קיז ע"ב) מפרש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט, כמו שאמרו 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלק, היינו דכתיב "לרב תרבה נחלתו"', עד כאן דבריו. כוונתו לטעון על פירוש זה, שרז"ל מפרשים "לרב תרבה נחלתו" על המשפחות שהם בשבט, שאם יצא עם עשרה בנים, ונמצאו בכניסתן לארץ חמשה, שיש להם ליתן כמו שהיו כשיצאו ממצרים. והיינו לענין משפחה של שבט, לא שנפרש הכתוב "לרב תרבה נחלתו" היינו שיתן לשבט הרב – הרבה, דאין זה משמע לחכמים לפרש כן, דכל השבטים לקחו בשוה. ועוד, דאם כן מאי פריך בגמרא (שם) 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים וכו", והלא שפיר נוכל לפרש "לרב תרבה נחלתו" לשבט הרב ירבה נחלתו:
אמנם רש"י מיישב זה שפיר, דאף על גב דפירש הכתוב "לרב תרבה נחלתו" היינו לשבט הרב ירבה נחלתו, על כרחך עיקר קרא לא להכי הוא דאתי, דמהיכי תיתי לנו לומר בענין אחר עד שיאמר הכתוב "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", דהא כתיב (פסוק נג) "לאלה תחלק הארץ", בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקו, ומפרש "לאלה" ולא לפחותים מבן עשרים ויתרים מבן ששים, או למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה, סוף סוף מהיכי תיתי לומר בענין אחר רק "לרב תרבה נחלתו". אלא על כרחך פירוש הכתוב כך; "לרב תרבה" לשבט שהוא רב ירבה נחלתו, אם הוא מרובה ביציאת מצרים – אף על גב דעכשיו הוא מעט. והוא הדין "למעט תמעיט נחלתו", אף על גב דעכשיו הוא מרובה, וזה בא הכתוב לאשמועינן. ומכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג. ) . והשתא פריך שפיר 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקו כו":
ומה שהקשה הריב"ם בפרק יש נוחלין (ב"ב קיח. תוד"ה בשלמא), דאם כן יקשה לך למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה, לא לכתוב "לרב תרבה נחלתו", דהא מ"לשמות מטות אבותיו ינחלו" (ר' פסוק נה) נפקא. דאפשר לפרש, דאילו לא כתיב "לרב תרבה נחלתו", הייתי אומר דתרוייהו בעינן; דבעינן באי הארץ וגם ליוצאי מצרים, ואם היה מבאי הארץ ולא היו אבותיו מיורדי מצרים – לא, דכך היה משמע "לאלה תחלק הארץ לשמות מטות אבותיו", ואם יצאו עמו עשרה בנים, ובשעת כניסתן לארץ לא היו רק חמשה, אין להם ליטול רק חמשה חלקים. והוא הדין אם יצאו עמו חמשה בנים, ובשעת כניסתן לארץ היו עשרה, לא יקחו רק ה'84, עד שיהיו מיוצאי מצרים וגם מבאי הארץ. לכך כתיב "לרב תרבה נחלתו", שהכל תולה בשעה שיצאו ממצרים; שאם היו בשעה שיצאו ממצרים מרובים, ובשעה שנכנסו לארץ מועטים, יקחו כאילו היו מרובים. ואי לא כתב רחמנא "למעט תמעיט נחלתו", הייתי אומר השתא איפכא, או הא או הא; דליוצאי מצרים נחלק, וגם לבאי הארץ, וכדאיתא ליה לרבי שמעון בן אלעזר (ב"ב סוף קיז. ). והשתא דכתיב "למעט תמעיט נחלתו", ופירושו דהיה מועט כשיצאו ממצרים, אף על גב דעכשיו הרבה, תמעיט נחלתו. ואם כן ידעינן דליוצאי מצרים נחלק, ונכון הוא תירוץ זה. ואי כתב "לרב תרבה" בלחוד, ולא כתב "לשמות מטות אבותם", לא ידעינן כלל מאי "לרב תרבה נחלתו", דכיון דלא כתב רחמנא דליוצאי מצרים נחלק, לא הוי ידעינן לפרש, דהא לא איירי כלל ביוצאי מצרים, ולא נוכל לפרש לרב בשעת יציאת מצרים – תרבה, אף על גב דבעת שבאו לארץ היו מעטים, לכך צריך "לשמות מטות אבותם". ומה שהקשה הרמב"ן, דרז"ל מפרשים הכתוב במשפחה שהם תוך השבט, מה בכך, דסוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב הוא כמשמעו, דהיינו לשבט הרב תרבה נחלתו, ולשבט המעט תמעיט נחלתו:
ומה שהקשה הרמב"ן, דכבר מסיק בגמרא (ב"ב קכב. ) דארץ ישראל נתחלקה לשבטים, ולא לקרקפתא. פירוש, שהיו החלקים שוים – י"ב חלקים, כל אחד נטל חלק אחד. דאין זה קשיא לרש"י, שהרי רש"י מפרש הבעיא באופן אחר; אם נחלק ארץ ישראל לשבטים, פירוש שחלקו אותה לי"ב חלקים, לכל אחד חלק מה שהוא, ולא הטילו גורל רק על י"ב חלקים. או הטילו גורל לכל אחד ואחד מישראל, ולא היה נחלק לי"ב חלקים בלבד, ואהא מיבעיא ליה. ואהא פשיט "בין רב למעט", כלומר, בשלמא אי לשבטים נחלק, שייך "בין רב למעט", דהא היה חלק גדול וחלק קטן, דהשבט שמרובה היה לו חלק גדול, ושבט שאינו מרובה היה לו חלק קטן. אלא אי אמרת לקרקפתא נחלק, מאי "בין רב למעט", הלא לא היה החלק הזה רק לקרקפתא, ולא שייך בזה לומר "בין רב למעט":
ומה שהקשה הרמב"ן עוד בפרשת ויחי (בראשית מח, ה), דאם נאמר שכל שבט ושבט לא לקחו רק כפי מה שהוא, אם כן מה היה מועיל בכורתו ליוסף, כיון דכל השבטים לקחו כל אחד ואחד (בשוה) [כפי מה שהוא]. וגם זה אינו קושיא, דהיה מועיל לנחלה שלא תסוב נחלת השבט ממטה למטה (להלן לו, ז), ולענין זה הוי שני שבטים לנחלה. אף על גב דלא מהני לענין ממון, אין בכך כלום, דעיקר זה הוא משום חשיבות, דנקראים בניו שני שבטים. ועוד, הרבה דברים מחולקים דין השבט משאם לא היו נקראים שבט, שאין דנין את השבט אלא בע"א. ועוד הרבה דברים יש לשבט; לענין שופטים, שנותנין סנהדרין לכל שבט ושבט (סנהדרין טז ע"ב), ולענין דגלים וקרבנות נשיאים:
ויש להוכיח דברי רש"י דהשבטים לקחו כל אחד ואחד לפי מה שהוא, דהא בגמרא (ב"ב קיח. ) קאמר, 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, היינו דצווחו בני יוסף, אלא למאן דאמר לבאי הארץ נחלק, למה צווחו וכו". והשתא מאי פריך, אם לא נחלק לקרקפתא אלא כל השבטים נטלו בשוה – שפיר היו צווחים, דלא נטלו יותר מחלק אחד, והם היו רבים מאד, ולא היה מספיק להם מה שנטלו, וצווחו שפיר. ובשביל קושיא זאת נדחק (הרשב"א) [הרשב"ם] דקושיא זאת 'מה צווחו בני יוסף' לא הוי לפי המסקנא דמסיק לשבטים אפלוג, דלמסקנא לא הוי קשה מידי. ודבר תימה הוא מאד, דסתמא דתלמודא יהיה מקשה אליבא דחד תנא קושיא דלא תהא אליבא דהלכתא, דהא מסיק בגמרא (ב"ב קכב. ) דלשבטים אפלוג. אבל לפירוש רש"י ניחא, משום דכל השבטים לא לקחו רק כפי מה שהם, ואם היו מרובים – כשבט יוסף – לקחו כפי מה שהם:
והרמב"ן תירץ בענין אחר, דהכי מקשה; בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, שפיר צווחו, משום דהרבה היו מבאי הארץ, ולא היו הרבה מיוצאי מצרים, והרי לא ירשו רק ליוצאי מצרים. אבל אם נאמר דלבאי הארץ נחלק, קשיא, דליכא למימר דצווחו משום דהיה להם דוחק – כי כל שבט ושבט לקחו בשוה והם היו רבים – דזה לא יתכן, דהא הרבה שבטים היו רבים מהם, דהא יהודה היה הרבה מכל אחד, וכן יששכר וזבולון ודן. ואם כן יקשה לך למה לא צווחו הם, אלא לא צווחו בשביל שהיו רבים, בשלמא למאן דאמר וכו'. אבל תירוץ זה לא יספיק בכל הצורך, דהא שבט אפרים פחות היו הרבה ממה שהיה במנין ראשון, דבמנין הראשון היה שבטו ארבעים אלף וחמש מאות (לעיל א, לג), ובמנין השני היו ל"ב אלף (פסוק לז), אם כן אף למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, קשיא למה צווחו בני אפרים. ואם כן קשיא, אף למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, למה צווחו בני אפרים. וצריך לומר דהיו צווחים מפני כי רוב נחלת השבט בא למעוט השבט שהיו בעת כניסתן לארץ, כגון שהיו בשבט אפרים הרבה יתומים בעת יציאתם ממצרים, שלא היו נחשבים מיוצאי מצרים, שלא היו בני עשרים. ובעת בואן לארץ היו גדולים, ואותם לא נטלו חלק כלל למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, וכל אותם שנטלו חלק בארץ – שהיו אבותיהם מיוצאי מצרים בני עשרים – היו מעוט השבט של בני אפרים. ומפני כי רוב השבט היה בלא נחלה, לכך צווחו בני יוסף. אבל אין לנו ראיה על זה שנאמר כך. ואם נפרש כפירוש רש"י, לא יקשה מידי:
וכן בספרי (כאן) קאמר בהדיא "איש לפי פקדיו יותן נחלתו", מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא [ל]כל שבט ושבט כפי מה שהוא. וכן הוא אומר "וידברו בני יוסף אל יהושע וגו'" (יהושע יז, יד), מה הוא אומר אחריו "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך בארץ הפרזי כי אץ לך בהר אפרים" (שם שם טו), עד כאן. הרי דסבירא ליה דכל שבט ושבט נטלו לפי מה שהוא. והרמב"ן מכח הגמרא דחה זאת הברייתא, ורש"י מפרש שאין ראיה מן הגמרא, ומפרש כל הסוגיא כדלעיל:
אמנם בפרשת ויחי (בראשית פמ"ח אות ה) הוכחנו דלא כרש"י, עיין שם, ואין צריך לכפול הדברים, שכבר בארנו למעלה. והגמרא דלעיל (ב"ב קיח. ) כבר ישבנו האיך פריך למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה:
אמנם לי נראה דלא קשה, דכך מקשה; דאין לומר לכך צווחו משום דלא נטלו חלק יותר מן האחרים, זה לא סבירא ליה דבשביל כך היו צווחים, דהא כיון דכל אחד נטל חלק בארץ ישראל, לא היה להם לצווח – אלא אם לא נטלו כלל, אבל כל היכי שנטל – מה צווחו. דהא ארץ ישראל – אין ספק בזה שהיו יכולים להתפרנס ממנה, דכיון דהקדוש ברוך הוא הנחיל אותם את הארץ, אין ספק שהיה מנחיל אותם ארץ שהיה די להם, שכן הבטיח הקדוש ברוך הוא ליתן להם ארץ טובה ורחבה (שמות ג, ח) . ולפיכך פריך שפיר, דלמאן דאמר לבאי הארץ נחלק, כיון דכולהו נטלו, לא היה להם לצווח. דאין לומר כלל כי הקדוש ברוך הוא נתן להם הארץ שלא היה מספיק ליושב בה. אבל למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, לא קשיא, כי באי הארץ לא נחשבו כלל מיורשי הארץ. ופירוש נכון וברור הוא:
וברייתא דספרי גם כן יש ליישב כפשוטו, דלעולם סבירא ליה שהיו החלקים שוים, והכי פירושו; שאם היה שבט גדול מרובה באוכלסין – נתנו לו חלק גדול לישיבה, כדי שיוכל לשבת ברווחה. ואם לא היה השבט כל כך הרבה, נתנו לו חלק שהוא טוב יותר בשאר ענינים מבורכים, שאין צריך ישיבה. ומכל מקום מקוים הכתוב שאמר "לפי פקודיו", פירוש לפי אשר יש בתוך השבט; אנשים הרבה יותן לו נחלה רחבה, ולשבט שהוא קטן – יותן לו חלק שהוא מבורך בכל טוב יותר. והחלקים שוים זה נגד זה בענין הדמים. ולפיכך אמר יהושע אל בני יוסף "עלה לך היערה וכו'" (יהושע יז, טו), פירוש, שנתן להם ארץ שיוכלו להרחיב גבולם יותר. והשתא יתורץ הכל, והוא נכון:
אמנם רש"י מיישב זה שפיר, דאף על גב דפירש הכתוב "לרב תרבה נחלתו" היינו לשבט הרב ירבה נחלתו, על כרחך עיקר קרא לא להכי הוא דאתי, דמהיכי תיתי לנו לומר בענין אחר עד שיאמר הכתוב "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", דהא כתיב (פסוק נג) "לאלה תחלק הארץ", בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקו, ומפרש "לאלה" ולא לפחותים מבן עשרים ויתרים מבן ששים, או למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה, סוף סוף מהיכי תיתי לומר בענין אחר רק "לרב תרבה נחלתו". אלא על כרחך פירוש הכתוב כך; "לרב תרבה" לשבט שהוא רב ירבה נחלתו, אם הוא מרובה ביציאת מצרים – אף על גב דעכשיו הוא מעט. והוא הדין "למעט תמעיט נחלתו", אף על גב דעכשיו הוא מרובה, וזה בא הכתוב לאשמועינן. ומכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג. ) . והשתא פריך שפיר 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקו כו":
ומה שהקשה הריב"ם בפרק יש נוחלין (ב"ב קיח. תוד"ה בשלמא), דאם כן יקשה לך למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה, לא לכתוב "לרב תרבה נחלתו", דהא מ"לשמות מטות אבותיו ינחלו" (ר' פסוק נה) נפקא. דאפשר לפרש, דאילו לא כתיב "לרב תרבה נחלתו", הייתי אומר דתרוייהו בעינן; דבעינן באי הארץ וגם ליוצאי מצרים, ואם היה מבאי הארץ ולא היו אבותיו מיורדי מצרים – לא, דכך היה משמע "לאלה תחלק הארץ לשמות מטות אבותיו", ואם יצאו עמו עשרה בנים, ובשעת כניסתן לארץ לא היו רק חמשה, אין להם ליטול רק חמשה חלקים. והוא הדין אם יצאו עמו חמשה בנים, ובשעת כניסתן לארץ היו עשרה, לא יקחו רק ה'84, עד שיהיו מיוצאי מצרים וגם מבאי הארץ. לכך כתיב "לרב תרבה נחלתו", שהכל תולה בשעה שיצאו ממצרים; שאם היו בשעה שיצאו ממצרים מרובים, ובשעה שנכנסו לארץ מועטים, יקחו כאילו היו מרובים. ואי לא כתב רחמנא "למעט תמעיט נחלתו", הייתי אומר השתא איפכא, או הא או הא; דליוצאי מצרים נחלק, וגם לבאי הארץ, וכדאיתא ליה לרבי שמעון בן אלעזר (ב"ב סוף קיז. ). והשתא דכתיב "למעט תמעיט נחלתו", ופירושו דהיה מועט כשיצאו ממצרים, אף על גב דעכשיו הרבה, תמעיט נחלתו. ואם כן ידעינן דליוצאי מצרים נחלק, ונכון הוא תירוץ זה. ואי כתב "לרב תרבה" בלחוד, ולא כתב "לשמות מטות אבותם", לא ידעינן כלל מאי "לרב תרבה נחלתו", דכיון דלא כתב רחמנא דליוצאי מצרים נחלק, לא הוי ידעינן לפרש, דהא לא איירי כלל ביוצאי מצרים, ולא נוכל לפרש לרב בשעת יציאת מצרים – תרבה, אף על גב דבעת שבאו לארץ היו מעטים, לכך צריך "לשמות מטות אבותם". ומה שהקשה הרמב"ן, דרז"ל מפרשים הכתוב במשפחה שהם תוך השבט, מה בכך, דסוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב הוא כמשמעו, דהיינו לשבט הרב תרבה נחלתו, ולשבט המעט תמעיט נחלתו:
ומה שהקשה הרמב"ן, דכבר מסיק בגמרא (ב"ב קכב. ) דארץ ישראל נתחלקה לשבטים, ולא לקרקפתא. פירוש, שהיו החלקים שוים – י"ב חלקים, כל אחד נטל חלק אחד. דאין זה קשיא לרש"י, שהרי רש"י מפרש הבעיא באופן אחר; אם נחלק ארץ ישראל לשבטים, פירוש שחלקו אותה לי"ב חלקים, לכל אחד חלק מה שהוא, ולא הטילו גורל רק על י"ב חלקים. או הטילו גורל לכל אחד ואחד מישראל, ולא היה נחלק לי"ב חלקים בלבד, ואהא מיבעיא ליה. ואהא פשיט "בין רב למעט", כלומר, בשלמא אי לשבטים נחלק, שייך "בין רב למעט", דהא היה חלק גדול וחלק קטן, דהשבט שמרובה היה לו חלק גדול, ושבט שאינו מרובה היה לו חלק קטן. אלא אי אמרת לקרקפתא נחלק, מאי "בין רב למעט", הלא לא היה החלק הזה רק לקרקפתא, ולא שייך בזה לומר "בין רב למעט":
ומה שהקשה הרמב"ן עוד בפרשת ויחי (בראשית מח, ה), דאם נאמר שכל שבט ושבט לא לקחו רק כפי מה שהוא, אם כן מה היה מועיל בכורתו ליוסף, כיון דכל השבטים לקחו כל אחד ואחד (בשוה) [כפי מה שהוא]. וגם זה אינו קושיא, דהיה מועיל לנחלה שלא תסוב נחלת השבט ממטה למטה (להלן לו, ז), ולענין זה הוי שני שבטים לנחלה. אף על גב דלא מהני לענין ממון, אין בכך כלום, דעיקר זה הוא משום חשיבות, דנקראים בניו שני שבטים. ועוד, הרבה דברים מחולקים דין השבט משאם לא היו נקראים שבט, שאין דנין את השבט אלא בע"א. ועוד הרבה דברים יש לשבט; לענין שופטים, שנותנין סנהדרין לכל שבט ושבט (סנהדרין טז ע"ב), ולענין דגלים וקרבנות נשיאים:
ויש להוכיח דברי רש"י דהשבטים לקחו כל אחד ואחד לפי מה שהוא, דהא בגמרא (ב"ב קיח. ) קאמר, 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, היינו דצווחו בני יוסף, אלא למאן דאמר לבאי הארץ נחלק, למה צווחו וכו". והשתא מאי פריך, אם לא נחלק לקרקפתא אלא כל השבטים נטלו בשוה – שפיר היו צווחים, דלא נטלו יותר מחלק אחד, והם היו רבים מאד, ולא היה מספיק להם מה שנטלו, וצווחו שפיר. ובשביל קושיא זאת נדחק (הרשב"א) [הרשב"ם] דקושיא זאת 'מה צווחו בני יוסף' לא הוי לפי המסקנא דמסיק לשבטים אפלוג, דלמסקנא לא הוי קשה מידי. ודבר תימה הוא מאד, דסתמא דתלמודא יהיה מקשה אליבא דחד תנא קושיא דלא תהא אליבא דהלכתא, דהא מסיק בגמרא (ב"ב קכב. ) דלשבטים אפלוג. אבל לפירוש רש"י ניחא, משום דכל השבטים לא לקחו רק כפי מה שהם, ואם היו מרובים – כשבט יוסף – לקחו כפי מה שהם:
והרמב"ן תירץ בענין אחר, דהכי מקשה; בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, שפיר צווחו, משום דהרבה היו מבאי הארץ, ולא היו הרבה מיוצאי מצרים, והרי לא ירשו רק ליוצאי מצרים. אבל אם נאמר דלבאי הארץ נחלק, קשיא, דליכא למימר דצווחו משום דהיה להם דוחק – כי כל שבט ושבט לקחו בשוה והם היו רבים – דזה לא יתכן, דהא הרבה שבטים היו רבים מהם, דהא יהודה היה הרבה מכל אחד, וכן יששכר וזבולון ודן. ואם כן יקשה לך למה לא צווחו הם, אלא לא צווחו בשביל שהיו רבים, בשלמא למאן דאמר וכו'. אבל תירוץ זה לא יספיק בכל הצורך, דהא שבט אפרים פחות היו הרבה ממה שהיה במנין ראשון, דבמנין הראשון היה שבטו ארבעים אלף וחמש מאות (לעיל א, לג), ובמנין השני היו ל"ב אלף (פסוק לז), אם כן אף למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, קשיא למה צווחו בני אפרים. ואם כן קשיא, אף למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, למה צווחו בני אפרים. וצריך לומר דהיו צווחים מפני כי רוב נחלת השבט בא למעוט השבט שהיו בעת כניסתן לארץ, כגון שהיו בשבט אפרים הרבה יתומים בעת יציאתם ממצרים, שלא היו נחשבים מיוצאי מצרים, שלא היו בני עשרים. ובעת בואן לארץ היו גדולים, ואותם לא נטלו חלק כלל למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, וכל אותם שנטלו חלק בארץ – שהיו אבותיהם מיוצאי מצרים בני עשרים – היו מעוט השבט של בני אפרים. ומפני כי רוב השבט היה בלא נחלה, לכך צווחו בני יוסף. אבל אין לנו ראיה על זה שנאמר כך. ואם נפרש כפירוש רש"י, לא יקשה מידי:
וכן בספרי (כאן) קאמר בהדיא "איש לפי פקדיו יותן נחלתו", מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא [ל]כל שבט ושבט כפי מה שהוא. וכן הוא אומר "וידברו בני יוסף אל יהושע וגו'" (יהושע יז, יד), מה הוא אומר אחריו "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך בארץ הפרזי כי אץ לך בהר אפרים" (שם שם טו), עד כאן. הרי דסבירא ליה דכל שבט ושבט נטלו לפי מה שהוא. והרמב"ן מכח הגמרא דחה זאת הברייתא, ורש"י מפרש שאין ראיה מן הגמרא, ומפרש כל הסוגיא כדלעיל:
אמנם בפרשת ויחי (בראשית פמ"ח אות ה) הוכחנו דלא כרש"י, עיין שם, ואין צריך לכפול הדברים, שכבר בארנו למעלה. והגמרא דלעיל (ב"ב קיח. ) כבר ישבנו האיך פריך למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה:
אמנם לי נראה דלא קשה, דכך מקשה; דאין לומר לכך צווחו משום דלא נטלו חלק יותר מן האחרים, זה לא סבירא ליה דבשביל כך היו צווחים, דהא כיון דכל אחד נטל חלק בארץ ישראל, לא היה להם לצווח – אלא אם לא נטלו כלל, אבל כל היכי שנטל – מה צווחו. דהא ארץ ישראל – אין ספק בזה שהיו יכולים להתפרנס ממנה, דכיון דהקדוש ברוך הוא הנחיל אותם את הארץ, אין ספק שהיה מנחיל אותם ארץ שהיה די להם, שכן הבטיח הקדוש ברוך הוא ליתן להם ארץ טובה ורחבה (שמות ג, ח) . ולפיכך פריך שפיר, דלמאן דאמר לבאי הארץ נחלק, כיון דכולהו נטלו, לא היה להם לצווח. דאין לומר כלל כי הקדוש ברוך הוא נתן להם הארץ שלא היה מספיק ליושב בה. אבל למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, לא קשיא, כי באי הארץ לא נחשבו כלל מיורשי הארץ. ופירוש נכון וברור הוא:
וברייתא דספרי גם כן יש ליישב כפשוטו, דלעולם סבירא ליה שהיו החלקים שוים, והכי פירושו; שאם היה שבט גדול מרובה באוכלסין – נתנו לו חלק גדול לישיבה, כדי שיוכל לשבת ברווחה. ואם לא היה השבט כל כך הרבה, נתנו לו חלק שהוא טוב יותר בשאר ענינים מבורכים, שאין צריך ישיבה. ומכל מקום מקוים הכתוב שאמר "לפי פקודיו", פירוש לפי אשר יש בתוך השבט; אנשים הרבה יותן לו נחלה רחבה, ולשבט שהוא קטן – יותן לו חלק שהוא מבורך בכל טוב יותר. והחלקים שוים זה נגד זה בענין הדמים. ולפיכך אמר יהושע אל בני יוסף "עלה לך היערה וכו'" (יהושע יז, טו), פירוש, שנתן להם ארץ שיוכלו להרחיב גבולם יותר. והשתא יתורץ הכל, והוא נכון: