בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
הון עשיר
מועד קטן
מועד קטן יש בה ג' פרקים כנגד ג' רגלים, ואע"ג דחג השבועות אין לו מועד קטן, מ"מ לרמוז דיש לו תשלומין כל שבעה (עי' חגיגה יז.) דומיא דאחריני דיש בהם מועד קטן, נשנה פרק אחד גם כנגדו, ואע"ג דשמיני עצרת נמי יש לו תשלומין מ"מ הרי הוא בכלל חג הסוכות, דשלש רגלים כתיב שהרביעי הנה הוא כגוף אחד עם השלישי, וליודע סודו ברור כי ג' עדרי צאן רובצים עליו ככתוב, אשר כנגדם ג"כ יהיו שלשה פרקים אלו:
במועד. הנה התי"ט הזכיר הכא המחלוקת שיש בין הפוסקים, אם המלאכה האסורה בחול המועד היא דאורייתא או מדרבנן, ומכותלי ביתו ניכר דאף הוא מסכים עם הסוברים שהוא מדרבנן שהרי הזכירם כלם באמת, מה שלא עשה כן בחולקים דלא הזכיר כי אם הבית יוסף, אע"ג דלאו יחידאה הוא כי מגדולי הפוסקים הכי סלה"ו כמו שהזכירם בשמם בחבורו בראש (הלכות) חול המועד (טאו"ח תקל), מלבד הפוסקים אחרים מהראשונים ואחרונים שלא הזכירם שגם הם מסכימים לדעת הבית יוסף. והנה התי"ט אגב שטפיה בסברא זו ואגב חריפותיה, בלע קצת לשון הברייתא שהביא לאיסור מלאכה דחול המועד, על כי לא העתיקה מהש"ס דחגיגה אלא מלשון רש"י דמכלתין, אבל לפי מה שאכתוב לקמן יראה הרואה כי מה שבלע הוא נותן טעם לפגם לסברתו ז"ל, ומטוניה ממש אוכיחנו, והוא דהעתיק בסוף הברייתא הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, והשמיט תחילת הלשון והוא איזה יום אסור ואיזה יום מותר, דהכי העתיקה התוספות דהכא (ב. ד"ה משקין) הא לא מסרן וכו' איזה יום וכו' איזו מלאכה וכו', והכי היא שנויה בחגיגה דף י"ח ע"א, ושם פי' רש"י ז"ל הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, כלומר מאחר שאמר לך הכתוב שהם עצורים ממלאכה ולא בכלן, ולא פירט איזו היא המותרת ואיזו היא אסורה, דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור, והם יאמרו אי זה הוא י"ט על פי קדוש הראיה ואסור בכל מלאכה, ואיזהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך איזו מלאכה אסורה דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת דבר האבד, עכ"ל:
ועתה נעלה ונבואה אל ההרים הגבוהים בעלי התוספות, אשר מימיהם שתו כל הסוברים דמלאכת חול המועד דרבנן, ושכל הראיות הנזכרות והמפורשות בקרא שהובאו בש"ס בכמה מקומות אמרו דאסמכתא בעלמא הם, כמו שפירשו בחגיגה דף הנ"ל (ד"ה חולו של מועד), ואפילו הראיה המפורשת בש"ס בריש (פ"ק) [פ"ב] דמ"ק, דגרסינן התם רב אשי אמר לא מבעיא קאמר, לא מבעיא בימי אבלו דמרבנן הוא ושרי, אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה דאורייתא, במקום פסידא שרו רבנן, ע"כ. רצו לדוחקה ולפרשה ע"פ דרכם ז"ל דאיסור מלאכת חול המועד דרבנן הוא:
והנה כפי הנראה מדבריהם ז"ל בנו בית זה על ארבעה יסודות ואלו הם, דהיכן מצינו דאיסורא דאורייתא יהיה מקצתו אסור ומקצתו מותר. הב' דתנן במסכת מגילה (פ"ד מ"ב) כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב, וזה הוא חולו של מועד ור"ח, הרי כי הוציא חולו של מועד מכלל י"ט. והג' דכלל חולו של מועד בהדי ר"ח דאין איסור מלאכה בו אלא משום מנהג, כדאיתא בירושלמי (תענית פ"א ה"ו). והד' והיא הראיה היותר חזקה, היא מדאמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ג ט.) אמר ר' אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי, התרתי בשר בכור להשקל בליטרא, [כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא] אלא כדי שיהיו מוכרין אותו בזול, והם מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר, כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופחזין, ע"כ. דמזה משמע דאיסורו והיתרו ברבנן תלוי:
אבל לעד"נ כי יש להשיב להם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי על מה שהקשו היכן מצינו איסור דאורייתא דיהיה מקצתו אסור ומקצתו מותר, אין אנו מוכרחים למצוא לזה חבר כי כמה חדושים חדשה תורה מגזרת הכתוב, והכא נמי כך גזר הכתוב ותלה איסורו במה שנראה לעיני החכמים, כמו קביעת המועדים שאחר שהם קבעו על פי חשבונם ודחייתם אפילו מוטעים אפילו שוגגים איזה יום יהיה י"ט, כל המלאכות האסורות בו הנה הם אסורים דאורייתא, ואם הם היו דוחים אותו יום על פי דרכם מלקבעו י"ט, הרי כל המלאכות הם מותרות בו, וכה"ג בחול המועד התורה נתנה רשות לחכמים שיקבעו הם המלאכות הנראים להם לאסרם, ואחר שחילקו אותם ואמרו אלו אסורות ואלו מותרות הנה אותם האסורות הם אסורות מדאורייתא, ועוד בי"ט עצמו מצינו איסור דאורייתא חציו אסור וחציו מותר, דההבערה שלא לצורך כלל אסורה ולצורך קצת מותרות, וכה"ג בחול המועד לצורך המועד שרי שלא לצורך אסירא, וכן בי"ט כל המלאכה שהיה יכול לעשותה מעי"ט ולא היתה נפסדת אפי' בדברי אוכל נפש אסירא לעשותה בי"ט, וכל שהיה דבר האבד אם היה עושה אותה בערב י"ט שרי לעשותה בי"ט, וכה"ג בחול המועד מלאכת דבר האבד שרי והבלתי אבד אסור, וכל ההיתרות דחול המועד הם מושרשים באלו השני כללים של צורך המועד ודבר האבד כשנדקדק בהם, או דאסירי מחמת טרחא יתירה אשר כיוצא בזה אסיר בי"ט בקצת מלאכות:
ועל מה שהקשו ממגילה דמדהוציא התנא חול המועד מכלל י"ט, ש"מ דאין האיסור מלאכה בו מדאורייתא כמו י"ט אלא מדרבנן. לא ידענא מאי קושיא או הכרח הוא זה, דאף אם המלאכה האסורה בו היא מדאורייתא, מ"מ לגבי י"ט לא מקרי הוא י"ט, להיות דאין כל המלאכות אסורות בו כמו בי"ט. ועוד דבע"כ הוצרך התנא להשתמש בלשון זה שאינו י"ט, דה"ג במסקנא דש"ס דהתם (מגילה כב:) ואלא קשיא זה הכלל, לא לאתויי ראש חדש ומועד, הא בהדיא קתני לה בראשי חדשים ובמועד קורין ארבעה, סימנא בעלמא יהיב, דלא תימא י"ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו, אלא נקוט האי כללא בידך, כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא, ע"כ:
והנה עדיין לשון זה צריך ביאור, דאיך ס"ד דתנא דנטעה לומר דחול המועד וי"ט כי הדדי נינהו, עד דהוצרך להאריך מפני זה בזה הכלל ולומר כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה, הלא בפירוש קאמר ברישא דבחש"מ קורין ארבעה ובזה הכלל קאמר בפירוש בי"ט חמשה, אלא ודאי ה"פ כי רצה התנא ליתן סימן על הימים האלו בזה הכלל וסימנא מלתא היא, ואשר יזכור זה הסימן ולא נתן דעתו על הרישא, אם לא היה מפרש התנא בו פעם אחרת חשה"מ מה דינו והיה מתחיל הכלל מי"ט, הייתי טועה לומר דחול המועד נמי בכלל י"ט הוא וקורין חמשה, ולכן הוצרך להזכיר הכלל מחש"מ ואילך באמרו כל יום שיש בו מוסף ואינו י"ט, ואי הוה קאמר כל יום שיש בו מוסף ולא הוה מוסיף ואינו י"ט עדיין לא יצאנו מידי חשש זה, דהיית מפרש כל יום שיש בו מוסף אר"ח, ושיום טוב כולל אף חולו של מועד ושקורין בו חמשה כמו בי"ט, אבל בתוספת דבורו שאמר ואינו י"ט הורה לנו שביום שיש לו ערך עם י"ט מדבר, ואין זה אלא חולו של מועד כי ראש חדש רחוק הוא בערכו מי"ט, ולא ה"לל בעדו אלא כל יום שיש בו מוסף והוא חול:
ובדרך הזה יתורץ ההכרח השלישי, שהכריחו דחולו של מועד הוא מדרבנן מדנכלל בזה הכלל בהדי ראש חדש דאין איסור מלאכה בו אלא מטעם מנהגא, שהרי אינו כן דלא חש התנא אלא אחולו של מועד דאיכא למטעי כמפורש בש"ס, והא דאמרינן בש"ס ראש חדש ומועד לאו דווקא הוא אלא אגב נקט ליה, דבר"ח לא קאמר הש"ס דאיכא למטעי ביה דיצטרך להזכירו בזה הכלל, דמידידעינן דבחול ביום שאין בו מוסף שלשה ובחול המועד ארבעה, ממילא הייתי אומר דר"ח הוא כחול המועד שהרי הוא עודף על חול במוסף שהוא דבר חשוב ואינו עודף על חה"מ, והואיל וליכא למטעי ביה למה לו לחוש עליו בזה הכלל, אי משום סימנא לבד היה לו להתחיל מיום שאין בו מוסף דקורין שלשה ולמה לו להתחיל מראש חדש, אלא ודאי דלא חש ליתן סימן אלא על מאי דאיכא למטעי ביה והיינו חולו של מועד ומשום הכי התחיל הזה הכלל בו דווקא, ור"ח מעצמו נכלל בו מהטעם שאמרנו אבל התנא לא נחית כלל לאשמועינן דינו:
או איכא למימר דלכתחילה נקט התנא לשון זה הכלל בענין שיכלול חול המועד ור"ח כאחד, לאשמועינן דטעם העדפתם על שאר הימים הוא שוה לשניהם דהיינו בקרבן מוסף, דלא תימא דהוי מטעם איסור מלאכה ותשאל למה לא עדיף מהאי טעמא חול המועד על ר"ח, דהא ר"ח איסור מלאכה בו מנהגא בעלמא הוא כדאמרן וחול המועד לפחות איסורא דרבנן דיש לו עיקר מן התורה הוא, אבל מאחר שתלינו טעם ההעדפה בקרבן מוסף, לא שייך לשאול למה לא עדיף עליו כמו שעדיף י"ט מחול המועד מטעם זה דאסור בו כל מלאכה משא"כ בחול המועד כדאיתא בש"ס:
ועוד יש להקשות על פי דרכם, דאי איתא דלהיות כלולים ר"ח וחול המועד כאחד הוא ראיה שחול המועד דרבנן, יש להוכיח הפך זה מטעם זה ממש מהברייתא (חגיגה יח.) שהזכרתי לעיל שהביא התי"ט וקיצר בה, שהרי כל מגמת הש"ס דהתם הוא לאשמועינן דחול המועד אסור במלאכה, דהכי אמרינן התם מכלל דתרויהו סלה"ו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנה"מ דת"ר את חג המצות תשמר שבעת ימים. לימד על חול המועד שאסור בעשית מלאכה דברי ר' ישעיה, ר' יונתן אומר אינו צריך ק"ו וכו', תניא אידך כל מלאכת עבודה לא תעשו. לימד על חולו של המועד שאסור בעשית מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי, רע"א אינו צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' וכו'. תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וכו'. כמו שכתוב לעיל. וא"כ הוא דכל זה לאיסור מלאכה דחול המועד אתא, למה ליה לתנא להזכיר בסוף דבריו הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר, באמרו איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת דיו, כ"ש דהיתר זה דמסר הכתוב לחכמים על קביעות י"ט לא מהכא שמעינן לה כי אם מאתם (ויקרא כג, ד), דדרשינן (ר"ה כה.) אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעים וכו'. ואם אתא למימר דהם יחלקו איזה הוה י"ט ואיזה חול המועד, גם זה איננו, כי בפירוש אמר הכתוב (ויקרא כג, ז-ח. במדבר כח, יח-כה) בראשון ובשביעי כל מלאכת עבודה לא תעשו. ופשוט הוא שאלו הם הימים טובים כדכתיב נמי (עי' רמב"ן בשם המכילתא ויקרא כג, כד) ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון. אלא ודאי אתא לאשמועינן שאל תתמה איך התורה נתנה רשות לחכמים לחלק מלאכה ממלאכה, שכמו כן נתן להם רשות לחלק בין יום אסור ליום מותר, וכמו שאותו יום אשר מהם נקבע לאיסור מלאכה הוא אסור מדאורייתא, כמו כן אותה מלאכה שנקבע מהם לאיסור הימים שהתורה הרשה אותם לחלק בין מלאכה למלאכה הנה היא אסורה מדאורייתא, וההכרח הזה הנה הוא מכריח יותר מהכרח דמגילה, דהתם לא נכלל ר"ח בהדי חול המועד בפירוש כי אם שהוא נכלל בעצמו בכלל, ועוד שיש בו ליתן טעם כמ"ש, והכא הזכיר בפירוש איסור מלאכה די"ט ודחול המועד שניהם כאחד אע"ג דשל י"ט לא אצטריך הכא כלל, אם לא שנאמר דהאי דאמרינן הוא דאתא לאשמועינן:
ומן הירושלמי אין קושיא דדילמא פליג אדבבלי, וא"ת על החולקים אנו מצטערים מ"מ אין קושיא, דהואיל דהכתוב הרשה לחכמים שיניחו באיסורו מה שנראה להם ולהתיר השאר, לא היו עוברים על דעת הכתוב אם לא היו מניחים באיסורם כי אם איזה מלאכות שיש בהם טורח גדול ויתירו השאר, מן הטעם דר' אבא בר ממל דירושלמי (הנ"ל, פ"ב ה"ג ט.), דודאי כוונתו דקאמר הייתי מתיר מלאכה דחול המועד בכגון הא קאמר, דאין סברא לומר שהיה מתירו מכל וכל אפילו אם היה דרבנן להיות שיש לו עיקר מן התורה, דבכ"הג מצינו בקדוש החדש דאע"ג דהתורה אמרה החדש הזה לכם. כזה ראה וקדש (שמות יב, ב. ר"ה כ.), מ"מ דוחים כמה פעמים יום המולד מן הטעמים הנזכרים בש"ס, הואיל והתורה הרשה אותם באמור אתם אפילו שוגגים אתם אפילו אנוסים וכיוצא בו, ומן הטעם הזה אתי שפיר למימר כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ויגעין בתורה, דהין הכי נמי דמהאי טעמא הניחו כל כך מלאכות באיסורם ולא התירו אלא דבר האבד וכיוצא בו הואיל וחס המקום על ממונם של ישראל, דמצינו נמי לרז"ל (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג עח.) שאמרו לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שילמדו בהם תורה, ומה שהניח הנה הם אסורים דאורייתא, דכמו כן אנו אומרים שנדחה יום טוב ראשון כגון של ראש השנה מיום אחד לחבירו מטעם הדחיות הידועים, ואותו היום אשר נקבע על פיהם אע"פ שאינו יום המולד הנה הוא אסור במלאכה דאורייתא:
ועל מה שהקשה הרא"ש ז"ל בפרקין (סי' א) דתינח למאן דדריש ממקרא דבוביום השביעי עצרת דמסרו הכתוב לחכמים לחלק בין מלאכה למלאכה דלפי סברתו להכי אתא, אבל לשאר התנאים דדרשו איסור מלאכה ממקרא אחר או מק"ו מנא להו לחלק, אם לא שנאמר דמלאכה דרבנן היא וקראי והק"ו אסמכתות בעלמא נינהו. י"ל דהין הכי נמי דיש להם ראיה על זה ובמחלוקת דר"י הגלילי ור"ע הנה היא מפורשת בתורת כהנים לדברי שניהם ע"ש, והש"ס לא הזכירה ולא חש להזכירה אכל ברייתא, כי דייה במה שהשמיענו בברייתא השלישית המפורש בה יותר מכולהו דלחכמים נמסר חלוק זה, ושהנשאר אסור על פי דבורם הנה הוא אסור מדאורייתא דומיא די"ט דנקבע על פיהם והוא אסור מדאורייתא כמו שהוכחתי לעיל, דאי לא תימא הכי הוא מיותר הואיל ואין כוונת הברייתא אלא להשמיענו איסור מלאכה דחול המועד כנראה מדרך הסוגיא, והכי הוא מפורש בספרי פ' ראה וביום השביעי עצרת וכו', ר' ישמעאל אומר לפי שלא למדנו שימי מועד אסורים במלאכות, ומנין לימי מועד שאסורים במלאכה, ת"ל ששת ימים וכו' הא לא מסרן וכו' איזה יום אסור וכו' איזו מלאכה אסורה וכו':
ועוד אין אחריות כל התנאים והאמוראים עלינו לישבם על פי המסקנא, ודי לנו בראיות שיש לנו שהביאם התוספות עצמו להוכיח דמלאכה זו לפי מסקנת הש"ס הנה היא אסורה דאורייתא, ולא נדחוק עצמנו להוציא פשטא דתלמודא ממשמעותו לישב שלא יהיה אסור אלא מדרבנן, לומר שכל כך מקראות אשר הובאו לראיה לזה יהיו אסמכתא בעלמא, דאין לנו לומר כך אלא היכא דיש לנו הכרח גמור לזה ולא בזמן שאנו יכולים לומר דהוא ראיה גמורה כגון בענין זה:
ועוד יש להביא ראיה מהירושלמי דמדאורייתא אסירא המלאכה דחול המועד, דגרסינן התם בהאי פרקין בהלכה ג' (דף ג:) מה בין שביעית ומה בין מועד, שביעית ע"י שהיא מותרת במלאכה התירו בין דבר שהוא טריח בין דבר שאינו טריח, מועד ע"י שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד שאינו טריח, ע"כ. ואם אמת היה הדבר שהמלאכה האסורה במועד היא מדרבנן מאי קאמר במועד דאסור במלאכה לא התירו אלא וכו', הכי הל"ל במועד דנקרא מקרא קדש או כדומה אסרו דבר שאינו אבד או דטריח, ובשביעית דקל ממועד לא אסרו אפילו בדבר דטריח. אבל באמרו בשביעית דמותרת במלאכה ש"מ דזה הוא מן התורה דשביעית מותר ומועד אסור, וכל עיקר רז"ל אינו בשביעית אלא לאסור דבר מה שהתירה התורה, ומועד להתיר איזה מלאכה שהייתי אוסרה בכלל איסור המלאכה אי לאו דהרשם הכתוב להתיר קצת מהם ודוק:
ועוד דגרסינן במדרש (ילקוט בהעלותך רמז תשלו) אספה לי שבעים איש. כנגד שבעים ימים טובים שנתן להם הקב"ה, ואלו הם שבעה ימי הפסח, שמנה ימי החג, וראש השנה, ויום הכפורים, ועצרת, וחמשים ושנים שבתות, הרי שבעים, ע"כ. ומדרש כזה איתא בבמדבר רבא פ' י"ד על פסוק שבעים שקל דאחירע בן עינן. הרי כלל חול המועד בהדי ימים האסורים במלאכה דאורייתא, ואין להקשות מההיא דע"ז דף כ"א ע"ב דקאמר כותי אימר עביד ביה מלאכה בחול המועד. ופי' רש"י משום דלמדרש סופרים לא חייש וכו' ע"ש, דפירושו הוא למלתא דאינה מפורשת בקרא דרז"ל הוציאו מדיוקא או מיתורא, כגון מלאכה זו דחול המועד דאינה מפורשת בקרא, אף כי מדאורייתא היא לא חייש לה, כי הוא סובר דמותר גמור הואיל ואינו מפורש, וכדאמרינן התם כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך ע"ש:
מועד קטן יש בה ג' פרקים כנגד ג' רגלים, ואע"ג דחג השבועות אין לו מועד קטן, מ"מ לרמוז דיש לו תשלומין כל שבעה (עי' חגיגה יז.) דומיא דאחריני דיש בהם מועד קטן, נשנה פרק אחד גם כנגדו, ואע"ג דשמיני עצרת נמי יש לו תשלומין מ"מ הרי הוא בכלל חג הסוכות, דשלש רגלים כתיב שהרביעי הנה הוא כגוף אחד עם השלישי, וליודע סודו ברור כי ג' עדרי צאן רובצים עליו ככתוב, אשר כנגדם ג"כ יהיו שלשה פרקים אלו:
במועד. הנה התי"ט הזכיר הכא המחלוקת שיש בין הפוסקים, אם המלאכה האסורה בחול המועד היא דאורייתא או מדרבנן, ומכותלי ביתו ניכר דאף הוא מסכים עם הסוברים שהוא מדרבנן שהרי הזכירם כלם באמת, מה שלא עשה כן בחולקים דלא הזכיר כי אם הבית יוסף, אע"ג דלאו יחידאה הוא כי מגדולי הפוסקים הכי סלה"ו כמו שהזכירם בשמם בחבורו בראש (הלכות) חול המועד (טאו"ח תקל), מלבד הפוסקים אחרים מהראשונים ואחרונים שלא הזכירם שגם הם מסכימים לדעת הבית יוסף. והנה התי"ט אגב שטפיה בסברא זו ואגב חריפותיה, בלע קצת לשון הברייתא שהביא לאיסור מלאכה דחול המועד, על כי לא העתיקה מהש"ס דחגיגה אלא מלשון רש"י דמכלתין, אבל לפי מה שאכתוב לקמן יראה הרואה כי מה שבלע הוא נותן טעם לפגם לסברתו ז"ל, ומטוניה ממש אוכיחנו, והוא דהעתיק בסוף הברייתא הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, והשמיט תחילת הלשון והוא איזה יום אסור ואיזה יום מותר, דהכי העתיקה התוספות דהכא (ב. ד"ה משקין) הא לא מסרן וכו' איזה יום וכו' איזו מלאכה וכו', והכי היא שנויה בחגיגה דף י"ח ע"א, ושם פי' רש"י ז"ל הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, כלומר מאחר שאמר לך הכתוב שהם עצורים ממלאכה ולא בכלן, ולא פירט איזו היא המותרת ואיזו היא אסורה, דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור, והם יאמרו אי זה הוא י"ט על פי קדוש הראיה ואסור בכל מלאכה, ואיזהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך איזו מלאכה אסורה דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת דבר האבד, עכ"ל:
ועתה נעלה ונבואה אל ההרים הגבוהים בעלי התוספות, אשר מימיהם שתו כל הסוברים דמלאכת חול המועד דרבנן, ושכל הראיות הנזכרות והמפורשות בקרא שהובאו בש"ס בכמה מקומות אמרו דאסמכתא בעלמא הם, כמו שפירשו בחגיגה דף הנ"ל (ד"ה חולו של מועד), ואפילו הראיה המפורשת בש"ס בריש (פ"ק) [פ"ב] דמ"ק, דגרסינן התם רב אשי אמר לא מבעיא קאמר, לא מבעיא בימי אבלו דמרבנן הוא ושרי, אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה דאורייתא, במקום פסידא שרו רבנן, ע"כ. רצו לדוחקה ולפרשה ע"פ דרכם ז"ל דאיסור מלאכת חול המועד דרבנן הוא:
והנה כפי הנראה מדבריהם ז"ל בנו בית זה על ארבעה יסודות ואלו הם, דהיכן מצינו דאיסורא דאורייתא יהיה מקצתו אסור ומקצתו מותר. הב' דתנן במסכת מגילה (פ"ד מ"ב) כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב, וזה הוא חולו של מועד ור"ח, הרי כי הוציא חולו של מועד מכלל י"ט. והג' דכלל חולו של מועד בהדי ר"ח דאין איסור מלאכה בו אלא משום מנהג, כדאיתא בירושלמי (תענית פ"א ה"ו). והד' והיא הראיה היותר חזקה, היא מדאמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ג ט.) אמר ר' אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי, התרתי בשר בכור להשקל בליטרא, [כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא] אלא כדי שיהיו מוכרין אותו בזול, והם מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר, כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופחזין, ע"כ. דמזה משמע דאיסורו והיתרו ברבנן תלוי:
אבל לעד"נ כי יש להשיב להם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי על מה שהקשו היכן מצינו איסור דאורייתא דיהיה מקצתו אסור ומקצתו מותר, אין אנו מוכרחים למצוא לזה חבר כי כמה חדושים חדשה תורה מגזרת הכתוב, והכא נמי כך גזר הכתוב ותלה איסורו במה שנראה לעיני החכמים, כמו קביעת המועדים שאחר שהם קבעו על פי חשבונם ודחייתם אפילו מוטעים אפילו שוגגים איזה יום יהיה י"ט, כל המלאכות האסורות בו הנה הם אסורים דאורייתא, ואם הם היו דוחים אותו יום על פי דרכם מלקבעו י"ט, הרי כל המלאכות הם מותרות בו, וכה"ג בחול המועד התורה נתנה רשות לחכמים שיקבעו הם המלאכות הנראים להם לאסרם, ואחר שחילקו אותם ואמרו אלו אסורות ואלו מותרות הנה אותם האסורות הם אסורות מדאורייתא, ועוד בי"ט עצמו מצינו איסור דאורייתא חציו אסור וחציו מותר, דההבערה שלא לצורך כלל אסורה ולצורך קצת מותרות, וכה"ג בחול המועד לצורך המועד שרי שלא לצורך אסירא, וכן בי"ט כל המלאכה שהיה יכול לעשותה מעי"ט ולא היתה נפסדת אפי' בדברי אוכל נפש אסירא לעשותה בי"ט, וכל שהיה דבר האבד אם היה עושה אותה בערב י"ט שרי לעשותה בי"ט, וכה"ג בחול המועד מלאכת דבר האבד שרי והבלתי אבד אסור, וכל ההיתרות דחול המועד הם מושרשים באלו השני כללים של צורך המועד ודבר האבד כשנדקדק בהם, או דאסירי מחמת טרחא יתירה אשר כיוצא בזה אסיר בי"ט בקצת מלאכות:
ועל מה שהקשו ממגילה דמדהוציא התנא חול המועד מכלל י"ט, ש"מ דאין האיסור מלאכה בו מדאורייתא כמו י"ט אלא מדרבנן. לא ידענא מאי קושיא או הכרח הוא זה, דאף אם המלאכה האסורה בו היא מדאורייתא, מ"מ לגבי י"ט לא מקרי הוא י"ט, להיות דאין כל המלאכות אסורות בו כמו בי"ט. ועוד דבע"כ הוצרך התנא להשתמש בלשון זה שאינו י"ט, דה"ג במסקנא דש"ס דהתם (מגילה כב:) ואלא קשיא זה הכלל, לא לאתויי ראש חדש ומועד, הא בהדיא קתני לה בראשי חדשים ובמועד קורין ארבעה, סימנא בעלמא יהיב, דלא תימא י"ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו, אלא נקוט האי כללא בידך, כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא, ע"כ:
והנה עדיין לשון זה צריך ביאור, דאיך ס"ד דתנא דנטעה לומר דחול המועד וי"ט כי הדדי נינהו, עד דהוצרך להאריך מפני זה בזה הכלל ולומר כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה, הלא בפירוש קאמר ברישא דבחש"מ קורין ארבעה ובזה הכלל קאמר בפירוש בי"ט חמשה, אלא ודאי ה"פ כי רצה התנא ליתן סימן על הימים האלו בזה הכלל וסימנא מלתא היא, ואשר יזכור זה הסימן ולא נתן דעתו על הרישא, אם לא היה מפרש התנא בו פעם אחרת חשה"מ מה דינו והיה מתחיל הכלל מי"ט, הייתי טועה לומר דחול המועד נמי בכלל י"ט הוא וקורין חמשה, ולכן הוצרך להזכיר הכלל מחש"מ ואילך באמרו כל יום שיש בו מוסף ואינו י"ט, ואי הוה קאמר כל יום שיש בו מוסף ולא הוה מוסיף ואינו י"ט עדיין לא יצאנו מידי חשש זה, דהיית מפרש כל יום שיש בו מוסף אר"ח, ושיום טוב כולל אף חולו של מועד ושקורין בו חמשה כמו בי"ט, אבל בתוספת דבורו שאמר ואינו י"ט הורה לנו שביום שיש לו ערך עם י"ט מדבר, ואין זה אלא חולו של מועד כי ראש חדש רחוק הוא בערכו מי"ט, ולא ה"לל בעדו אלא כל יום שיש בו מוסף והוא חול:
ובדרך הזה יתורץ ההכרח השלישי, שהכריחו דחולו של מועד הוא מדרבנן מדנכלל בזה הכלל בהדי ראש חדש דאין איסור מלאכה בו אלא מטעם מנהגא, שהרי אינו כן דלא חש התנא אלא אחולו של מועד דאיכא למטעי כמפורש בש"ס, והא דאמרינן בש"ס ראש חדש ומועד לאו דווקא הוא אלא אגב נקט ליה, דבר"ח לא קאמר הש"ס דאיכא למטעי ביה דיצטרך להזכירו בזה הכלל, דמידידעינן דבחול ביום שאין בו מוסף שלשה ובחול המועד ארבעה, ממילא הייתי אומר דר"ח הוא כחול המועד שהרי הוא עודף על חול במוסף שהוא דבר חשוב ואינו עודף על חה"מ, והואיל וליכא למטעי ביה למה לו לחוש עליו בזה הכלל, אי משום סימנא לבד היה לו להתחיל מיום שאין בו מוסף דקורין שלשה ולמה לו להתחיל מראש חדש, אלא ודאי דלא חש ליתן סימן אלא על מאי דאיכא למטעי ביה והיינו חולו של מועד ומשום הכי התחיל הזה הכלל בו דווקא, ור"ח מעצמו נכלל בו מהטעם שאמרנו אבל התנא לא נחית כלל לאשמועינן דינו:
או איכא למימר דלכתחילה נקט התנא לשון זה הכלל בענין שיכלול חול המועד ור"ח כאחד, לאשמועינן דטעם העדפתם על שאר הימים הוא שוה לשניהם דהיינו בקרבן מוסף, דלא תימא דהוי מטעם איסור מלאכה ותשאל למה לא עדיף מהאי טעמא חול המועד על ר"ח, דהא ר"ח איסור מלאכה בו מנהגא בעלמא הוא כדאמרן וחול המועד לפחות איסורא דרבנן דיש לו עיקר מן התורה הוא, אבל מאחר שתלינו טעם ההעדפה בקרבן מוסף, לא שייך לשאול למה לא עדיף עליו כמו שעדיף י"ט מחול המועד מטעם זה דאסור בו כל מלאכה משא"כ בחול המועד כדאיתא בש"ס:
ועוד יש להקשות על פי דרכם, דאי איתא דלהיות כלולים ר"ח וחול המועד כאחד הוא ראיה שחול המועד דרבנן, יש להוכיח הפך זה מטעם זה ממש מהברייתא (חגיגה יח.) שהזכרתי לעיל שהביא התי"ט וקיצר בה, שהרי כל מגמת הש"ס דהתם הוא לאשמועינן דחול המועד אסור במלאכה, דהכי אמרינן התם מכלל דתרויהו סלה"ו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנה"מ דת"ר את חג המצות תשמר שבעת ימים. לימד על חול המועד שאסור בעשית מלאכה דברי ר' ישעיה, ר' יונתן אומר אינו צריך ק"ו וכו', תניא אידך כל מלאכת עבודה לא תעשו. לימד על חולו של המועד שאסור בעשית מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי, רע"א אינו צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' וכו'. תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וכו'. כמו שכתוב לעיל. וא"כ הוא דכל זה לאיסור מלאכה דחול המועד אתא, למה ליה לתנא להזכיר בסוף דבריו הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר, באמרו איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת דיו, כ"ש דהיתר זה דמסר הכתוב לחכמים על קביעות י"ט לא מהכא שמעינן לה כי אם מאתם (ויקרא כג, ד), דדרשינן (ר"ה כה.) אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעים וכו'. ואם אתא למימר דהם יחלקו איזה הוה י"ט ואיזה חול המועד, גם זה איננו, כי בפירוש אמר הכתוב (ויקרא כג, ז-ח. במדבר כח, יח-כה) בראשון ובשביעי כל מלאכת עבודה לא תעשו. ופשוט הוא שאלו הם הימים טובים כדכתיב נמי (עי' רמב"ן בשם המכילתא ויקרא כג, כד) ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון. אלא ודאי אתא לאשמועינן שאל תתמה איך התורה נתנה רשות לחכמים לחלק מלאכה ממלאכה, שכמו כן נתן להם רשות לחלק בין יום אסור ליום מותר, וכמו שאותו יום אשר מהם נקבע לאיסור מלאכה הוא אסור מדאורייתא, כמו כן אותה מלאכה שנקבע מהם לאיסור הימים שהתורה הרשה אותם לחלק בין מלאכה למלאכה הנה היא אסורה מדאורייתא, וההכרח הזה הנה הוא מכריח יותר מהכרח דמגילה, דהתם לא נכלל ר"ח בהדי חול המועד בפירוש כי אם שהוא נכלל בעצמו בכלל, ועוד שיש בו ליתן טעם כמ"ש, והכא הזכיר בפירוש איסור מלאכה די"ט ודחול המועד שניהם כאחד אע"ג דשל י"ט לא אצטריך הכא כלל, אם לא שנאמר דהאי דאמרינן הוא דאתא לאשמועינן:
ומן הירושלמי אין קושיא דדילמא פליג אדבבלי, וא"ת על החולקים אנו מצטערים מ"מ אין קושיא, דהואיל דהכתוב הרשה לחכמים שיניחו באיסורו מה שנראה להם ולהתיר השאר, לא היו עוברים על דעת הכתוב אם לא היו מניחים באיסורם כי אם איזה מלאכות שיש בהם טורח גדול ויתירו השאר, מן הטעם דר' אבא בר ממל דירושלמי (הנ"ל, פ"ב ה"ג ט.), דודאי כוונתו דקאמר הייתי מתיר מלאכה דחול המועד בכגון הא קאמר, דאין סברא לומר שהיה מתירו מכל וכל אפילו אם היה דרבנן להיות שיש לו עיקר מן התורה, דבכ"הג מצינו בקדוש החדש דאע"ג דהתורה אמרה החדש הזה לכם. כזה ראה וקדש (שמות יב, ב. ר"ה כ.), מ"מ דוחים כמה פעמים יום המולד מן הטעמים הנזכרים בש"ס, הואיל והתורה הרשה אותם באמור אתם אפילו שוגגים אתם אפילו אנוסים וכיוצא בו, ומן הטעם הזה אתי שפיר למימר כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ויגעין בתורה, דהין הכי נמי דמהאי טעמא הניחו כל כך מלאכות באיסורם ולא התירו אלא דבר האבד וכיוצא בו הואיל וחס המקום על ממונם של ישראל, דמצינו נמי לרז"ל (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג עח.) שאמרו לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שילמדו בהם תורה, ומה שהניח הנה הם אסורים דאורייתא, דכמו כן אנו אומרים שנדחה יום טוב ראשון כגון של ראש השנה מיום אחד לחבירו מטעם הדחיות הידועים, ואותו היום אשר נקבע על פיהם אע"פ שאינו יום המולד הנה הוא אסור במלאכה דאורייתא:
ועל מה שהקשה הרא"ש ז"ל בפרקין (סי' א) דתינח למאן דדריש ממקרא דבוביום השביעי עצרת דמסרו הכתוב לחכמים לחלק בין מלאכה למלאכה דלפי סברתו להכי אתא, אבל לשאר התנאים דדרשו איסור מלאכה ממקרא אחר או מק"ו מנא להו לחלק, אם לא שנאמר דמלאכה דרבנן היא וקראי והק"ו אסמכתות בעלמא נינהו. י"ל דהין הכי נמי דיש להם ראיה על זה ובמחלוקת דר"י הגלילי ור"ע הנה היא מפורשת בתורת כהנים לדברי שניהם ע"ש, והש"ס לא הזכירה ולא חש להזכירה אכל ברייתא, כי דייה במה שהשמיענו בברייתא השלישית המפורש בה יותר מכולהו דלחכמים נמסר חלוק זה, ושהנשאר אסור על פי דבורם הנה הוא אסור מדאורייתא דומיא די"ט דנקבע על פיהם והוא אסור מדאורייתא כמו שהוכחתי לעיל, דאי לא תימא הכי הוא מיותר הואיל ואין כוונת הברייתא אלא להשמיענו איסור מלאכה דחול המועד כנראה מדרך הסוגיא, והכי הוא מפורש בספרי פ' ראה וביום השביעי עצרת וכו', ר' ישמעאל אומר לפי שלא למדנו שימי מועד אסורים במלאכות, ומנין לימי מועד שאסורים במלאכה, ת"ל ששת ימים וכו' הא לא מסרן וכו' איזה יום אסור וכו' איזו מלאכה אסורה וכו':
ועוד אין אחריות כל התנאים והאמוראים עלינו לישבם על פי המסקנא, ודי לנו בראיות שיש לנו שהביאם התוספות עצמו להוכיח דמלאכה זו לפי מסקנת הש"ס הנה היא אסורה דאורייתא, ולא נדחוק עצמנו להוציא פשטא דתלמודא ממשמעותו לישב שלא יהיה אסור אלא מדרבנן, לומר שכל כך מקראות אשר הובאו לראיה לזה יהיו אסמכתא בעלמא, דאין לנו לומר כך אלא היכא דיש לנו הכרח גמור לזה ולא בזמן שאנו יכולים לומר דהוא ראיה גמורה כגון בענין זה:
ועוד יש להביא ראיה מהירושלמי דמדאורייתא אסירא המלאכה דחול המועד, דגרסינן התם בהאי פרקין בהלכה ג' (דף ג:) מה בין שביעית ומה בין מועד, שביעית ע"י שהיא מותרת במלאכה התירו בין דבר שהוא טריח בין דבר שאינו טריח, מועד ע"י שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד שאינו טריח, ע"כ. ואם אמת היה הדבר שהמלאכה האסורה במועד היא מדרבנן מאי קאמר במועד דאסור במלאכה לא התירו אלא וכו', הכי הל"ל במועד דנקרא מקרא קדש או כדומה אסרו דבר שאינו אבד או דטריח, ובשביעית דקל ממועד לא אסרו אפילו בדבר דטריח. אבל באמרו בשביעית דמותרת במלאכה ש"מ דזה הוא מן התורה דשביעית מותר ומועד אסור, וכל עיקר רז"ל אינו בשביעית אלא לאסור דבר מה שהתירה התורה, ומועד להתיר איזה מלאכה שהייתי אוסרה בכלל איסור המלאכה אי לאו דהרשם הכתוב להתיר קצת מהם ודוק:
ועוד דגרסינן במדרש (ילקוט בהעלותך רמז תשלו) אספה לי שבעים איש. כנגד שבעים ימים טובים שנתן להם הקב"ה, ואלו הם שבעה ימי הפסח, שמנה ימי החג, וראש השנה, ויום הכפורים, ועצרת, וחמשים ושנים שבתות, הרי שבעים, ע"כ. ומדרש כזה איתא בבמדבר רבא פ' י"ד על פסוק שבעים שקל דאחירע בן עינן. הרי כלל חול המועד בהדי ימים האסורים במלאכה דאורייתא, ואין להקשות מההיא דע"ז דף כ"א ע"ב דקאמר כותי אימר עביד ביה מלאכה בחול המועד. ופי' רש"י משום דלמדרש סופרים לא חייש וכו' ע"ש, דפירושו הוא למלתא דאינה מפורשת בקרא דרז"ל הוציאו מדיוקא או מיתורא, כגון מלאכה זו דחול המועד דאינה מפורשת בקרא, אף כי מדאורייתא היא לא חייש לה, כי הוא סובר דמותר גמור הואיל ואינו מפורש, וכדאמרינן התם כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך ע"ש:
עמודי ירושלים
מניין לאבות מלאכות מה"ת רשב"נ בשם ר' יונתן כנגד ארבעים חסר א' מלאכה שכתוב בתורה כו' התוי"ט כתב דאם לא נחשוב המלאכה הכתוב בתורה וכתיב בהן אזהרה יהיה ארבעים דוק ותשכח. וראיתי במראה הפנים שכתב עלי' והנה הרואה יראה שאין החשבון שלו מכוון כלל וכלל וכתב שמלאכה הכתובה בתורה בלא אות השימוש הם נ"ד ובתוכם יש ט' אזהרות וד' עונשים בס"ה הם י"ג נשאר י"א ואותן הכתובים המלאכה והמלאכה למלאכה הם י' הרי כ"א ואותן שכתיב מלאכת ובמלאכת למלאכת מלבד האזהרות הם י' הרי ל"א ומלאכתו הם ד' הרי ל"ה ומלאכתך ב' הרי ל"ז וא' ממלאכתו הרי ל"ח והיכן היה הארבעים והיכן הוא הדוק ותשכח וע"כ לקח לו דרך אחר וכתב שהוא על קו האמת שלא קחשיב רק אותן שכתיב מלאכה ומלאכתו ומלאכתך המלאכה והמלאכה למלאכה מלאכתו מלאכתך אבל ממלאכתו אינו מן המנין יעו"ש שהאריך בזה. ובמח"כ שגגה גדולה יצתה מלפניו ובחנם השיג על התיו"ט והקורקונדאנציע הטעהו כי מה שחשב שמלאכה הם רק כ"ד. ובאמת המה כ"ה ולפי שראה בקורקונדאציע שחשב ובדעת ובכל מלאכה חשב אותו לא' ובאמת המה שנים שכ"ה בשמות (ל"א ג' ול"ה ל"א) ובקורקונדאנציע בכדי לקצר כ' בחד שיטה ורשם בצידו שכ"ה בשמות בב' המקומות וא"כ כתיב מלאכה כ"ה כעמים. והשגיאה הזה היה לו ג"כ במלאכת שחשב שנכתב פעם א' ובאמת נכתב ב' פעמים בשמות (כ"ז ז' וכ"ב י') וא"כ לפ"ז א"ש דברי התיו"ט שהמה מ' מלבד האזהרות והמראה הפנים חשב שהן רק ל"ח לפי שנשמטו ממנו שני המקומות ולפ"ז מבואר שדרך של המראה הפנים לא יתכן דא"כ יהיה מ"א דהוא חשב שמלאכה נכתב כ"ד פעמים ובאמת נכתב כ"ה פעמים. וראיתי להעיר ע"ד ר' חננאל ההובא בחי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בשבת דמ"ט שכ' וז"ל פיר"ח שכתובין בתורה מלאכה ומלאכות ס"א טול מהן שלשה מלאכות הכתובין בויכולו שאינן ציוו וד' שכתוב בהן ועשית ויעש ותעשה ולרגל המלאכה אשר לפני וי"ג שכתוב בהן כל מלאכת עבודה הרי כ"א נשארו מ' ובכללם ששתי ימים תאכל מצות כו' עכ"ל ויש להעיר על דבריו מה שהוציא אותן ג' שכתוב בהן ויכולו ובאמת הוא כאן בירושלמי בעיא דלא איפשטא וצ"ל דגירסא אחרת היה לו בירושלמי וגם מ"ש דאותן שכתוב בהן מלאכת עבודה הן י"ד וצ"ע דהא הן רק י"ב (ויקרא כ"ג ז' ח' כ"א כ"ה ל"ה ל"ו) במדבר (כ"ח י"ח כ"ה כ"ו כ"ט א' י"ב ל"ה) וצ"ל דגם הב' כתובים שמות (ל"ו א') ועשית את כל מלאכת עבודת הקודש ושם (ג') למלאכת עבודת הקדש אותן ג"כ לא קחשיב דהוי כמו מלאכת עבודה. (רק שצ"ע לפ"ז מדוע קחשיב הכתוב לכל מלאכת העבודה שמות (ל"ה כ"ד) דלפ"ז ג"כ לא היה מהראוי להחשב) ומ"ש שנוציא ג' ועשית ויעש תעשה. יש להעיר דויעש לא נמצא כלל בתורה. ועשית נמצא ב' פעמים שמות (כ' ט') דברים (ה' י"ג) ותעשה נמצא ג' פעמים שמות (כ"ו י') ויקרא (כ"ג ל') דברים (ה' י"ד) מלבד מה שהוא בדברים (ט"ז ח') דאותו יש לחשוב כמ"ש הר"ת בשם הירושלמי. ולא נוציא תעשה מהמנין בשמות (ל"ה ב') ויקרא (כ"ג ג') א"כ צריך להוציא ה' כתובים והר"ח כ' רק ג' ועוד יש לתמוה מ"ש שבס"ה המה ס"א ובאמת המה ס"ה. מלאכה כתיב כ"ה פעמים. המלאכה ששה פעמים. למלאכה ב"פ והמלאכה א' למלאכה א' מלאכת תשעה עשר למלאכת ב' מלאכתך שתים מלאכתו ארבע ממלאכתו אחת במלאכת שתים ובס"ה המה ס"ה (וכאשר תראה כ"ז בקורקונדאנציע זולת מה שהביא בערך מלאכה הכתוב שמות (ל"ה כ"ט) ושם כתיב המלאכה בכל הספרים והיה לו להביאו בערך המלאכה) ומהתימה מהרמב"ן והרשב"א והריטב"א שלא העירו ע"ד הר"ח הללו. עכ"פ מבואר מכל זה דדברי התוי"ט צודקים ולפי דרך של המראה הפנים יהיה מ"א. מיהו י"ל בדרכו של המראה הפנים ליישב מה שהקשה בשו"ת ראשית ביכורים (דס"ז ע"א) בהגה"ה וז"ל הא דאיתא בשבת מ"ט דל"ט מלאכות הם כגגד מלאכה ומלאכתו שבתורה כו' וא"כ לר' יהודא דמוסיף את השובט ומדקדק בשבת צ"ז והשתא לדידיה יהיה האבות מלאכות ארבעים וא' וכנגד מי הם עכ"ל ולפמ"ש י"ל דר"י קחשיב כשיטות המראה הפנים ולפי חשבון שכתבתי יהיה ארבעים ואחת וא"ש ודו"ק:
רמב"ן
כל מלאכת עבודה אפילו המלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן כגון דבר האבד כך הבנתי מת"כ (פרשה יב ח) דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו' לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:ח׳) ואיננו נכון כלל כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד ויבאו שאר המלאכות מק"ו וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן ועוד שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד והם אמרו (חגיגה יח) לא מסרה הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמז איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה ולשון "עבודה" כולל הוא כל המלאכות והשמושים עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב יא) ועבדך שש שנים (דברים טו יח) ועבדת את אויביך (שם כח מח) ואינו משמש בשום מקום בדבר האבד בלבד שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר אבל פירוש "מלאכת עבודה" כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט) ובכל עבודה בשדה (שם א יד) ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט) וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב) ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה וזה מתבאר בתורה כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים "כל מלאכה" ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש כי "מלאכת עבודה" ילמד על זה אבל בפרשת כל הבכור (דברים טז ח) בחג המצות אמר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והטעם מפני שכבר התיר בו בפירוש אוכל נפש ולא הוצרך לאמר בו "כל מלאכת עבודה" והזכיר "מלאכה" סתם ולא אמר "כל מלאכה" כמו שנאמר בשבת (ויקרא כ״ג:ג׳) ויום הכפורים (ויקרא כ״ג:כ״ח) כי הכונה לא תעשה מלאכה אשר הזהרתיך עליה וכתב רבי חננאל כל מלאכת עבודה מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם ומפני שמזכיר שם "כל מלאכה" הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם פירוש "מלאכת עבודה" מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה זה לשונו והברייתא שבת"כ (פרשה יב ה-ח) כך היא שנויה בנוסחאות המדוקדקות כל מלאכה לא תעשו הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהן אסורין במלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (ויקרא כ״ג:ל״ז) אם לענין ימים טובים הרי כבר ימים טובים אמורים א"כ למה נאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלו ימי מועד שהן אסורין בעשיית מלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא וכו' ופירושה שר' יוסי הגלילי דורש לא תעשו אלה מועדי ה' (להלן פסוקים לו לז) לומר שהכתוב אוסר עשייה במועדי ה' כולם יכול שיהו כולן שוין באיסור ויאסרו בכל מלאכת עבודה כראשון ושמיני ונדרוש כל מלאכת עבודה לא תעשו אלה מועדי ה' שהמקרא נדרש לפניו ולפני פניו מיעט הכתוב עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ל״ו) שמיני עצור בכל מלאכת עבודה ואין חולו של מועד אסור כמוהו בכל מלאכת עבודה אלא במלאכה בלבד שאמר "לא תעשו" ולא הזכירה הכתוב ולא רמז לה כלל ומסרה לחכמים ולפי גרסת רש"י ג"כ כך היא מתפרשת והברייתא הזו היא שנויה בגמרא חגיגה (יח) דקתני כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר וכו' ושם שנו עוד מה שביעי אסור אף ששי אסור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו' שנו בגמרא ב"כל מלאכה" ושנו בת"כ ב"כל מלאכת עבודה" שתפסו להם במדרש לשון הכתוב שאין לומר ביום טוב ב"כל מלאכה" אלא ב"כל מלאכת עבודה" ושניהם לדבר אחד נתכונו שיו"ט אסור בכל מלאכת עבודה וחולו של מועד אינו אסור בכל מלאכת עבודה אבל אסור הוא בכל מלאכה שלא נתפרשה בתורה ומסרה הכתוב לחכמים ובספרי (ראה קלה) רבי ישמעאל אומר לפי שלא למדנו שימי מועד אסורין במלאכה תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים טז ח) מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה וגם זו כפי השיטה שאמרנו הרי הארכנו בעניני הברייתות השנויות בענין הזה להעלות דברי רז"ל עם הפירוש הברור והנכון מה שאמרנו בכתובים האלו ועם כל זה מצאתי קושיא על דברינו מברייתא השנויה בספרי (פנחס קמז) כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כח יח) מגיד שאסור בעשיית מלאכה מנין להתיר בו אוכל נפש נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן (שמות יב טז) מקרא קדש מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש ונראה לי כי "עבודה" אצל רבותינו ז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר מלשון עבודת עבד (ויקרא כה לט) עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה) עבדו את כדרלעומר (שם יד ד) וכן עבודת עבודה ועבודת משא (במדבר ד מז) עבודת כל טורח שבאהל ועבודת משא בכתף ואם כן היה באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרת ואע"פ שאינה אוכל נפש ושיהיה אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור ועל כן שאל מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש עד שנתיר כל אוכל נפש אפילו בטורח ונאסור כל שאר המלאכות שאפילו הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו תלמוד לומר מקרא קדש לגזירה שוה ששם באה כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר וראיתי במכילתא (בא ט) דתני אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב טז) כל אוכל נפש דוחה י"ט ואין כל עבודה דוחה י"ט ויהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת והדין נותן ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה י"ט כל אוכל נפש דוחה י"ט מקום שמקצת עבודה דוחה שבת אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת תלמוד לומר אשר יאכל לכל נפש מקצת עבודה דוחה את השבת ואין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת ופירוש מקצת עבודה כגון חובת היום תמידין ומוספין ואין כל עבודה דוחה י"ט נדרים ונדבות או עולת נדבה אבל מקצת אוכל נפש לא נתברר לי פירושו אלא שירמוז למה שאמרנו שהבא בטורח גדול בדומה לעבודה יהיה בכלל איסור והבא בנקל כמנהגו של אדם לעצמו יהיה מותר או מקצתו כדי חייו וכולו תבשילין מרובין לתענוג והכלל במלאכת עבודה שהוא להתיר אוכל נפש: