פרשנות מצטטת על במדבר כ:יח

ונפן ונסע המדברה, שאילו לא חטאו כו' וא"ל הא בקשו ממלך אדום לעבור דרך ארצו ולא הניחם, י"ל דלולא החטא היה הקב"ה נותן בלב מלך אדום להניחם. ועפ"ז יש לתרץ מה שקשה במה שאמר בפרשת חקת שאמר מלך אדום פן בחרב אצא לקראתך שפירש"י אתה מתגאה בקול כו' אף אני כו' דקשה מה תועיל לו ברכת החרב כיון שיש לישראל ברכת הקול שאז אין הידים ידי עשו. ולק"מ דמלך אדום חשב בלבו למה לא הוליך הקב"ה את ישראל דרך אחד עשר יום שהוא בקיצור אלא שקלקלו מעשיהם כמו שפירש"י ריש פרשה זו א"כ יתקיים בי והיה כאשר תריד כו' ממילאברכת חרב שלי תגבר עליכם:

ואמנם למה לא זכר משה כאן איך שלח מלאכים אל מלך אדום דברי שלום ואמת נעברה נא בארצך וגו'. ושהשיבו לא תעבור כי פן בחרב אצא לקראתך. כמו שזכר בפרשת חקת הוא לפי שהיתה כונתו בזה להגיד שלא נמנעו מלהלחם עם בני עשו כ"א מפני הצווי האלהי. ושהם היו יראי' מישראל וכל זה לישר לב השומעים ולהסיר מלבם ספק ההשגחה ולכן השמיט שליחות המלאכים אליהם ותשובת אדום פן בחרב אצא לקראתך. פן יאמרו שלזה נטו מעליהם ליראת חזקם וגבורתם. ולא העלימו בסיחון ועוג לפי שהיה התכלית בהם משובח. ר"ל שנלחמו בהם ויכום ויירשו את ארצם. ואמנם בפ' זאת חקת קצר הדברים להשענו על מה שזכר משה הנה ולכן לא זכר שם דבר מבני עמון ומבני מואב וזכר לבד ענין בלק ובלעם. והותר בזה הספק הי"ג:

או יאמר ע"פ הקדמותינו שכתבנו אני יוסף כלומר אני אני הוא ולא שניתי מהכשרון באופן כי בשורה תחשב לאבי אמור לו כי אני חי ואתמה אם העוד אבי חי כהיותו אז שהי' חי רוח יעקב אביו איך השכינה הסתירה ממנו ולא הגידה לו. והוא כי לא ידע כי המה כללו אותה עמהם למנין עשרה לגזור על בלתי הגיד. כי ע"כ נסתלקה ממנו כ"ב שנה עד שנתבשר מיוסף כי אז נאמר ותחי רוח יעקב אביהם. אך היה חושש שמרוב העצבון נסתלקה רוח הקדש ממנו. ואז כשמעם כי הוא לא נשתנה שמו לבם להביט אל פניו אם הצלם אלהים עודנו בו מאיר ומזהיר כאשר בתחלה בהבטה ראשונה עם שלא הסתכלו בעצם נבהלו מפניו כי ראו הארה מה מצלם אלהים אשר בפניו ועל כן לא יכלו לענות וזהו ולא יכלו וכו' כי נבהלו מפני וכי לפי גודל קדושתו תגדל בושת' אשר פשע ובו מפניו. אמנם יוסף בראותו כי עמדו ולא ענו והוא לא ידע כי מזוהר פניו היה אמר בלבו אין זה רק שמצטערים תחת ד' סיבות. (א) על הנוגע אל נפשו. אולי הוטמאה במצרים אשר שם מקום זמה כי מדאגה מדבר זה ארז"ל (ב"ר פ' צ"א) שבקשו אותו בשוק של זונות ומכשלה זו היתה מתחת ידם. (ב) על הנוגע אל צרת הגוף והיא אל מציאות המכירה אשר מכרוהו והיה צער מתחולל. (ג) גם הוא אל גופו והוא על היות המכירה להוריד מצרימה שהית' בכונת' היות עבד עולם כנודע כי חק שרו של מצרים ומזלו הוא שעבד אשר יהיה שם לא יעלה במעלה לעולם. וגם שלא כן היה הנה לא יבצר כמדובר למעלה מהיות זו כוונתם כעובדא דההוא דגמרא דאמר אנא מיהא לאיסורא איכוני. (ד) על הנוגע על יעקב אביהם כי עד כה הסתירו ממנו. ועתה תגלה רעתם אליו ואיך יעלו אל אביהם ואיך ישאו פניו בהודיע אליו כי חיה רעה לא אכלתהו כי אם המה מרו ועצבו את רוח יעקב אביהם. על כן להעלות ארוכת ארבעה אלה ענה ואמר על הראשונה גשו נא אלי. כלומר אם העולה על רוחכם הוא כי קלקלתי מעשי במקום הרע הזה וחטאתי לאלהים גשו נא אלי בעצם והביטו בפני בצלם אלהים אשר לי ותכירו ותדעו כי עומד בצדקי אני כמדובר למעלה מהכרה אשר היה לשלמים בימים ההם ואז ויגשו להסתכל בו. ויכורו צדקתו אז ענה ואמר אני יוסף אחיכם כלומר מאשר ראיתם אני מגיד כי הוסרה דאגה תחת אשר אפשר חשבתם עלי והוא כי הנה אני יוסף אחיכם: והענין כי אלו היה חלילה מחלל בריתו ומטמאו בזימה. בשבטים לא יתחשב על דרך מאמר רז"ל (שבת דף נ"ה) על ראובן שנאמר בו וישכב את בלהה פלגש אביו וכו' ויהיו בני יעקב שנים עשר שהוא ללמדנו שאין הדברים כפשוטן שאם כן לא היה נמנה עם אחיו אלא שבלבל יצועי אביו בלבד וכן אמרו רז"ל (ב"ר פ' פ"ד) כי בחלום יוסף שאחד עשר כוכבים משתחוים לו. היה כמבשר בעיני ראובן שהחשיבו בכללם. הנה למדנו כי המטמא ברית ומהם בשבטים לא ימנה. ובזה יאמר אני יוסף אחיכם כלומר נמנה עמכם ונקרא אחיכם עם שמכרתם אותי מצרימה אשר כאן מקום זמה מוכן לחלל הברית: ועל פי דרכו רמז למו גם שדחה דחיתני מהאחוה בעת המכיר' כמאמר המלאך אל יוסף באומרו נסעו מזה אני לא כן כי אם אני אחיכם עם שמכרתם אותי מצרימה בהפרדכם מאחוותי וכהתימו לבטל הענין הראשון אמר ועתה אל תעצבו וכו' והוא כי הנה זה כלל גדול בכל מיני משחית ובכל פורעניות אשר יציק לאיש אויבו כי הצרה אשר היא אל הגוף אינה צרה בעצם כי היא צרה עוברת כגוף העובר וניתנה למחילה ותחשב לו לזכות אך הצרה אשר תקרא צרה גמורה היא המגעת אל הנפש. ועל כן רבה רעת המחטיא חברו כי אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ומה מתקו דברי רז"ל (במדבר רבה פ' כ"א) באומרם גדול המחטיא את חבירו מהורגו כי אדום ומצרים בקשו להרוג את ישראל בחרב. אדום כד"א (במדבר כ') פן בחרב אצא לקראתך ומצרים אמר אויב ארדוף אשיג וכו' אריק חרבי וכו' ועל שניהם הוא אומר (דברים כ"ג) לא תתעב אדומי ומצרי ובו' אבל מדינים שהחטיאום נאמר צרור את המדינים והכיתם אותם. וזה מאמר יוסף אל אחיו באומרו ועתה אל תעצבו וכו' לו' הנה מד' הדאגות אשר חשבתי עליכם שהא' נוגעת אל הנפש והשאר אל הגוף הנה ראיתם כי צרת הנפש איננה כי לא הסיבותם להחטיאנו. ולכן עתה אל תעצבו לו הונח שהייתם מצירים לגופי ומה גם עתה כי גם השנית והשלישית הנוגעים אל עצמי ובשרי גם הם אינם בעצם וזהו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי שהיא השנית. וגם על היות המכירה הנה בעיר הזאת מקום שאין עבד יוצא לחירות שהוא השלישית. וזהו מכרתם אותי הנה. שכלל בזה שניה ושלישית. והטעם על השניה. הוא כי למחיה וכו' ומר ראו עתה כי לא אליכם תתיחס בעצם כי אם שמה' יצא הדבר על בחינת טובה כי הלא בדרך טובה היה ראוי לי לימנע מלכת לפניכם מחברון שכמה כי הלא הייתי מחייב בנפשי כי ידעתי כי נבאשתי בעיניכם וכלתה אלי הרעה מאתכם:

לא תתעב אדמי. לְגַמְרֵי, וְאַעַ"פִּ שֶׁרָאוּי לְךָ לְתַעֲבוֹ שֶׁיָּצָא בַּחֶרֶב לִקְרָאתֶךָ:

על רדפו בחרב אחיו. שנאמר (מדבר כ) פן בחרב אצא לקראתך וגם עודנו טורף אפו ושומר עברתו ולא חזר בו: