וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (פ)
רבנו בחיי
וע"ד הפשט בפרשה הזו בדיני הערכין מדיני היובל היא, וכן הוא מזכיר ענין היובל במקדיש שדה מקנה ובשדה אחוזה. וענין הערך הוא לשון דמים, כי האומר ערך דבר שנפשו תלויה בו יתן ערך נפשו. והיה ערכך הזכר, בין נכבד בין הדיוט יתן כפי שניו, והוא הערך הקצוב בפרשה לזכר ולנקבה.
ברטנורא
סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור. ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין, שהגדול הסומך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא רבי וידון דיני קנסות. ולשון סמיכה, משום דכתיב (במדבר כ״ז:כ״ג) ויסמוך את ידיו עליו. ולאו דבעי מסמך ידיה עליה אלא בשמא קרו ליה רבי. ואין סמיכה בחוצה לארץ, אלא צריך שהסומך והנסמך יהיו כולן בארץ ישראל, ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפילו בחוץ לארץ, לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אחר שנסמכו בארץ. וכתב הרמב״ם שנראה לו שבזמן הזה שאין לנו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, אם היו מסכימים כל החכמים שבא״י לסמוך יחיד או רבים, הרי אלו סמוכים ויכולים לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. והדבר צריך הכרע:
הון עשיר
סמיכת זקנים. פי' הר"ב על ראש פר העלם דבר של צבור, ויש במשמעות הדברים גם מנוי הדיין וכו', עכ"ל. ואף כי האמת אתו דסמיכת זקנים השנוי בתוספתא (פ"א ה"א) אצל הסמיכה פירושו מינוי הזקנים, מ"מ אין זה פירוש סמיכת זקנים דמתניתין כלל, ולא חלקו ר"י ור"ש במנוי הזקנים מעולם. והראיה דבירושלמי (ה"ב ו.) ה"ג סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי ר"ש, ורי"א בחמשה. מ"ט דר"ש וסמכו שנים וכו', מ"ט דר"י וסמכו שנים וכו'. ובעגלה ערופה מ"ט דר"ש וכו'. אמר רבי נראין דברי ר"י בעריפה וכו', ונראין דברי ר"ש בסמיכה וכו'. תני הסמיכות בשלשה, לא סמיכה היא סמיכות, תמן קריי למנויי סמיכותא, אמר ר' בא בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו וכו', ע"כ בירושלמי.
הרי מבואר דסמיכה דמתניתין דפליגי עליה ר"ש ור"י איננה אלא סמיכת פר העלם דבר, וכן רש"י בפירוש המשנה (ב. ד"ה סמיכת זקנים) לא פירש אלא פירוש זה, וכן נראה נמי מהבבלי דגרסינן התם (דף יג:) סמיכת זקנים וכו', ת"ר וסמכו זקני וכו' דברי ר"י, רש"א זקני שנים וכו'. תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה, מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים, אמר ר' יוחנן מסמך סבי, אמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סבי בשלשה מנל"ן, אילימא מדכתיב (במדבר כז, כג) ויסמוך [את] ידיו עליו, אי הכי תסגי בחד, וכי תימא משה במקום ע"א קאי, אי הכי לבעי ע"א, קשיא, ע"כ. ואם איתא דסמיכת זקנים דמתניתין פירושו מנוי סבי, ה"ל לתלמודא להקדים האי תוספתא דסמיכה וסמיכות והדר להביא ת"ר דסמיכת פר וכו', ובפרט לפי דברי הרמב"ם בפירושו דלא פירש במתניתין אלא פירוש המינוי ולא פירוש האחר של סמיכות הפר, אלא ודאי מדהקדים מסדר הש"ס הברייתא דסמיכת פר דפליגי בה ר"ש ור"י להאי תוספתא דמינוי, ש"מ דבהא לא איירינן במתניתין. ועוד מדאמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סבי בשלשה מנ"לן, ולא קאמר לר"ש בשלשה מנ"לן, ש"מ דאין מחלוקת בזה אלא דלכ"ע דינא הכי, ועד כאן לא פירש ר' יוחנן סמיכת זקנים מסמך סבי אלא אותו סמיכת זקנים דתוספתא השנוי אצל הסמיכה, אבל בהיותו שנוי בפני עצמו כמו במתניתין ומצינו דר"ש ור"י פליגי ביה ודאי דפירושו הוא סמיכת פר, דמצינו דפליגי בה בפירוש בברייתא כדת"ר וסמכו וכו', ולא מוקמינן ליה במנוי מדלא מצינו בשום מקום דפליגי ביה.
ונלע"ד דהרמב"ם עצמו חזר בו בחבורו (ה' סנהדרין פ"ד ה"ג), דס"ל דלא פליגי ר"ש ור"י במנוי כלל ומשום הכי פסק דהוי בשלשה כנזכר בתוספתא סתמית (דף יג:) וכמ"ש עליו הכסף משנה, דליכא למימר דמכח הירושלמי דקאמר נראין דברי ר"ש בסמיכה פסק כותיה, דהרי לא קאי האי נראין אלא אסמיכה דפר העלם, כדקא מסיים דלא דריש וסמכו והוא הכתוב בפר העלם כמבואר שם, ואמת הוא שמכח האי נראין פסק כר"ש בסמיכת פר העלם (ה' מעשה הקרבנות פ"ג ה"י. ועי' לח"מ שם) וכר"י בעגלה (ה' רוצח פ"ט ה"א. ועי' כס"מ שם) וכמ"ש התי"ט עצמו בשם הרב בנו בריש פ"ט דסוטה, ובזה נתישבו כל הקושיות שהקשה התי"ט בד"ה רי"א בחמשה:
הרי מבואר דסמיכה דמתניתין דפליגי עליה ר"ש ור"י איננה אלא סמיכת פר העלם דבר, וכן רש"י בפירוש המשנה (ב. ד"ה סמיכת זקנים) לא פירש אלא פירוש זה, וכן נראה נמי מהבבלי דגרסינן התם (דף יג:) סמיכת זקנים וכו', ת"ר וסמכו זקני וכו' דברי ר"י, רש"א זקני שנים וכו'. תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה, מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים, אמר ר' יוחנן מסמך סבי, אמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סבי בשלשה מנל"ן, אילימא מדכתיב (במדבר כז, כג) ויסמוך [את] ידיו עליו, אי הכי תסגי בחד, וכי תימא משה במקום ע"א קאי, אי הכי לבעי ע"א, קשיא, ע"כ. ואם איתא דסמיכת זקנים דמתניתין פירושו מנוי סבי, ה"ל לתלמודא להקדים האי תוספתא דסמיכה וסמיכות והדר להביא ת"ר דסמיכת פר וכו', ובפרט לפי דברי הרמב"ם בפירושו דלא פירש במתניתין אלא פירוש המינוי ולא פירוש האחר של סמיכות הפר, אלא ודאי מדהקדים מסדר הש"ס הברייתא דסמיכת פר דפליגי בה ר"ש ור"י להאי תוספתא דמינוי, ש"מ דבהא לא איירינן במתניתין. ועוד מדאמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סבי בשלשה מנ"לן, ולא קאמר לר"ש בשלשה מנ"לן, ש"מ דאין מחלוקת בזה אלא דלכ"ע דינא הכי, ועד כאן לא פירש ר' יוחנן סמיכת זקנים מסמך סבי אלא אותו סמיכת זקנים דתוספתא השנוי אצל הסמיכה, אבל בהיותו שנוי בפני עצמו כמו במתניתין ומצינו דר"ש ור"י פליגי ביה ודאי דפירושו הוא סמיכת פר, דמצינו דפליגי בה בפירוש בברייתא כדת"ר וסמכו וכו', ולא מוקמינן ליה במנוי מדלא מצינו בשום מקום דפליגי ביה.
ונלע"ד דהרמב"ם עצמו חזר בו בחבורו (ה' סנהדרין פ"ד ה"ג), דס"ל דלא פליגי ר"ש ור"י במנוי כלל ומשום הכי פסק דהוי בשלשה כנזכר בתוספתא סתמית (דף יג:) וכמ"ש עליו הכסף משנה, דליכא למימר דמכח הירושלמי דקאמר נראין דברי ר"ש בסמיכה פסק כותיה, דהרי לא קאי האי נראין אלא אסמיכה דפר העלם, כדקא מסיים דלא דריש וסמכו והוא הכתוב בפר העלם כמבואר שם, ואמת הוא שמכח האי נראין פסק כר"ש בסמיכת פר העלם (ה' מעשה הקרבנות פ"ג ה"י. ועי' לח"מ שם) וכר"י בעגלה (ה' רוצח פ"ט ה"א. ועי' כס"מ שם) וכמ"ש התי"ט עצמו בשם הרב בנו בריש פ"ט דסוטה, ובזה נתישבו כל הקושיות שהקשה התי"ט בד"ה רי"א בחמשה: