פרשנות מצטטת על במדבר לב:ו

ואמרו במדרש כי השטן הביא חשך וערבוביא לעולם, והראה להם לישראל דמות מטתו, ולכך אמרו קום עשה לנו אלהים ומשה אמר להם ארבעים יום שלמים ויום השביעי שעלה בו אינו מן המנין ואז היו כלים בי"ז בתמוז, וזהו שכתוב וישכימו ממחרת הוא ממחרת ט"ז שהוא י"ז בתמוז שבו הקריבו קרבנות העגל ובו ביום לשש שעות בא משה ושבר הלוחות, והוא שקבלו רז"ל בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות למחרתו בי"ח בתמוז שרף את העגל ודן את עובדיו וצוה לבני לוי להרגם, למחרתו בי"ט עלה אל האלהים וישב שם ארבעים יום בתפלה מתחנן ומתפלל לכפר עליהם על מעשה העגל, הוא שכתוב במשנה תורה (דברים ט׳:כ״ה) את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי, אימתי היו כלים בראש חודש אלול, ובראש חדש אלול עלה להר שכן נאמר לו (שמות ל״ד:ב׳) ועלית בבקר אל הר סיני, וישב שם ארבעים יום אחרים לקבל לוחות שניות, ואימתי היו כלים ביום הכפורים, בו נתכפר לו אותו עון והוריד בידו לוחות שניות והיה יום סליחה וכפרה, למחרתו של יום הכפורים התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן. הא למדת מזה כי עון העגל היה קודם פרשת כי תשא, וכפי מדרש רז"ל ונתנו איש כופר נפשו שבא לכפר על מעשה העגל אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ראשי המטות. לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין ע"כ היא אחריה כמו ותדבר מרים ואהרן במשה אחר ויהיו בחצרות כאשר פירשתי והכ' אמר שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם ואחרי כן כתוב ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות הם נשיאי העדה הנזכרים ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן והיוצא מפיכם תעשו ע"כ כתוב וידבר משה אל ראשי המטות ושם כתוב ככל היוצא מפיו יעשה:

בסוף ספר במדבר, מספרת התורה על בקשתם של בני גד ובני ראובן לשבת בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס עם שאר שבטי ישראל לארץ כנען. בתשובה לשאלתו־מחאתו של משה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב, ו), מתחייבים שבטים אלה לצאת בראש הלוחמים. משה מסכים לדבריהם ומסכם ואומר: "אם תעשון את הדבר הזה ... והייתם נקיים מה' ומישראל" (שם, פסוקים כ־כב), היינו: אם תמלאו את חלקכם בהסכם, לא ייזקף דבר לחובתכם ותיחשבו זכאים (=נקיים) בעיני האלוהים ובעיני העם גם יחד. והנה, בתולדות המוסר היהודי הפך משפט זה למעין הוראה מחייבת ולציווי. על האדם להתנהג בדרך אשר תימנע כל חשד בעיני הבריות: "מלמד שצריך אדם לצאת ידי הבריות [=כלומר: להניח את דעתם ולמנוע לזות שפתיים וחשדות] כדרך שיוצא ידי שמים, דכתיב 'והייתם נקיים מה' ומישראל'" (מסכת כלה רבתי ה, ב). משה רבנו, כך מסתבר, לא רק נאה דרש, אלא גם נאה קיים. כאשר הסתיימה מלאכת המשכן הוא נתן דין וחשבון מפורט מה עשה בכל פריט ופריט שהובא למשכן (שמות לח, כא ואילך). המדרש מסביר את הסיבה לחשבון זה: "ולמה עשה עימהם חשבון, והקב"ה מאמינו [=נותן בו אמון מלא]? ... אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו ... היו אומרים [איש לחברו]: ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים! וחבירו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיוון ששמע משה כך אמר להן: חייכם, משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון" (תנחומא [מהדורת בובר] פקודי, ד). את משה מאשימים אפוא באורח ציני בניצול כספי ציבור ובחוסר שקיפות מבחינת ניהול התקציב, והוא מגיב על ידי מסירת דו"ח מדויק על כל פרוטה ופרוטה, כדי להיות נקי בעיני האנשים ולא בעיני שמים בלבד.