פרשנות מצטטת על במדבר לב:יד

לקח, נקראו כן דברי חכמה המושכים הלבבות ולוקחים הנפשות, כמו יערוף כמטר לקחי (דברים לב ב), כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד' ב'), והושאל אח"כ לדברי פתוי האמורים בערמה לצודי נפשות, כמו הטתו ברוב לקחה (שם כ"א). לספות עוד על חרון אף ה' (במדבר ל''ב י''ד) וכן למעלה (כ"ט א') ספו שנה על שנה.

ספו שנה. הוסיפו שנה, כמו לספות עוד (במדבר ל"ב י"ד):

לפי פשוטו של הביטוי "ארך אפיים", אורך אפו של האדם הוא הקובע את מידת סבלנותו ואת משך הזמן שהוא ממתין לפני עשיית מעשה כלשהו: "טוב ארך אפיים מגיבור / ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז, לב [פסוק המצוטט לעיל ד, א]). בהשאלה מצוי ביטוי זה במקרא גם לגבי האלוהים (כגון בשמות לד, ו), וכך הוא גם במשנתנו. אך מה הקשר שבין אורך האף לבין אופן ההתנהגות? האף, כידוע, הוא אבר הנשימה, וגם המקום שבו מצויה לפי המקרא רוח החיים (כנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב, ז]), ולפי זה זיהו הקדמונים את הנשימה ואת האף זה עם זה (וכשמדובר בשני הנחיריים, אפשר לדבר גם על "אפיים"). והנה, נשימתו של האדם הכועס היא מהירה וקולנית, בעוד שהאדם הרגוע והסבלני נושם באיטיות וקול נשימתו כמעט ואיננו נשמע. ארך אפיים הוא אפוא האדם המתון שנשימתו איטית, בעוד שבעל "חרון אף" הוא הכועס, כגון "ויחר אף יעקב ברחל" (בראשית ל, ב) או "חרון אף ה'" (במדבר לב, יד). מבחינה זו גם "ארך רוח" (קהלת ז, ח) משמעו אדם סבלני ושקול בתגובותיו, ואילו אש הקודחת באפו של האלוהים היא ביטוי לזעמו הגדול (דברים לב, כב ועוד).