פרשנות מצטטת על במדבר כו:מא

רש"י למה נכתבו המסעות הללו כו' שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות צא מהן כו' עד נמצא שכל שלשים ושמנה שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות ע"כ מקשין העולם והלא כשאנו מונין פרטן של מסעות לא נמצא משילוח המרגלים ואילך דהיינו משנסעו מרתמה והוא קדש ברנע שמשם שלחו המרגלים עד באם אל הר ההר רק תשעה עשר מסעות ולא עשרים וממילא לא תמצא בכלל המסעות רק ארבעים ואחת וא"כ למה כתב רש"י למעלה ארבעים ושתים וכן בכאן למה כתב עשרים ועוד לקמן בפרשת עקב בפסוק ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה וגו' כתב רש"י וז"ל צא וחשוב ותמצא שמנה מסעות ממוסרה להר ההר כו' וכן למעלה בפרשת פנחס בפסוק לזרח משפחת הזרחי כתב רש"י ג"כ וז"ל ונתנו לב לחזור למצרי' ותזרו לאחוריהם שמנה מסעות מהר ההר למוסרה כו' עד וממוסרה להר ההר שמנה מסעות כו' וקשה שהרי כשאנו מונין המסעות כאן בפרשת מסעי מויסעו ממוסרות עד ויחנו בהר ההר לא נמצא רק שבעה מסעות וכן כתב רש"י בפירוש בפרשת חקת בפסוק ויסעו מהר ההר דרך ים סוף וז"ל וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות כו' צא ובדוק במסעות ותמצאם שם שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר עכ"ל והרי דברי רש"י סותרים זה את זה וזה דוחק לומר שבכל המקומות שכתוב ברש"י שמנה בכולם נפל טעות בספרים זה בלי ספק א"א לומר כן שיהיה רש"י מוטעה בכל אלו המקומות וכ"ש שכן נמצא בפירוש במדרש וכן במפרשים כגון רבינו בחיי ושאר מפרשים הביאו אותו בזה הלשון שמנה מסעות והרי לא נמצא כן בפסוק והנה כבר דברו בו קצת קדמונים ותרצוהו בדוחקים גדולים שאינם נראים כלל על כן אענה חלקו אף אני במה שהוא נראה קרוב לפשוטו מאד ואומר דמה שכתוב רש"י בכאן ובפרשת פנחס ועקב מסע אחד יותר ממה שמצינו בפשט הפסוק היינו משום דס"ל לרש"י דלשון מסע אינו נופל אלא על מי שהולך לדרכו דרך ישר למקום שהוא חפץ בו ללכת לשם ושכל מה שהוא הולך בכל יום הוא פונה ומתקרב אל המקום שהוא מחוז חפצו שהוא רוצה ללכת לשם באותו המהלך שהוא הולך כגון שרוצה ללכת מעיר שכולה במזרח לעיר שכולה במערב והוא הולך בכל יום ופונה פניו למערב כדי ללכת דרך מיושר ומסולה ממזרח למערב זהו הנקרא בכל יום מסע אחד אבל אם מגמת פניו ללכת ממזרח למערב והוא אינו הולך בדרך ישר ומסולה רק פונה פניו לאחד מן הצדדים וכ"ש אם פונה פניו למזרח שהולך לאחור אין זה נקרא מסע אלא דרך משובש ומבולבל לפיכך בכאן בפרשת מסעי שחושב הפסוק המסעות שהלכו מארץ מצרים לארץ ישראל וכוונת הש"י היתה להכניסם לארץ ישראל במזרח דרך הירדן והוצרכו ללכת ממערבית דרומית ששם ארץ מצרים כל פאת דרום עד בואם לדרומית מזרחית א"י ומשם יפנו פניהם לצפון ללכת לצד מזרח חשיב הפסוק כל מהלכם ממצרים למזרח והם ארבעים ואחד מסעות אבל בעוד היותם באמצע זה הדרך כשבאו להר ההר חזרו לאחוריהם מהר ההר עד מוסרה שהם שבע מסעות וכל מה שהלכו מהר ההר לאחוריהם עד מוסרה אינו נקרא מסע כמו שכתבתי שהרי אדרבה נתרחקו ממקום שהיו חפצים לבא שם ואח"כ כשחזרו ממוסרה לחזור לבא להר ההר כדי לשוב ולהתקרב לדרכם למקום מחוז חפצם שרצו ללכת שמה זהו נקרא ג"כ מסע כיון שנתקרבו בו ג"כ למקום מחוז חפצם וכל מה שהלכו כבר ממוסרה להר ההר בשבע מסעות וחניות גמורות בנתים עכשיו בחזרה להר ההר הלכו בטירוף ומרוצה בלא חנייה גמורה עד באם שנית להר ההר וזה חשבם רש"י בשם המדרש הכל למסע אחד עד באם שנית להר ההר אע"פ שבלי ספק גם בחזרה הלכו הדרך הזה בהרבה ימים ולא ביום אחד והיו הלילות מפסיקין לא נחשבו להם אלו הלילות לחניות גמורות כיון שלא היתה כוונתם לחנייה גמורה עד שובם ממוסרה דומיא דמסעות דלעיל דחשיב כשנסעו מפי החירות ויחנו במרה למסע אחד אע"פ דלפי משמעות פשט הפסוק הלכו בדרך ההוא שלשה ימים משום דנראה דאותן השלשה ימים הלכו במדבר ג"כ בטירוף ומרוצה ובלא חנייה גמורה בנתיים חשבו למסע אחד ה"נ אע"ג שבהליכה חשבו לשבע מסעות מפני החניות הגמורות שבנתיים בחזרה חשבם למסע אחד נמצא שאילו הז' מסעות ממוסרה להר ההר שחשבם הפסוק לשבע מסעות כשאנו רוצים לחשוב כלל המסעות שהלכו ממערבית דרומית של א"י עד באם למזרחית דרומית דהיינו ממצרים עד קצה מזרח א"י נעשו מאלו הז' מסעות שמנה מסעות וכן לקמן בפרשת עקב הוצרך רש"י ג"כ לומר שמנה מסעות מפני שבזה יתיישב תמיה גדולה שם בפסוק דנ"ל יש לתמוה שם לפי פי' רש"י שהיה דרך תוכחה מה הוצרך שם משה לחשוב בתוכחתו משם נסעו הגדגודה ומן הגדגודה יטבתה וגו' דיו שהוכיח אותם במה שחזרו מהר ההר למוסרה כמו שאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה וגו' שבזה רמז להם שהלכו לאחוריהם מחמת יראתם כמו שפי' רש"י שם ומה היה צריך לחזור ולהזכיר שם משם נסעו הגדגודה וגו' אלא נ"ל שבא משה לרמז להם ג"כ בדרך תוכחה שבחזרתם כשחזרו ממוסרה להר ההר הלכו בטירוף ומרוצה ולא בדרך שאר מסעות והוא מה שהלכו כבר בשבע מסעות הלכו עכשיו במסע א' וזהו שרמז להם באמרו שם משם נסעו הגדגודה ומן הגדגודה יטבתה ולא כתב ויחנו בנתים כמו שכתב למעלה בפרשת מסעי הכי נמי היה לו לומר משם נסעו הגדגודה ויחנו שם ומשם יטבתה ויחנו שם ועוד דמשם נסעו הגדגודה משמע דקאי ממוסרות דבקרא דלעיל שהיו שם ומשם נסעו כלומר ממוסרה נסעו הגדגודה ובכאן בפר' מסעי כתיב ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן ויסעו מבני יעקן ויחנו בחור הגדגד וגו' ולמה דלג שם בני יעקן בין מוסרה לחור הגדגד ואמר דממוסרה נסעו לגדגד ולא באו בחזרה לבני יעקן אלא ממוסרה לחור הגדגד ונ"ל שבכל זה רמז להם משה שהלכו בחזרה בטירוף ובעיקום הדרך לומר שהלכתם דרך עקמומיות ולא באתם לבני יעקן וגם הלכתם ממוסרה לגדגוד ומגדגוד ליטבתה ובלא חנייה בנתים כמטורפים ומנודים לשמים וה"ה משם עד הר ההר הלכו כן אלא שקצר הכתוב א"נ שם הוכיח אותם משה על זה הדרך אמר להם ראו אהבת ה' אתכם שאע"פ שחטאתם כנגדו וחזרתם מהר ההר למוסרה נגד רצונו אעפ"כ בחזרתכם בתשובה וחזרתם לדרככם והלכתם בדרך שחפץ הש"י להוליך אתכם הוליך אתכם במהירות להביאכם אל ארץ ישראל מהר שמה שהלכתם כבר בשבע מסעות חזרתם עכשיו לדרכיכם במסע א' ועוד שגם קצר לפניכם הדרך והוליככם ממוסרה מיד הגדגודה ולא דרך בני יעקן כמו שהלכתם בראשונה ולכך הוצרך רש"י לומר שם ג"כ ותמצא שמנה מסעות ממוסרה להר ההר כי רוצה לכלול המסעות הראשונות שהם היו ז' עם המסע של החזרה הואיל ונרמז שם בפסוק כמו שכתבתי וכן בפרשת פנחס שהוצרך להזכיר שם החזרה ממוסרות להר ההר כדי לפרש טעם לחסרון משפחות בני בנימן לומר שע"י שחזרו מהר ההר לאחוריהם למוסרות ורדפו בני לוי אחריהם והרגום עד שהוצרכו לחזור ממוסרה בעל כרחם להר ההר כתב רש"י גם כן שם שמנה מסעות כדי לכלול שבע המסעות הראשונות עם המסע השמיני של החזרה להר ההר אבל בפרשת חקת שלא הוצרך שם רש"י לפרש כלום מענין החזרה ממוסרה להר ההר רק כוונתו לפרש כוונת הכתוב שאמר ויסעו מהר ההר דרך ים סוף שפירושו כיון שמת אהרן ובאת עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם מהר ההר דרך ים סוף והוא מה שחזרו מהר ההר למוסרה ע"י מיתת אהרן ומן החזרה ממוסרה להר ההר לא הוצרך להזכיר שם כלל לכך לא כתב שם רק שחזרו לאחוריהם השבע מסעות שהם מהר ההר לאחוריהם עד מוסרה כן נ"ל כוונת רש"י ז"ל שכתב דבריו סתומים ונראים כסותרים זה את זה אבל אין בהם נפתל ועקש ואין בהם קושיא כלל נ"ל:

והתודו את עונם עד פרשת איש כי יפליא נדר. בעבור שתכלית פקידת בית שני היה כמו שביארתי והעיד עליו הנביא ירמיהו כדי שהעולים מבבל ישובו אל ה' ויתפללו אליו. יעד כאן הכתוב מה יהיה ענינם בזה באמרו והתודו את עונם ואת עון אבותם כי כן היו מתודים בבית שני כמו ואתנה את פני אל האלהים לבקש תפלה ותחנונים. ואמר דניאל חטאנו עוינו פשענו רשענו וסרנו ממצותיך וגו'. וכן התודה נחמיה ועזריה גם כן אך הפסוק מבאר ומפרש גנות הדור באמרו במעלם אשר מעלו בי ר"ל שיתודו ויצעקו חסידיהם אל ה' בעדם כמתחרטים מעונותיהם ומעונות אבותיהם אבל אנשי הדור ההוא לא יעזבו החטא כי תמיד יחזיקו בו ויהיו כטובל ושרץ בידו וזהו במעלה אשר מעלו בי ואף ע"פ שהיו מתודים יחזיקו תמיד במעל ובחטא ואף אשר הלכו עמי בקרי כי מלבד העבירות העצומות שהיו ביניהם כמו שהיו באבותיהם הנה היו מיחסים ענשי ההשגחה למקרה כאנשי בית ראשון ומפני שלא היה הודוי ההוא עם עזיבת החטא מהעם אמר אף אני אלך עמם בקרי ר"ל שמהפגעים והמקרים שיבואו לא ישמרם ה'. ומלבד זה אותם אנשי בית שני לא יבואו בית ה' אבל יבואו בגלות אחר ועל זה אמר באמת והבאתי אותם בארץ אויביהם. כי הנה מה שאמר לעיל ואתכם אזרה בגוים והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה נאמר על הגלות הראשון שגלו על ידי נבוכדנצר. ואמרו כאן והבאתי אותם בארץ אויביהם נאמר בלי ספק על אנשי בית שני שיבואו מחדש בארץ אויביהם לכלות פשע ולהתם חטאת מהעונות שעשו אבותיהם שלא נתכפרו מהם ולכך אמר או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם כלומר שאין להם לאנשי בית שני אלא אחד משני דרכים אם שיעשו תשובה ויכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם שיעזבו עונם בהחלט כי זה היה תכלית הפקידה כמו שביארתי או שילכו בגלות אחר כמו שזכר. והרמב"ן פירש והבאתי אותם בארץ אויביהם או עד זמן שיכנע לבבם הערל או זמן שירצו את עונם באורך הגלות כמו שאחז"ל (סנהדרין ד' צ"ט) אני ה' בעתה אחישנה אם זכו אחישנה לא זכו בעתה. ואתרי שיעד על מה שיהיה בבית שני חזר לדבר בגלות בבל שהיה הראשון ואמר וזכרתי את בריתי יעקב כלומר שאם יאמר אומר ואיך יגלה הקב"ה לעמו לבבל ולא יזכור להם זכות אבותיהם לזה השיב ואמר אלהי משפט ה' וצדק משמים נשקף כי הוא יזכור להם את ברית יעקב שכל זכיותיו ראוי שיהיו על זרעו ועל יוצאי ירכו. ואף את בריתי יצחק שהיה אפשר לי ליחס זכותו לזרע עשו שהיה גם כן בנו של יצחק הנה אני לא אעשה כן כי כל זכות יצחק איחס לישראל ואף את בריתי אברהם אזכור כי עם היות אפשר ליחסו לזרע ישמעאל ולבני קטורה ולזרע עשו שכלם יצאו מאברהם. הנה אני לא איחס זכות אברהם כלו אלא לישראל אבל עכ"ז אזכור להם זכות ג' האבות כלם. הנה ג"כ אזכור הארץ העלבון שעשו לארץ הקדושה בבטול השמטות והיובלים ולכן כפי שורת הדין בהיות זכות האבות בעדם ועלבון הארץ כנגדם יהיה מהמשפ' שהארץ תעזב מהם ותירץ את שבתותיה בהשמה מהם ר"ל שתפרע אותם השמטות והיובלים בהיותה שממה מהם. והם אחרי גלות בבל שהיה מפני השמטות ירצו את עונם ר"ל שאר העונות שעשו שלא בא עליהם גלות בבל ירצו אותם בגלות אחר הארוך הזה. יען וביען במשפטי מאסו ואת מצותי געלה נפשם רומז אל שאר העבירות אשר עשו בזמן בית שני כמו שזכרתי ובזמן בית ראשון. ולפי שלא יחשבו מכל זה שלא יהיה להם עוד תקומה ויכלו בגלות הארוך הוצרך לומר ואף גם זאת תהיה בהם כי כמו שיעדתי ברעות כן איעד בטובה הזאת. והוא שבהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כי אם היות שאמרתי למעלה וגעלה נפשי אתכם לא יהיה המיאוס והגיעול בגבול כל כך שיגיע לכלותם ולהפר בריתי אתם כמו שהם הפרו אותו כי נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב כי אני ה' אלהיהם וכמו שאני ה' לא שניתי כן אתם בני ישראל לא כליתם. ומפני זה גם באחרית הזעם אזכור להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים באותות ובמופתים להיות להם לאלהים. וכן אעשה בסוף הגלות הארוך הזה וכמו שהנביא אומר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. הנה התבאר למה אחר והתודו את עונם אמר והבאתי אותם בארץ אויביהם ולמה אחר שאמר וזכרתי את בריתי יעקב אמר והארץ תעזב מהם ולמה זכר האבות שלא כסדר זמנם באחרון החל ובראשון כלה והותרו בזה השאלות הי' והי"א והי"ב. וכן התבאר שאין סתירה מאמרו לא מאסתים ולא געלתים למאמר וגעלה נפשי אתכם. והותרה בו השאלה הי"ג. ואמנם למה קצר משה בנחמות ולא יעד בגאולת ישראל מגלותם. הנה הוא לפי שהמוסר הזה לא נאמר על גלות בבל בלבד כדברי הרמב"ן ולזה לא הגבילו לשבעים שנה כמו שעשה ירמיה. האמנם לפי שראה שהיה הגלות ארוך ונמשך מאד ומי יכילו כי יתיאשו ממנו בני ישראל לכך לא פי' כמה יארך. עוד יש לי בזה טעם אחר. והוא שבכאן היה מרע"ה מתרה בישראל על שמירת התור' והמצות לכך הוצרך לאיימם ביעדו כמה מהצרות רבות ורעות יבואו עליהם בעבור זה. ואלו היה מיעד אותם שאחרי ימים מועטים ע' שנה ישובו לירושלם ויכלה ענשם יהיה העונש נקל בעיניהם לכך האריך במוסר להפחידם וקצר בנחמות להודיעם שהדבר קשה ומסוכן מאד. אמנם ירמיהו שראה אותם כבר גולים ונחרדים חשש אולי יתיאשו מהטוב. לכך הוצרך להודיעם שישוב השם לגאלם בזמן קרוב והותרה בזה השאלה הי"ד האחרונה. ואחרי שהשלים אדון הנביאים כל התראותיו ביעודי בריתו אמר אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל ר"ל שהברית הוא חזוק לשמירת המצות האלהיות שניתנו בסיני והם הנזכרות בפרשת שלמעלה. ואפשר לפרש אלה המשפטים והחקים והתורות על אלות הברית במוסר הזה שהם בערכו יתברך חקים שחקק וגזר אותם בחכמתו העליונה שמי שיעבור על מצותיו תקולל חלקתו בארץ ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ובערך המקבלים היו משפטים צדיקים והם עקרי התורה שבכתב ושבעל פה. ועל זה אמר הנביא וגם אנכי נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם שלא אמר זה על חקי התורה חלילה אלא על הקללות ואלות הברית שיעד הקב"ה על העוברים על מצותיו ותורתו כי אותם הם חקים לא טובים: