פרשנות מצטטת על במדבר כו:סה

מהו כן. מאין נמצא אלעזר שהרי הגזירה היה על כל הדור והם ב' כתובים מכחישים והכריע ע"פ מדה כ"ה דבר שהי' בכלל וכן הוא בי"ג מדות שמ"ש ולא נותר מהם איש אינו מדבר כי אם בישראל ולא בלוים כלל וצ"ע שלפי לשון המדה צריכים אנו לדרוש על כל ישראל שנכנסו שהרי הכלל הוא מ"ש מות ימותו במדבר וכלשון המדרש ואף אליעזר היה בכללן של ישראל בגזירה שנאמר מות ימותו במדבר ויצא מכלל ישראל ללמד לא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא היינו כלל ישראל שהיה בו ויצא ממנו ואם לא יתכן לדרוש על כל ישראל שמפורש כתוב שמתו כולם א"כ בטל הכלל ואיך דורש על הלוים (וכפי הלשון בל"ב מדות ללמד על אחרים או חבירו יתכן שפי' שבמקום שלא יתכן ללמד על הכלל כולו עכ"פ מלמד על אחרים או על חבירו אך המדרש הביא לשון המדה מי"ג מדות ללמד על הכלל כולו) ועוד קשה לי שהמדרש מביא מפסוקים של פנחס כי אמר ה' להם ולמה לא הביא הפסוקים של שלח לך במקומו שמפורש שם כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. ואשר יקשה יותר שהרי בגמרא ב"ב דף קכ"א ב' ילפי שנכנסו כל שבט לוי לארץ מפסוק של שלח לך במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה הרי שלא היתה הגזירה אלא על אותם שנמנו מבן עשרים היינו ישראל ולא על הלוים שנמנו מבן חודש ומבן שלשים שנה. וכל הלחצים האלו לחצוני אל קוטב האמצעי ואל מטרת האמת בפשט דברי המדרש שבאמת גם המדרש סובר שלא היו הלוים בכלל הגזירה של עשרים שנה כדעת הגמרא מפסוקים של שלח לך אך מקום הספק הוא בפסוקים של פנחס שמתחלה חשב מנין ישראל אלה פקודי בני ישראל ואח"כ חושב פקודי הלוים בפני עצמם וחותם אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את ב"י וגו' ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן וגו' כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש וגו' משמע שגם משבט לוי שבו מדבר לא נותר איש שהלוים היו ג"כ עם ישראל בכלל הגזירה וזה סותר לכלל של שלח לך שלא היה הגזירה אלא על המספר של בן עשרים ולא על הלוים וזהו שדורש המדרש כאן בפסוקי פנחס שהוא מקום הספק ומכריע מפסוק אלה הנחלות ע"פ מדת דבר שהיה בכלל שאלעזר היה בכלל הלוים של פרשת פינחס שגם הם בכלל הגזירה עם ישראל ויצא אלעזר מן כלל זה של פנחס והרי הוא בכלל של שלח לך שלא היה בכלל הגזירה לא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא היינו הכלל של פנחס של שבט לוי שכל שבט לוי אינו בכלל הגזירה שגם בפנחס אינו מדבר בלוים כלל אלא בישראל וזהו שהניח המדרש בתחלת דבריו ליסוד של הדרשה ומנין שנכנס שבט לוי לא"י שנאמר כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר אלו ישראל שלא לטעות בפשט המקרא כנ"ל וברוך המאיר לעולם שהעיר והאיר עיני שכלי בעמקות פשט דברי המדרש:

יום שכלו בו מתי מדבר. בשנה אחרונה נמי מתו וידעו שכבר כלתה גזרה כי כבר מתו כל בני כ' ולפי שהיו אבלים עד מקצת יום של ט"ו לא חזר הדיבור שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות כדאשכחן גבי יעקב (תנחומא פ' וישב) שכל אותן ימים שנתאבל על יוסף לא שרתה עליו שכינה כדאמר [בשבת] (דף ל:) ולכך כל ימי אבילתן של ישראל לא חזר הדיבור שבזכותן היה מדבר עם משה כדאמרי' בריש מכילתא לאמר ר' יעקב אומר צא ואמור להם שבזכותן אני מדבר עמך שכל אותן שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עם משה ואהרן שנאמר ויהי כאשר תמו וכו'. וממדרש איכה שהיה רבינו שמואל מביא ראיה קשיא טובא שאם לא מתו בשנה אחרונה למה נתעכב הדיבור שנה ויותר שלא חזר ועוד ט"ז אלף ופרוטרוט היה למות כל שנה ולפי מדרש איכה היו מתין חמשה עשר אלף ופרוטרוט בכל שנה ועוד למאן דאמר בירושלמי במועד קטן שכולן בני ששים מתו חידוש גדול הוא זה שצריך לומר שחמש עשרה אלפים ופרוטרוט נולדו במצרים בכל שנה זה קודם זה ועוד שלא היתה שמחה מפני הדיבור שחזר [אלא] שאז כי איתמלי סיהרא ידעו שפסקה גזרה מעליהם ועוד מה שמחה היא שקדמו למות מאשתקד והכתיב (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא ועוד אם מיהרו למות מאשתקד א"כ לא מתו בני ששים אותן שהושלמו להן עשרים שנה בשעת יציאתם שלכך תלה בכ' שנה לפי שהיו בני כ' בצמצום ונראה לר"ת לפי מדרש איכה שלא מיהרו למות אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט"ו אלף ופרוטרוט אותן שהיו ראוין למות בשנה אחרונה כמו שמצינו בחזקיהו דכתיב (מלכים ב כ׳:א׳) צו לביתך כי מת אתה והאריך לו הרבה [והא דכתיב (במדבר כ״ו:ס״ה) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון היינו מאותן שראוין למות קודם שנתבטלה הגזרה דכלב ויהושע היו בני ארבעים בשלוח מרגלים כדפרישית לעיל (בבא בתרא ד' קיז: ד"ה מכאן) אי נמי בתחלה נגזר אפי' על בני כ' בצמצום ולבסוף ריחם עליהם הקב"ה ולא מתו אלא אותן שהיו בשעת גזרה לכל הפחות בני עשרים וחדש שחדש בשנה אחרת חשוב שנה ולא יום אחד כדאמרי' (מסכת פרה פ"א מ"ג) גבי פלגס שכל חדש שלם אינו לא שה ולא איל ונשארו בשנה אחרונה כל אותן שהיו בני כ' בצמצום] הכי נמי אשכחן בדילוג קץ זכו כי גר יהיה זרעך מיצחק לא זכו ועבדום וענו אותם וכו' והשתא אתי שפיר דמשום חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לשנה לא נתייחד הדיבור עד חמשה עשר באב של שנה אחרונה שהיו ראוין למות והיו עצובין בכך עד דאיתמלי סיהרא ומה שהקשה ר"ת לפירוש הקונטרס למה נשתהה הדיבור שנה ויותר י"ל נמי שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות והן היו עציבין לפי שהיו סבורין למות באותה שנה והאי דנקט נמי חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לאו על כל שנה ושנה קאמר אלא רוב השנים ומיהו קשה על פירוש רבינו שמואל דלמה חפרו קברים בשנה אחרונה כיון שמאשתקד מתו כל אותן שהיו ראוין למות שכל אחד היה יודע בעצמו שלא היה מבן עשרים ועד ששים מפקודי משה ואהרן:

הזכיר כלב בתחלה כאשר פרשתי. עיין פרשת פנחס:

ויהושע וכלב … חיו וגו'. מַה תַּ"ל חיו מן האנשים ההם? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנָּטְלוּ חֶלְקָם שֶׁל מְרַגְּלִים בָּאָרֶץ וְקָמוּ תַחְתֵּיהֶם לַחַיִּים (בבא בתרא קי"ח):