פרשנות מצטטת על במדבר כח:ט

דבר אל בני ישראל אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'" ואמר בסוף הפרשה (ויקרא כ״ג:ל״ז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים אבל לא האריך לבאר המוספים שלא רצה שינהגו להם במדבר ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ (במדבר כו נג) ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות ועל כן אמר ביום הכפורים (ויקרא ט״ז:ל״ד) ויעש כאשר צוה ה' את משה שעשה כן במדבר והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ שהן באים בגלל הלחם שאמר בו (ויקרא כ״ג:י׳) כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו' אבל הימים עצמם נוהגים מיד והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו ואמר אשר תקראו אותם במועדם כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו כי השבת קבוע הוא ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו ועל דעת רבותינו (ת"כ פרשה ט ה) "אשר תקראו אותם במועדם" רמז לעבורים שתקראו אתם להם מועדים והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי על הנזכרים למטה בפרשיות בחדש הראשון וגו' ולכן חזר שם פעם אחרת אלה מועדי ה' בעבור שהפסיק בענין השבת והנה אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם כי יזהיר בשבת פעמים רבות וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש וכמוהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (שמות לה א ב) על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה והפסיק בשבת ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (ויקרא כ״ג:ב׳-ג׳) וחזר ואמר (שם פסוק ד) זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה והיא המצוה הראשונה בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה וראיה לפירוש הזה שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד ואמר בסוף הפרשה (ויקרא כ״ג:ל״ז-ל״ח) אלה מועדי ה' וגו' מקראי קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה' שאין השבתות בכלל מועדי ה' וראיה עוד כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר" כאשר אמר בכל מועד ומועד כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים לא לבאר מצותיו ותורותיו ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים והזכירה בסוף (ויקרא כ״ג:ל״ח) עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן כאשר פירשתי וזהו מדרש חכמים שאמרו (תו"כ פרשה ט ז) מה ענין שבת אצל המועדות וכו' כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם וטעם מקראי קדש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם והנה "מקרא קדש" מלשון קרואי העדה (במדבר א טז) אחרי כן יאכלו הקרואים (שמואל א ט יג) וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיהו ד ה) המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ג:ב׳) עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א) לשון מאורע בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז) ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש וגם זה דעת אונקלוס:

דבר אל בני ישראל. כתב הרמב"ן על כן לא הזכיר כאן אהרן ובניו כי אין לכהנים עסק במועדות יותר מלישראל כי לא פירש קרבנות המוספים בפרשה הזאת אלא הזכיר כאן בתורת כהנים בעבור המועדות שהם ימי הקרבנות ורומז לקרבנות כמו שנא' והקרבתם אשה לה' אבל לא האריך לבאר המוספין שלא רצה שינהגו בהם במדבר אבל אחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ באר המוספים כולם בפרשת פנחס שיעשו אותן בארץ מיד ולדורות ועל כן אמר בפרשת יום הכפורים ויעש כאשר צוה ה' את משה לומר שעשה כן במדבר ואע"פ שהזכיר בפרשה הזאת כבש העומר וכבשי עצרת משום שאין לטעות בהם כי בידוע שאין נוהגין אלא בארץ שהן באין בגלל הלחם שכתוב בו כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה אבל הימים עצמן נוהגין מיד. והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (וכו') ואחר כך הבדיל ממנו שאר המועדות ואמר בהם אשר תקראו אותם במועדם מה שלא אמר בשבת לומר במועדם איזה יום שיהי' מן השבוע שיבא בו. ואמר בשבת אלה הם מועדי לשון רבים לפי ששבתות השנה מרובין: ואמר ר' חייא הספרדי (בשבת) אמר מועדי ה' אשר תקראו אות' מקראי קודש ובמועדים הקדים מקראי קדש אשר תקראו אותם לפי שהמועדים תלוים במקרא קדש שב"ד מקדשין החדש ויבא פסח יום ט"ו בו ועצרת יום ו' וכן כולם אבל השבת אינה צריכ' קדוש לקדש יום א' כדי לעשות שביעי שבת. וכתב עוד הרמב"ן והנכון בעיני מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו' אלה הם מועדי על הנזכרים למטה בפרשת בחדש הראשון ולכן חזר שם פעם אחרת אלה מועדי ה' בעבור שהפסיק בענין השבת. ואמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש וגו' במלאכת עבודה אבל שבת תשמרו לעשות אותו שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם וירמוז עוד כי בבוא שבת באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש. וכיוצא בו אלא הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם על המשכן וכליו שמזכיר בפרשה שנייה והפסיק בששת ימים תעשה מלאכה וחזר ואמר זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה והיא המצוה הראשונ' ובשביל שהפסיק בה הוצרך לחזור ולכפול בו. וראיי' לזה הפי' שלא הזכיר בשבת והקרבתם אשה לה' כמו שמזכיר בכל מועד ומועד ואמר בסוף הפרשה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' מלבד שבתות ה' אלמא שאין שבתות בכלל מועדי ה' ועוד ראיי' שלא אמר בפרשה שניי' וידבר ה' אל משה כאשר עשה בכל מועד ומועד כי הדבור הראשון הי' מצות המועדים וזהו מדרש חכמים מה ענין שבת אצל מועדי ה' כי אין שבת בכלל מועדי ה' רק לסומכן להם:

ביום. מחלוקת הוא, וי"א כי יום השמיני למלואים, היה יום ר"ח ניסן והוצרכו לומר כי בשלשה ועשרים יום לאדר הקים משה את המשכן והנה יום תחלת המלואים היה משה סותרו ובונה להרגיל הכהנים ואמרו כי השעיר שדרש משה והנה שורף הוא שעיר ראש חדש, והנה צוה השם שיקים משה המשכן באחד לחדש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסוע הארן, והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש ויש כדמות ראיה על זה, האחת למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר, כי כתוב ופתח אהל מועד תשבו יום ולילה (ויקרא ח לה) יעיד כתוב, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת (שם ט ג) וזהו שדרש משה, ועוד אם היה שעיר ראש חדש למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים, וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר (במד' כח כג) היה ראוי שיאמר מלבד עלת החדש, והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלת הקמת המשכן והנה זה המשכן הראשון הקימהו ביום אחד לחדש הראשון, והחלו לבנות הבית הראשון שהוא המשכן השני בחדש השני שהוא אייר בשני לחדש, כי כן כתוב בחדש השני בשני (דה"ב ג ב) ובתלמודנו כתוב כי יום חמישי יצאו ישראל ממצרים ואם הוא דרך קבלה נקבל ואם הוא דרך סברא לפני יום חמישי יצאו כי אין בין שנה פשוטה לתחלת שנה האחרת פחות משלשה ימים כי שנת חסרון שנ"ג וש"נ יצאו בשביעית ואם מעוברות הם חמשה בחסרון ובעבור שהכתוב אמר ביום השבת יערכנו (ויקרא כד ח) נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השלחן, והנה ביום ששי הוקם המשכן, או ביום שבת אף על פי שאין זה ראיה גמורה כי יוכל הטוען להשיב ביום השבת יערכנו הכהן אחר שהוקם המשכן וערך משה הלחם, הנה הזכיר במעשה כי הקים משה המשכן כאשר אמרתי בשני המקצעות, והלוים שהם ממשפחתו הקימוהו, כי איננו מעשה יחיד ונתן האדנים למטה, ואחר כן שם הקרשים, ואחר כן הבריחים, ואחר כן הקים העמודים בעבור הפרכת ומסך פתח האהל, ואח"כ פירש האהל ושם עליו המכסה, ואחר כן שם הארון לפאת ים ונתן הלוחות בארון, ושם עליו הבדים, ונתן את הכפורת על הארון מלמעלה ונתן השלחן וערך עליו לחם הפנים, והנה יורה כי בבקר היה זה, ואמר ויעל הנרות אח"כ בלילה והעלה בבקר העולה היא עולת תמיד, וכן עשה בין הערבים, וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו ומזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו ונקהלה העדה אל פתח אהל מועד, ורחצו אהרן ובניו במים, והלביש את אהרן בגדי הקדש, גם הלביש בניו ונמשחו בשמן הקדש, והגיש פר בן בקר ואילים שנים, ושחט את הפר וחטא על המזבח והקטיר את האמורים, ושחט האיל וזרק את דמו על המזבח והקטיר את האיל, ושחט גם איל המלואים, וזרק את דמו על המזבח, והאמורים עם שוק הימין, עם חלת מצה אחת, וחלת לחם שמן, הכל הקטיר המזבח ככה עשה שבעה ימי המלואים, וככה כתוב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים (למעלה כט לו) לכל יום, ומשחת המזבח לקדשו וכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח (שם שם לו) ומשחת אותו לקדשו (שם שם לו), והנה הטעם ככה תעשה כל שבעת ימי המלואים וכתיב, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו (במד' ו א) ויקדש את המזבח שבעת ימי המלואים אז החלו הנשיאים להקרב לחנוכת המזבח, ככה היה מקריב אהרן עגל בן בקר לחטאת לכפר בעדו והעלה גם האיל שלו, ועגל וכבש שהוא קרבן העם העלה עולה אחר ששחט שעיר החטאת וחטאהו כאשר עשה לעגל החטאת אשר לו לזרוק דמו ולהקטיר האמורים רק חטאת הכהן לא יאכלנה כהן, על כן נשרף בשר הפר מחוץ למחנה, וחטאת הצבור שהיא שעיר עזים יאכלוהו הכהנים, וכל זה היה אחר עולת הבוקר, ואחר כל זה הקריב עולת נחשון וחטאתו והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון, ואל תשים אל לבך דברי הטוען כי אם מתי עשה קרבנות החג כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד, ולא שמרו חג המצות, כי כן כתוב, והיה כי יביאך ד' (למעלה יג ה) שבעת ימים תאכל מצות (שם שם ו) ופירוש והיה היום הזה לכם לזכרון (למעלה יב יד), לדור הבא אחרי כן לקבוע יום צאתכם מקרא קדש, כי היה ביום הראשון נסעו מגושן, ועוד כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצות שבעת ימים, אעפ"י שהיו קרובים מהישוב, דבר גדול היה שמצאו לחם לעשות ולאכול על מרורים עם הפסח לילה, כי עם רב היה מאד, והנה על דרך הסברא היה מקריב משה שבעת ימי המלואים עולת תמיד, וביום השבת שני כבשים, אי זה יום שהיה לשבעת ימי המלואים הקריב עולת שבת, ואחר כן קרבן המלואים, וכל זה נכון רק מה נעשה בחנוכת המזבח ביום השבת, יש אומרים היו מדלגין ולא היו חושבין רק חשבון הימים שחנכו המזבח, ואחרים אמרו כי עולת הנשיא היתה נקרבת בשבת רק השלמים היו נשחטין יום ראשון ונאכלין, וראייתם כי הנה הנשיא שהוא המשלח יקריב ביום שבת ששה כבשים, חוץ מעולת השבת של הצבור, והכת הראשונה אומרת כי ככה ששת ימים שהקיפו יריחו והחלוץ הולך דלגו יום שבת והנה שבעת ימים סבבוה, וכך אמרו על ארבעה עשר יום שדילגו יום הכפורים, ולא הכניסוהו במספר:

ביום השבת ששה כבשים. לא ידעתי למה שהרי אמרה תורה שני כבשים (מדבר כח) וביום השבת משמע שבת בראשית ומשמע יום טוב ואומר אני שבת זו אינה שבת בראשית אלא י"ט שטעון שבעה כבשים ושני אילים ובא ולימדך שאין מעכבין זה את זה ואם לא מצא שבעה יביא ששה ואם לא מצא שני אילים יביא אחד כמו שדרשו חכמים לענין ראש חדש:

זכור. זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, וְכֵן מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שמות ל"א), וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים (במדבר כ"ח); וְכֵן לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ (דברים כ"ב); וְכֵן עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ (ויקרא י"ח), יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כ"ה); הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי (תהילים ס"ב): זכור. לְשׁוֹן פָּעוֹל הוּא, כְּמוֹ אָכוֹל וְשָׁתוֹ (ישעיהו כ"ב), הָלוֹךְ וּבָכֹה (שמואל ב ג'), וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: תְּנוּ לֵב לִזְכֹּר תָּמִיד אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵפֶץ יָפֶה תְּהֵא מַזְמִינוֹ לְשַׁבָּת (מכילתא):