פרשנות מצטטת על במדבר לב:ז

ודע כי כלל הפרשה הזאת שהיה משה מתוכח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח זהו שאמר זכור ימות עולם וגו', בהנחל עליון גוים, כלומר שהנחיל עליון את האומות והפרידם ללשונותם, לא בחר לחלקו מכלן כי אם ישראל, זהו כי חלק ה' עמו, כי מצאם בדרך המדבר מקום תהו ויללת תנין ובני יענה, יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, כל החסדים האלה עשה עמהם והם שכחוהו והכעיסוהו, זהו שאמר צור ילדך תשי, יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו, והיו כפויי טובה, מתנכרים אליו לרוב הטובה והשלוה, וכענין שכתוב וישמן ישרון ויבעט, היו מניחין עבודת האדון המיטיב והיו עובדין למי שלא היטיב להם ולא ידעו בו כח אלהות, זהו שכתוב אלהים אשר לא ידעום, ומפני זה נענשו בעונש גלות יותר מכל אומה ונתחייבו לעבוד שונאיהם. ומה שלא השבית זכרם מן העולם כמו שהיו ראויין לזה במדת הדין היה זה פן יתפארו האויבים לומר שיראתם נוצחת ומתגברת, זהו שכתוב פן ינכרו צרימו, כי אינם בעלי בינה שיחשבו איך ירדוף אחד מהם אלף ושנים יניסו רבבה מישראל אם לא כי צורם מכרם, מסר אותם ביד האומות על אשר עזבו את תורתו, ואמנם עתיד הוא להנקם מהרשעים על מה ששעבדו בישראל ולשלם להם כפעלם, זהו לי נקם ושלם, ועתיד הקב"ה שיקח מהם דין עמו, זהו כי ידין ה' עמו, ויזכור להם מדת רחמים, ומזה קראן עמו ועבדיו, שהרי עד עתה היו עבדי ישמעאל וקדר. ואמר ראו עתה כי אני אני הוא, כי עד כאן היו דברי משה ועתה ידבר הש"י ויבטיח הוא בעצמו בהבטחת הגאולה העתידה, ונשבע עליה, זהו כי אשא אל שמים ידי, אם שנותי ברק חרבי, כלומר שאשנן ברק חרבי והוא עבר במקום עתיד כמשפט הנבואות. ואמר הרנינו גוים עמו, כי כל האומות יאשרונו וישבחו אותנו וירצו להדבק באמונתנו אחר שיראו הנקם שישיב לצריו, ואמר וכפר אדמתו עמו כלומר שיכפר על הארץ ועל עמו היושב עליה.

אלו כותבין וכו'. פירוש באמצע תיבה כתיב ויו ונקרא ביו"ד אסורי כצ"ל בראשית סימן ט"ל אשר אסורי המלך וקרי אסירי: אבוגיל שמואל סימן כ"ה וקרי אביגיל: אנועך שמואל ב' סימן ט"ו תמול בואך והיום אנועך וקרי אניעך: אולי. מלכים ב' סימן כ"ד ואם אולי הארץ וקרי אילי: אושר כצ"ל ישעיה סימן מ"ה והדורים אושר וקרי אישר: אריצם. ירמיה סימן ן' ארוצים מעלי וקרי אריצם: בעונו שמואל ב' סי' י"ו אולי יראה ה' בעוני וקרי בעני: בור כצ"ל ירמיה סימן ו' כהקיר בור קרי ביר: בהליכתם. נחום ב' כשלו בהלוכתם וקרי בהליכתם: החפשית. ד"ה ב' סימן כ"ו וישב בבית החפשות וקרי החפשית: דהוא כנ"ל בעזרא סי' ד' אדיין רחום בעל טעם וכו' דהוא כתוב וקרי דהיא: התעיף משלי סימן כ"ג התעוף עיניך בו וקרי התעיף: הכעוסני כצ"ל ירמיה סימן כ"ה למען הכעיסני וקרי הכעיסני: הישר. תהלים סימן ה' למען שוררי הושר וקרי הישר: הנתונים. עזרא סימן ח' הנתונים וקרי הנתונים: המבינים. ד"ה ב' סימן ל"ה ויאמר ללויים המבונים וקרי המבינים: ברזות כצ"ל ד"ה א' סימן ז' וקרי ברזית: גול כצ"ל משלי סימן כ"ג גול יגיל אבי וקרי גיל יגיל: היצא. בראשית סי' ח' הוצא אתך קרי היצא. החרסית ירמיה סי' י"ט שער החרסות וקרי החרסית: הלוחות ירמיה סי' מ"ח כי מעלה הלוחות וקרי הלוחות: המביא יחזקאל סימן מ"ב. ומתחת הלשכות וכו' המבוא וקרי המביא: הבציר. זכריה סי' י"א הילל ברוש וכו' הבצור וקרי הבציר: וילינו כצ"ל במדבר י"ד וישיבו וילונו וקרי וילינו: ושחצימה כצ"ל יהושע סימן כ"ב ושחצומה וקרי ושחצימה: וצניף ישעיה ס"ב וצנוף וקרי וצניף: ואליל ותרמית כצ"ל ירמיה סי' י"ד ואלול ותרמות קרי ואליל ותרמית: וסוס ירמיה ח' קרי וסוס: ואתיקה. כצ"ל יחזקאל מ"א ואתוקיה' קרי ואתיקיה': וחילון ד"ה א' סי' ד' וחולין וקרי וחילין: יחיאל כצ"ל ד"ה ב' כ"ט יחואל קרי יחיאל: והכינו ד"ה ב' סי' ל"ה והכונו קרי והבינו: חקיך תהלים סי' ע"ד יחקוך וקרי חקיך. יציע מלכים א' סימן ו' יצועי קרי יציע: יעיר כצ"ל ד"ה א' סימן ך' יעור קרי יעיר: יעבור יחזקאל סימן מ"ח: יעבור וקרי יעביר: ויזואל כצ"ל. ד"ה א' סי' י"ב ויזואל וקרי ויזיאל: יניעון תהלים ו"ט ינועון וקרי ינועון: יכסימו. תהלים ק"מ. יכסומו. וקרי יכסימו: יכשילו כצ"ל משלי ד'. יכשולו וקרי יכשילו: לריב כצ"ל שופטים סי' כ"ד לרוב וקרי לריב: לשור שמואל א' סימן י"ח לשור וקרי לשיר: ליש שמואל ב' סימן ג' לוש וקרי ליש: לדיגים ירמיה ט"ז לדוגים וקרי לדיגים: לסיג יחזקאל כ' לסוג וקרי לסוג: למשיסה ישעיה מ"ב למשוסה וקרי למשיסה למענותם תהלים קכ"ט למענותם וקרי למעניתם: מי כעת ירמיה מ"ח מופעת וקרי מיפעת: מניות שמואל א' ך' מנוות וקרי מניות: נטויות ישעיה ג' נטוות וקרי נטויות: נוב ישעיה נ"ז נוב וקרי ניב: ניבי נחמיה יו"ד נובי וקרי ניבי: ניפשסים נחמיה סימן ז' נפושסים וקרי נפישסים: שום שמואל ב' י"ד לבלתי שום וקרי שום: עשויום שמואל כ"ה עשוות וקרי עשויות: עיפי ירמיה מ' עופי וקרי עיפי: עפרין כצ"ל ד"ה ב' י"ג עפרון וקרי עפרין: עתודים אסתר ח' עתודים וקרי עתידים: תניאון כצ"ל במדבר ל"ב תנאון וקרי תניאון: צעיריהם כצ"ל ירמיה י"ד צעיריהם וקרי צעוריהם: צפיעי כצ"ל יחזקאל סי' ד' צפועי קרי צפיעי:

תורה אור
לא יבא עמוני ומואבי וגו'. יש בענין הזה הרבה שאלות, א' ידוע קושית המפרשים, שהרי נאמר (דברים ב' כ"ח) אכל בכסף וגו' והמואבים היושבים בער, שהנראה שהם קדמו בלחם ומים, וידוע גם ישוב המפרשים שאמרו שע"פ החסד שעשה אברהם עם אביהם לוט היה להם להקדים תיכף בצאתם ממצרים ובחנם, אבל יקשה שבעבור שלא עשו חסד יתרה יתרחקו עד עולם. וביותר יקשה על בני עמון שלא שכרו את בלעם וגם שארצם היה בגבול ממלכת עוג כנראה מהמשך הפסוקים שבסדר דברים וממה שנ' ביפתח (שופטים י"א כט) וממצפה גלעד עבר בני עמון וא"כ לא היו יכולים להתרחק כ"כ מארצם לקדם בלחם ומים ולמה נתרחקו גם הם, ב' מה זה שעמון ומואב שאיסורן לבא בקהל הוא איסור עולם נקבותיהם מותרות מיד, ומצרים ואדומים שאיסורן רק עד דור השלישי נקבותיהם כמותם, וענין המצרים ואדומים ועמון ומואב נגד ישראל הוא בדרך משל, כבן מלך שסבב מדינות רבות וחזר לבית אביו וספר איך שבמדינה אחת עבדו בו עבודת פרך, וצוה המלך לענשם בעונש קל, ובמדינה אחת לא קדמו אותו בלחם ובמים כנכון לבן מלך וגם ששכרו אחד לקללו, חרץ המלך משפטם להרחיקם עד עולם? ג' הנראה מהפסוקים האלה שנס גדול עשה השי"ת להפך את קללת בלעם הרשע לברכה וכן נאמר (מיכה ו' ה') עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו' למען דעת צדקות ה', מה היה אם הרשע היה מקלל אם ה' לא צוה, וגם היפלא מה' לסכור את פי בלעם שלא יוכל לקלל, וגם יש להתבונן שבלק רצה להלחם בהם מסתמא היה רוצה שיקללם שישראל יהיו חלשים במלחמה, וה' שהפך את הקללה לברכה היה לבלעם לברך את ישראל שיהיו מוצלחים במלחמה ובלעם דבר רק ממעלת הרוחניות ודרך המוסר שבישראל ושתמות נפשו מות ישרים ושיאמר ליעקב מה פעל אל, ויובן הדבר ע"פ ג' הקדמות, א' שבעת דור המדבר היו בני עמון עם מואב לעם אחד ומפני שהיו מעטים נגד מואב נקראים בני עמון, ומלך מואב היה מלך גם להם, ורק אח"כ נעשו למלוכה בפ"ע, וראיה לזה שאמר יפתח (שופטים יא כה) ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור וגו' אם נלחום נלחם בם ולא זכר שמלך בני עמון לא נלחם בם, נראה שבלק היה מלך גם עליהם ועמון כמואב היו בעצה אחת שלא להקדים בלחם ולשכור את בלעם כאשר יתבאר, ב' שתכונת עמון ומואב הזכרים היה כתכונת לוט אביהם שאברהם נתפרד מלוט בשביל שלא חש לגזל, וגם ידוע מ"ש רז"ל על מ"ש (בראשית י"ג יו"ד) וירא לוט את כל ככר הירדן כי כלה משקה שהוא על ענין העריות ונאמר שלוט יושב בשער סדום לדיין ושופט בסדום וידוע נימוס הדינין שלהם, וגם כאשר התחיל לפייס את אנשי סדום אמר הנה נא לי שתי בנות וגו' ורצה להפקירם, וגם ממה שנכשל בבנותיו, וכמאמרם ז"ל שכל הלהוט אחר בולמוס של עריות מאכילין אותו מבשרו וגם ששתה עד שלא ידע בשכבה ובקומה, והנראה שכשנתפרד מאברהם לקח לו לוט דרך שהוא הפוך מדרך אברהם שדרך אברהם היה רק לזכך החומר ולילך בדרך השכל והמוסר, ולוט בחר להחשיך את דרך אור השכל ולהיות נשקע רק בענינים גופניים ולחיות כבהמות ארץ באין חק ומוסר כידוע דרך אנשי סדום, ואף אחר שהיה זמן רב בבית אברהם וראה בביתו התגלות השכינה לא הועיל לו מאומה רק שדבקה בו מדת הכנסת אורחים כנראה מענין שהפציר בהמלאכים, וכן בניו הלכו בדרכיו להתנהג כבהמות עלי ארץ, והראיה שלא נמצא זכר בתנ"ך שיצא מהם איזה דבר חכמה או מלאכה וגם כנראה ממה שעבדו לע"ז פעור שענין עבודתה נתיסדה רק לעקר ולשרש אף גם ההבדל שיש בין אנשים שפלי הערך ובין הבהמה שהוא הבושה, ולכן הרגילו א"ע שאף נגד יראתם לא תהיה להם בושה לעשות כמעשה הבהמה, ורק מדת הכנסת אורחים היה דבוק בהם למאד, ולפי המדה הזאת בטח היו מקדימים את ב"י בלחם ומים, אבל רצונם היה להתפרד מישראל כאשר נתפרד לוט אביהם מאברהם ורק מפני הפך דרכם והנהגתם כי היו יראים שע"י התקרבותם לישראל ויראו הנהגת דרכם ומדותיהם אז לא יערב עוד להם הנאות הגופניות אשר היו רוצים להנות מהם כבהמות יער מבלי התערב בהם שום עצב, וביותר יהיה רע להם כשבנ"י יתישבו בארצם שאז תתפרסם הנהגתם בכל הארץ ואיך יוכלו אז להחשיך את השמש בהשמים, לכן התחכמו לעשות תחבולות שבנ"י יפלו ממדרגתם ושלא יבואו לארץ כלל ויהיו נעים ונדים במדבר באין השגחה האלהית הנסיית, ועצת בלק היה כך כי ידע טבע בנ"י שאם יראו מלחמה שלא יהיה הנצחון להם יפלו מאוד ממדרגתם באמונה ובבטחון יחד בראותם הצלחת עובדי ע"ז, ובפרט מאלה שיעבדו לעבודות בזויות כפעור וכדומה שאז יכנס ספק בלבם אולי מפני שהם עובדים לה' לבדו שהוא מרומם מעולם השפל ולא ישכון ביניהם רק כשהם על מדרגה היותר גבוהה, ואם יראה בהם ערות דבר הוא שב מאחריהם כמ"ש (דברים כג טו) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וכמ"ש אחר מעשה העגל (שמות לג ה') רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך, לא כן הע"ז מה גם הבזויות ששוכנים עם עובדיהם בתוך טמאותם, וידע ג"כ שהשי"ת לא יעשה להם נצחון נגד גוי וממלכה אשר לא מז' האומות המה שרק נגד הז' אומות יעשה ה' להם נצחון מפני הבטחת ושבועת האבות וגם שנתמלא סאתם להעקר מן העולם כמ"ש (דברים טז ד') אל תאמר בלבבך וגו' רק מרשעת הגוים ומשמרו את השבועה, ולכן במלחמת עמלק שהוא מבני עשו לא היה הנצחון גדול וגם היו צריכין התחזקות כמ"ש (שמות י"ז י"א) והיה כאשר ירים משה ידו וגו', ולכן רצה בלק שיתדבק איזה עם שאינם מהז' אומות להלחם בישראל ויפלו ממדרגתם כמ"ש (במדבר לב ז) ולמה תניאון את לב בנ"י ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה, ולכן היתה עצתם ראשית לבלי להקדים אותם בלחם ומים, וזה שנאמר על דבר אשר לא קדמו, שבכ"מ שנאמר על דבר הוא העצה בזה, ובאו לפרסם בין העמים שבסביבותיהם שהפרו נגד ישראל ברית אחים, ולא יראו להלחם בישראל מטעם אולי יעזרו להם בני עמון ומואב קרוביהם כי נהפוך הוא שעמון ומואב עוד גם הם יתגרו בבנ"י מלחמה, ויתכן שעמלק בא להלחם רק בשביל שראה שעמון ומואב לא יבואו לעזרתם ואחרי שראו שלקחו מסיחון גם מה שהיה מקודם ארץ מואב וראו שילחכו את כל סביבותיהם ולא יהיה מי שילחם עמהם וע"כ ראה בלק שההכרח שהוא בעצמו יעשה עמהם מלחמה, אבל לא היה בטוח שינצחם כי מצד אחד ויגר מואב מפני העם מאד והעיקר במלחמה הוא חוזק הרוח, וגם בלק לא האמין שהנס ממלחמת סיחון ועוג היה כ"כ גדול ולכן חשב שבנ"י חזקים הם מאד, אבל מצד אחד ויקץ מואב שקצו בחייהם והיו לוחמים כמתיאשים מן החיים שלא ישובו אחור במלחמה, ולכן היה הדבר שקול אצלו אם ינצח או שינוצח, והיה יוצא למלחמה אף בלא קללת בלעם, וקרא את בלעם א' שעמון ומואב היו מאמינים מאד בדבריו ויתחזק ע"י קללתו רוחם למלחמה, ב' שיקטרג על ישראל לפני השי"ת שעי"ז יקצוף על ב"י ולא יעשה להם נס וע"י שני הדברים בטח בהנצחון, והשי"ת ידע שע"פ דרך הטבע ינצח מואב את ישראל אף אם לא יתחזק רוחם ע"י קללת בלעם, לכן לא היה די במה שלא יקללם ורק שגם בלעם יברך את ישראל וכאשר פרסם בלק בעצמו את אומץ דברי בלעם באמרו כי ידעתי את אשר תברך מבורך ושמעו שעוד ברך את ישראל, רפתה רוחם עד שנתיאשו מלהלחם בישראל, וגם בדבר הקטרוג היה הפך רצונו שבלעם עוד למד סניגוריא ואמר מה טובו אהליך יעקב וגו' ולפי ששנאת בלק היה רק מפני רוב מעלתם וירא פן יתפרסם דרכם באזני בני עמו ולא יערב להם הנאת הגופניות כנ"ל, שם ה' בפי בלעם לפרסם את רוב מעלתם והשגתם ומדותם עד שבלעם בעצמו התפלל שתהיה אחריתו כמוהם:

ואם הניא אביה אתה. אִם מָנַע אוֹתָהּ מִן הַנֶּדֶר, כְּלוֹמַר שֶׁהֵפֵר לָהּ. הֲנָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הִיא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר" (פסוק ט') הֱוֵי אוֹמֵר הֲנָאָה זוֹ הֲפָרָה. וּפְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן מְנִיעָה וַהֲסָרָה, וְכֵן "וְלָמָּה תְנִיאוּן" (במדבר ל"ב), וְכֵן "שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי" (תהילים קמ"א), וְכֵן "וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי" (במדבר י"ד) — אֶת אֲשֶׁר סַרְתֶּם מֵעָלַי: