פרשנות מצטטת על במדבר כז:יד

והדעת הי' ראיתי בדברי אחד מחכמי הדור והוא שמשה לא חטא ואם נמצאו פסוקים מורים על חטאו כך נמצאו פסוקים מורים שלא היה בחטאו העונש שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. והשכל מורה שאיש שלם כמוהו לא יהיה חוטא חלילה. ובהכרח ראוי שנפרש הפסוקים המורים על חטאו כי כן דרך הכתובים המכחישים זה את זה, ונאמר מה שאמר הכתוב מעלתם מריתם לא האמנתם לא קדשתם הם ממין מה שנאמר בעכן ומעלו בני ישראל ונאמר שם חטא ישראל ומבואר שלא חטא אלא עכן בלבד וכלל האומה בזה על דרך העברה ואין בכלל מה שבפרט. וכל שכן שלא מהקושי שבהיות ישראל חטאים ומורדים יוכללו עמהם משה ואהרן אף ע"פ שלא חטאו והכתוב אומר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' הוי רב את יוצרו ויחס למשה זה בהיותו בתוכם אף ע"פ שהוא לא חטא וכן תמצא במן שאמר יתברך למשה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי וכלל משה ואהרן במאמר ההוא אע"פ שלא חטאו בו כי כן דרך הלשון לדבר. ואמנם עונש משה ומיתתו היה בעון דורו שלא היו ראויים להכנס לארץ על ידו ולכך אמר לכן לא תביאו את העם הזה אל הארץ ולא אמר לא תבואו כי היה העונש הזה לישראל לא למשה ולאהרן וזה אמרו ויקדש בם כמ"ש נורא אלהים ממקדשיך וגו' כי מבואר הוא שאם היו ישראל נכנסים לארץ על ידי משה ואהרן לא היו מתעצלים כל כך בכבושה וחלוקה ולא היו מניחים את האויבים בארץ וכבר נמצאו לחז"ל דברים מורים על הדעת הזה אמרו במסכת שבת פרק במה בהמה. שאלו מלאכי השרת להקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר הקב"ה מצוה קלה צויתיו ולא יכול לעמוד עליה. אמרו אם כן משה ואהרן שקיימו כל התורה למה גזרת עליהם מיתה אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע ע"כ. והוא מורה שמשה אדונינו לא חטא אבל היה שלם ותורתו שלימה. והדעת הזה גם כן אינו נכון כי הוא מכחיש את הפסוקים שבסדר הזה במיתת אהרן ושבסדר פנחס. ובסוף סדר האזינו ביארה התורה שמשה ואהרן לא נכנסו לארץ מפני מה שחטאו במי מריבת קדש ולא היה זה עונש לישראל אלא להם:

והנה יורה על אמתת הדעת הזה י"ב דברים, הא' מאשר עונש כזה לא היה אפשר להנתן לשני שרי צבאות ישראל אלא לסבה גדולה חזקה לא ענין קל כמי מריבה, הב' מאשר היתה מיתת אהרן ראשונה כמו שהיה חטאו בעשיית העגל ראשונה ומיתת משה אחרונה כמו שהיתה שליחות המרגלים אחר העגל, הג' מאשר היה העונש הזה שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ מתיחס מדה כנגד מדה להם הם סבבו את העם שימותו במדבר לכן גם הם ימותו בו, והותרו בזה שתי השאלות הראשונות ששאלתי בפרשה, הד' שמפני זה בא הדבור לאהרן ג"כ עם משה אע"פי שלא היה צריך בענין ההוא כי אהרן לא דבר ולא הכה אבל נקרא שמה כדי לשתפ' שניהם יחד בעונש המיתה כי הנה כשהכה משה את הצור בחורב לא נשתתף עמו אהרן באותו דבר, הה' שבעבור זה לא התפללו משה ואהרן להשיב את הגזרה ולא עשו התנצלות בעד ההכאה אשר הכו או בעד הדברים אשר דברו, לפי שהיו יודעים שמפני עונותיהם הקודמים נגזרה הגזרה הזאת והותרו בזה השאלות הג' והה', הו' שלכן אמר ויתאנף ה' בי למענכם, וה' התאנף בי על דבריכם, ואם היה החטא הכאת הסלע לא היה אומר כן כי על מה שעשה או על מה שדבר התאנף לא בעבורם, ולכן לא נאמר כזה באהרן לפי שהוא חטא בעצם בעשיית העגל עם היות כוונתו לטובה לא לרעה והותרה השאלה הד', והז' מאשר לא זכר משה בספוריו במשנ' תורה ענין מי מריבה כלל לפי שאותו חטא היה כפי הנראה לא כפי האמת ולכן זכר בעונות העם ותרעומותיהם ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה ולא זכר ענין מי מריבה, השמיני והוא מופת חותך בדבר הזה והוא שלכן נזכר עונש משה וגזרתו בתוך גזרת עונש המרגלים שנ' בסדר אלה הדברים גם בי התאנף ה' וזה כי בתחלה אמר ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש וגומר זולתי כלב בן יפונה וגומר ואחר כך אמר גם בי התאנף ה' והמשיך עוד הספור בזה באומרו וטפכם אשר אמרת' וכיון שנזכר עונש משה בכלל עונש אותו הדור וגזרתו אין ספק שהיה ממינו ונמשך ממנו, והרמב"ן נתחבט בספק הזה וכתב שנזכר שם עונש משה כדי לזכור יחד עונש כל הנמנעים מעבור את הארץ עם היותם בסבות מתחלפות ואינו כן שלדבריו היה ראוי שם גם כן להזכיר מיתת אהרן וענשו ולמה יכניס בתוך גזרת המרגלים מה שלא היה ממנה, ואמנם מיתת אהרן וענשו תמצאהו בסדר והיה עקב בתוך ספור העגל יען הוא היה סבת מיתתו וכמו שאפרש שם בע"ה ולזה לא נזכרה מיתת שניהם ולא ענשם יחד כמו שנזכר ענין מי מריבה יחד, אבל בספור המרגלים שהוצרך משה במשנה תורה לזכרו ראשונה לסבה שהתבאר במקומו נזכר שם עון משה וענשו לפי שנמשך מענין המרגלים, ובספור העגל נזכר עונש אהרן לפי שהיה בעבורו, הט' שלזה אמר במשה ובאהרן האסף אל עמך ויאסף אל עמיו שרמז בעמיו אשר מתו במדבר בסבתם, הי' שלכן נענש אהרן אף על פי שלא חטא בדבר מי מריבה ממה שיחשב עון למשה לא בהכאת הסלע ולא בשמעו נא המורים ולא בדבר משאר הדעות שזכרתי, אבל נשתתף בעונש הזה מפני העונות הקודמים כמו שזכרתי, הי"א שבעבור זה כשגזר יתברך על דור המדבר שלא יבואו אל ארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב אך משה ואהרן לא הוציא לפי שהיה גזור לפניו שהם לא יבואו שמה, אמנם אלעזר לא נכלל בזה לפי שכבר מתו אחיו נדב ואביהו ואם ימותו אלעזר ואהרן היתה הכהונה מבוטלת, ואמנם פנחס ידעת שלא היה בן עשרים בעת הגזרה וכמו שיתבאר זה בפרשת פנחס אצל מנין השבטים, הי"ב מאמר המשורר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי לא אמר שחטא בו משה אבל אמר שהרע לו בעבורם כי המרו את רוחו רוצה לומר ישראל מרה את רוח השם ורצונו, ולא זכר אהרן לפי שהוא חטא בעצם בענין העגל עם היותו לכוונה טובה, הי"ג מה שאמרו בפר"ק דסוטה כשדרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ ההיא הביא בדרשתו, לכן אחלק לו לרבים ושם נאמר ואת פושעים נמנה שנמנה עם מתי המדבר רוצה לומר מפני אותו ענין שמתו הם עם היותו ע"ה שוגג והם מזידים, הנה התבאר אמתת הדרוש הזה, והנה כאשר שאלו ישראל מים בחורב ומשה הכה צור ויזובו מים מפני שהיא הפעם הראשונה שנעשה להם הנס ההוא ועדין לא קבלו את התורה ולא שרתה השכינה ביניהם צוה הקדוש ברוך הוא למשה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל כדי שיהיו עדים בדבר ויראו את מעשה ה' כי נורא הוא, ולפי שמשה הוקש' לו איך יצאו מים מן הצור נאמר לו הנני עומד שם על הצור בחורב, להודיעו שבדרך נס וכח אלהי יהיה הפלא ההוא והוצרך לומר והכית בצור לפי שעדין לא היה הטבע משועבד כל כך לצרכי ישראל ומעשה האותות, ולפי שהיו בישראל ב' כתות כת מהם שאלו המים לצרכם ורבו עליהם מפאת ההכרח, וכת מהם לא היו מכוונים אלא לנסות היש ה' בקרבם לכן קרא שם המקום ההוא מסה ומריבה כנגד שתי הכתות על ריב בני ישראל והיא הכת השואלת המים מהם לצרכם ועל נסותם את ה' והיא הכת האחרת שהיו מספקים אם היתה ההשגחה האלהית בקרבם לחדש אותות ומופתים, והנה משה חשב בענין הסלע שהיו ראוי להכותו כאשר הכה בצור בחורב, וטעה לפי שבחורב היו הדברים המושגחי' בתחלתם והוצרכו לכל ההכנות ההמה מהזקנים וההכאה אבל כאן בקדש שהיה בסוף הארבעים שנה שקבלו את התורה וחלה השכינה ביניהם ועוד כבוד ה' תמיד עליהם לא היה כבר צריך לא לזקנים להוליכם שמה ולא אל ההכאה כסלע ולפי שלא היו שם מניסים את השם לא נקרא שם המקום מסה בפעם הראשונה אלא מריבה בלבד על מריבת המים ולא היתה אם כן צריכה ההכאה ולכך צוהו יתברך ודברתם אל הסלע שבדברו יתן מימיו רוצה לומר המים שנתן השם בכחו שיוציא לעמו, ולדעת חז"ל הסלע הזה הוא היה הצור אשר בחורב לפי שהתמיד כל ימי היותם במדבר בזכות מרים להיות ביניהם ולכך נאמר כאן ונתן מימיו הרגילים לתת, הרי לך מבואר סבת השנויים אשר באו בספור הצור מספור הסלע והותרה השאלה הו', וכאשר ידעת כל זה התבארו לך פסוקי הפרשה שאמר יתברך יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו וגומר המה מי מריבה וגומר, כי הנה לא אמר להקדישני במים אבל אמר לבד להקדישני לרמוז אל עונותיהם הקודמים שהיה להם לקדש את השם אם אהרן לקבל המיתה כמו שזכרו חז"ל שקבלה חור ולא לעשות את העגל, ואם משה שהיה לו לסמוך על דברי השם ולא לחקור במופלא ממנו קודם המעשה כי הנה מה שהוא אמר לבנים מעזות העם והערים לא אמרו אלא אחר שכבשו סיחון ועוג והשמידו את האמורי. אבל קודם כל המלחמות היה ראוי שיירא פן יניא וימס את לב העם כמו שהיה ולכך אמר כאן המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם רוצה לומר במשה ובאהרן שלא רבו כלל, ובמיתת אהרן נאמר אחר זה על אשר מריתם את פי למי מריבה והן שתי סבות לא אחת בלבד והעצמית שבהם היא על אשר מריתם את פי והשנית למי מריבה כאלו אמר יהיה זה ענשכם בעבור שמריתם את פי וגם כן למי מריבה ויחסר בכתוב וא"ו התוספת כמו ראובן שמעון לוי ויהודה ודומיהם, ובפרשת פנחס נאמר על מיתת משה כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם וגומ' כי מפני כבודו של משה זכר הסבה המגעת הקטנה ושתק מהמקדמת הגדולה אליה, האמנם בפרשת האזינו אמר על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שביאר שם להיותו ביום המות אמתת הדבר רוצה לומר ששתי סבות היו בזה, סבה מגעת בלתי עצמית והיא מי מריבת קדש וסבת עצמית נעלמת והיא עונותיהם הראשונים ועל שתיהם אמר על אשר מעלתם על אשר לא קדשתם ואמנם למה אמר מעלתם מריתם בלשון מחייב ולא האמנתם ולא קדשתם בלשון שולל ואיך יאותו הלשונות בעונות המיוחסים אליהם הנה הוא לפי שאהרן חטא בקדושת השם שהיה לו ליהרג ולא יעשה העגל, וכן דרשו בתורת כהנים, ונקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך על קדושת שמו, וכן מה שאמר מעלתם היה כנגד אהרן כי המעילה היא חלול ואם כן לא קדשתם ומעלתם אחד שולל ואחד מחייב עם שנאמרו בלשון רבים כנגד אהרן נאמרו שניהם. ואמנם מריתם פי ולא האמנתם אמר כנגד משה שמרה פי השם והוסיף על שאלות המרגלים מה שלא צוהו יתברך, ועם שסבב בישראל מעוט אמונה ועליו אמר לא האמנתם וכדי להעלים אמתת הענין באו הלשונות האלה פעם על משה ופעם על אהרן ובלשון רבים כי רצה הקדוש ברוך הוא להעלים אמתת הדבר בסגנון הדברים, והותרה בזה השאלה הז', ואין לך שתאמר ולמה לא הענישם הש"י בזמן החטאים ובגלוי הסבה האמתית ותלה חטאת במי מריבה לא איש אל ויכזב כי כבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה שכן מדתו של הקדוש ברוך הוא מאריך אפיה וגבי דיליה, והנה התורה פרסמה חטא נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה' ולא נמנעו מפני זה חז"ל לומר שלא מתו עליו אלא מפני עונות אחרים, מהם אמרו שתויי יין נכנסו למקדש ומהם אמרו הורו הוראה בפני משה רבם ודעות אחרות והיה דעתם שהעלימה התורה סבת מיתתם האמתית ושתלה הענין בסבה אחרת, ואם היה זה ראוי בחק כהני ה' כל שכן בחק אדונינו משה ואהרן הקדוש וזהו מה שרציתי לבארו בדבר הזה והאמנתי שהוא האמת הגמור:

בהצותו. ענין ריב ומלחמה כמו בהצותם על ה׳ (במדבר כ״ז):