פרשנות מצטטת על במדבר כז:כ

ולא היה ראוי להכניס בקבלה אלעזר הכהן, כי לא נחשב אלעזר מקבל מיוחד למשה. אף כי בודאי אלעזר קבל התורה מפי משה, מכל מקום לא נחשב אלעזר מקבל מיוחד למשה, שלא היה מיוחד למשה, רק יהושע נחשב מקבל מיוחד אל משה. וזה כמו שאמר הכתוב (במדבר כז, כ) "ונתת מהודך עליו", ואמרו ז"ל (ב"ב עה.) ונמצא למדין פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. וידוע כי הלבנה מקבלת הזוהר מן החמה. ולפיכך המקבל המיוחד למשה הוא יהושע, ולפיכך אמר 'ומסרה ליהושע'. ולא יקשה לך, סוף סוף קבל אלעזר הכהן גם כן התורה מפי משה, ולמה לא אמר שמסרה לאלעזר הכהן. חלוק והבדל יש, כי יהושע היה מקבל בעצם התורה מפי משה, כי הוא היה מיוחד ועומד לזה לקבל מפי משה. אבל אלעזר, אף על פי שגם הוא קבל התורה, כיון שלא היה מיוחד לזה כמו יהושע, נחשב קבלתו שהיא במקרה. ובדבר שהוא כזה, שהוא מסירת התורה, שבו תלוי קיום העולם*, אין ראוי להיות דבר זה במקרה. שהרי כל העולם הוא תולה בקבלת התורה. ולפיכך צריך שיהיה כאן [מקבל] מיוחד לדבר זה, שלא יהיה דבר שבו תלוי כל העולם במקרה לבד, אבל יהושע היה מיוחד.

לפיכך לא קשה הרי לא היה כן סדר הקבלה, שהרי אמרו בברייתא (עירובין נד:) כיצד סדר משנה, ובאותה ברייתא תנא כי מסר משה התורה לכל ישראל. אבל היה להם הקבלה במקרה, ולא נחשב זה קבלה כלל, כי אפשר שיקבלו, ואפשר שלא יקבלו, וזה לא נחשב קבלה. ועוד, אף על גב שמסר משה התורה לכל ישראל, לא נקרא 'מסירה' רק מי שנשארת אצלו. לכך אמר 'ומסרה', ולא 'למד'. ולשון 'למוד' משמע שלמדה, אף על גב דשכחה, אבל מסירה נאמר על דבר שמסר אליו ונשאר בידו. וכן אמרו ז"ל (נדרים לח:) אצל "ויתן אל משה ככלותו וגו'" (שמות לא, יח), דמתחילה למד משה והיה משכח, עד שנתן הקב"ה אליו התורה במתנה. כי לאקומי גרסא סייעתא דשמיא, כדאיתא בפרק קמא דמגילה (ו:), ולא היה סייעתא דשמיא רק ביהושע, כי הוא ראוי לכך בודאי. וכן מה שאמר 'ויהושע לזקנים', ראוים ומיוחדים הזקנים להיות הם מקבלים התורה מן יהושע. והנה מדריגת משה היה כמו חמה (ב"ב עה.), שהיא* כולה אור, וכאילו* שאין לה גוף כלל. כך היה משה כאילו הוא נבדל לגמרי מן החומר, כמו שבארנו פעמים הרבה מדריגת משה רבינו עליו השלום, שהיה כאילו היה נבדל מן החומר. אמנם יהושע נמשל ללבנה (שם), שיש לה גוף, מקבל זוהר מן החמה. וכך היה יהושע מקבל מזוהר משה, וכדכתיב (במדבר כז, כ) "ונתת מהודך עליו", והוא מדריגת יהושע, מתדמה ומתיחס אליו כיחוס הלבנה אל החמה, ולפיכך היה יהושע מקבל מיוחד למשה.

והנה באמת שתי הבחינות האלה כאן נמצאו וכאן היו יותר מבכל יתר מקומות והוא בהתנדב עם לעשות לו ית' מקדש לשכון יה אלהים כביכו"ל הבחינה הא' מקל וחומר אם בהיות נותן ומקבל בני אדם על יתרון חשיבות מה במקבל על הנותן יחשב הנותן למקבל. ומה גם עתה במלך מלכי המלכים יוצר הכל. יצוה עלינו יקחו לי תרומה לעשות לו מקדש כי חשיבות הלזה על כל יתגדל. כי מה אנו מה חיינו. יחשיבנו ית' לוקח ממנו ומידינו. ואם כן איפה אין לנו לנותן נחשב ללוקח ומקבל כזה. כי ממנו ית' הכל ומידו נתנו לו. באופן כי הננו אנחנו המקבלים ולוקחים ממנו ית'. כי הוא הנותן בהחשיבנו כמדובר. גם הבחינה הב' אין ספק כי יותר הוא ית' עושה עמנו בקחתו מידנו. במה שאנו עושים עמו. כי הלא זאת התרומה אשר יקח ממנו דברים גשמיים. המה זהב וכסף ונחשת כו'. ואשר הוא ית' עושה עמנו לא יערך האושר הרוחני הנמשך למתנדב חלף נתינתו בכל הון שבעולם. הנה שמכל הבחינות. אנו הלוקחים לפי האמת. וזה יאמר דבר אל בני ישראל ויקחו. כי ללוקחים יתייחסו. במה שהוא לי תרומה והחשבתים לקבל מהם. ומה גם שהכל שלי כי מאת כל איש שאינו שלו. רק שהוא אתו כפקדון עמו תקחו. והביטו וראו את אשר החשבתיו. כי אינו כמלך ב"ו. שאם רבים בני אדם יתנו לו עשרת אלפים ככר כסף. יהיה לחשיבות בעיניו כל הסכום יחד. אך לא כל חלק וחלק. אשר יתן כל איש ואיש בפני עצמו. כי הלא מצער הוא. אך לא כן אנכי עם עמי כ"א שמכל איש אשר ידבנו לבו. אעלה עליו כאילו ממנו לבדו תקחו את תרומתי כלה. וזהו מאת כל איש כו' תקחו את תרומתי. והנה כל זה הוא על הבחינה הא'. ועל הב' שאתם נותנים דבר גשמי ומקבלים ולוקחים אושר. אשר אין למעלה ממנה שאין ערוך אליו. והוא כי הלא וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת ותכלת כו'. שכלם דברים גשמיים. ואשר אני עושה עמכם לא יערכנו כל טוב. הלא הוא כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזה תכלית האושר כי גם בחיים חייתם. יתדבקו וישכונו עם קונם ית'. הנה כי יותר ממה שהם עושים עמו. הוא ית' עושה עמהם וא"כ בין מן הבחינה הא'. בין מן השני'. אתם הלוקחים בעצם ואני הנותן כמדובר. באופן כי לא לנו התפארות הצדקה בלתי לה' לבדו. כאשר האריך והרחיב ענין זה דהע"ה. בברכו יתברך על הנדבה אשר התנדבו הוא וכל קהל עדת ישראל. לרומם את בית אלהינו ויואל ובירך את ה' כאומרו (ד"ה א' כ"ט) ויברך דוד את ה' כו' ועתה כו' וכי מה אני כו' כי גרים כו'. והוא כי אחר ראותו גשם נדבות פיו. ונדיבי העם כי עצמו מאד. פחד ורגז פן יגבה לבם על התנדבם. ומאומה לא תהיה להם שכר בעמלם על כן. על כן מדאגה מדבר קם בקהל לברך את ה'. הנותן להם כח לעשות חיל. ואחת דבר אלהים שתים זו שמענו. (א) בברכו אותו ית'. לאמר אל יעלה על רוחכם להחזיק טובה לעצמכם על התנדבכם כי הלא אין להחזיק לכם טובה. לברך על הנדבה הזאת בלתי לה' לבדו ולא לכם כי הכל שלו ומאתו ית'. (ב) להמשיך אמרים אמת. כמדבר בעדו ובעד כל קהל עדת ישראל כאלו הוא והם המדברים יחד דברי הכנעת עצמם. והשפל ערכם. והגדיל גדולתו ית' על כל ברכה ותהלה למען ישמעו ולמען ילמדו כל קהל עדת ישראל. ליראה את ה' ולעבדו בכל לבם ובכל נפשם. בענוה ביראה ככל דברי דוד הנאמנים. וז"א ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל והוא המוסר הראשן שידעו כל הקהל כי לה' לבדו הברכה נאותה. ולא להם על התנדבם. ועל השנית אמר ויאמר דוד כי זולת הברכה. ועוד הוסיף אמירה נאותה. אל היות לעיני כל הקהל כאשר יבא בס"ד. מפסוק לך ה' הגדולה והלאה. והתחיל לברך ואמר ברוך ה' אלהי ישראל אבינו. הוא יעקב אבינו אשר למדנו להתנדב לה'. כאומרו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ואמר מעולם ועד עולם שהברכה והשפע תמשך מן העולם העליון משתלשל דרך העולמות. עד העולם השפל. אבל אנחנו לא לנו ה' לא לנו תפארת הנדבה אלינו כי הלא חמשה המה בחינות אשר יפול לב אדם אליהם לייחס את עצמו להתגאות במעשה הצדקה אשר יעשה האדם. ומה גם בהיות הון רב. (א) כי יתן בכיס עינו. ויראה כי רב חילו וכי כביר מצאה ידו. להרבות מאד מוהר ומתן. (ב) על ההתגברות אשר התגבר על יצר סמוך המפציר עד בוש ברוצה להתנדב לעכב בידו. והוא גבור כובש את יצרו. (ג) כי יתפאר באומרו כי ממונו נעשה בית מושב לשכון יה אלהים. (ד) על הטוב הנמשך לאדם ע"י הצדקה. והוא כי בה מצא חיים כי צדקה תציל ממות. ועוד. (ה) נמשכת גם היא מהצדקה והוא הוד שפע ברכה כענין עשר בשביל שתתעשר. והשפע נקרה הוד. כמה דאת אומר (במדבר כ״ז:כ׳) ונתת מהודך עליו וכן ארז"ל (בפסיקתא) כי כשברא הקב"ה את העולם נתלבש בהוד להשפיע התפשטות שפע מלמעלה. אמר דוד הנה חמשה אלה לא לנו ה' המה כ"א לך ה' כל חמשתן כי לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת. שהם שלש ראשונות. ועל החיים והשפע שהם שתים האחרונות. אמר והנצח וההוד. לומר אל נא נתגאה לא בחיים ולא בעושר. כי הלא לא חיינו נצחיים ולא העושר לנו כי ימי חיינו אשר נזכה ונחיה לא נצחיים המה כי הנצחיות לך היא ואנחנו גם כי נאריך. לא לנצח יהיה כי הבל ימינו. וכן ההוד והברכה כלה לך היא באמת ולא לנו. כאשר יבא עוד ביאורו בס"ד. ופירש אותם אחד לאחד על הסדר. על הא' אמר כי כל בשמים ובארץ כו' לומר אשר אמרתי כי הגדולה לך היא. הנה הוא כי לו היה העושר נקנה אלינו. על ידי חריצותינו. או חכמתנו היתה הגדולה מתייחסת אלינו. אך לא כן הוא כי אם כי כל בשמים ובארץ כי אין גדולה מתייחסת אל הארץ לבדה רק כוללת בשמים ובארץ כי מן השמים נשפע לארץ וממך הכל כי הלא שלשה המה אשר השפע משתלשל על ידם. (א) השכינה. (ב) ע"י השר. (ג) ע"י מזל. והנה על הא' אמר לך ה' הממלכה היא שכינה הנקראת כך כנודע. ועל הב' אמר והמתנשא לכל לראש. הוא השר המתנשא לאמר כי הוא לכל אומתו לראש ולא יסכים. כי אינו רק צנור בעלמא שיושפעו על ידו מאתו ית'. ועל הג' אמר והעושר והכבוד מלפניך. ומשתלשל ע"י המזל שלמטה כ"א לך ה' הממלכה אשר בארץ והכח המתנשא. כי גם שמזוני תלויים במזל הלא הכל הוא מאתך. כמפורש באר היטב פ' בראשית. ועל הב' היא הגבורה. אמר ואתה מושל בכל. והוא כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' נ"ט) על וה' ברך את אברהם בכל. שהיה מושל ביצרו. שהוא כד"א וכל יצר כו' רע מנעוריו. ע"כ דרשו בכל היצה"ר. ועל זה יאמר לא נתפאר על כבוש יצרנו כי אתה מושל בכל הוא היצר הרע כי אשר אמרתי כי לך ה' הגבורה ולא לנו תתייחס. הלא הוא כי ובידך כח וגבורה כי גם שאנו נתגבר על יצרנו הכח המגבירנו לא משלנו הוא. אך אתה אלהינו לך הכח והגבורה כי בידך הכל כמאמרם ז"ל על צופה רשע לצדיק וכו'. אין לך יום שאין יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו היה נופל בידו שנא' צופה וכו'. הנה כי כל הכובש את יצרו. מן השמים יעזרוהו. על ידי איזה זכות שבא ליטהר. ועוד כי גבורתינו קלה כי אינה אלא למלט נפשנו מיד יצרנו. אך גבורתך הוא מקור לכל הגבורים וחזקים כי בידך לגדל ולחזק לכל. ועל הג' היא התפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם אמר ועתה אלהינו וכו'. לו' אילו היינו אנו הנותנים ואתה המקבל היה מתייחס ההתפארות אלינו. אך נהפך הוא. כי אנו המקבלים ואתה הנותן במה שהחשבתנו לקבל ממנו. כענין נתנה היא ואמר הוא שאם אדם חשוב הוא מקודשת שהוא נחשב כנותן במה שהחשיבה עם היותו חשוב לקבל ממנה. ומה גם עתה בני אדם להבל דמה. שיתנו למלך מלכי המלכים הקב"ה. ויחשיבם לקבל מהם. ואם כן עתה אלהינו מודים אנחנו לך הפך בני אדם. שהמקבל מודה ומשבח לנותן. אך בזה להיות שאנו כמקבלים. מודים אנחנו לך ולכן התפארת הוא לך. ואנו מהללים את שם תפארתך: