פרשנות מצטטת על במדבר לב:לט

עוד יתכן כי לא היו בעצם מקום מקנה רק שתי מקומות שהם ארץ יעזר וארץ גלעד וע"כ היה מקום לדחות אותם ולאמר לא כן תדברו כי שתי ארצות לא יספיקו לכל ואין שאר מקומות כל כך ארץ מקנה כאלו ע"כ הוצרכו להמתיק שאלתם ולסלק כל עכוב מלמלאות שאלתם זאת במאמרם. והוא כי הנה האנשים האלה בחכמתם ראו והנה נגד פניהם חמש טענות המפילות שאלתם. (א) כי הנה הארצות שהם מקום מקנה בעצם לא היו רק ארץ יעזר וארץ גלעד כמו שנאמר ויראו את ארץ יעזר וכו' ומה גם כי גלעד עדיין לא נכבשה עד לכדוה בני מכיר בן מנשה וידוע כי שני כרכים לבד לא יספיקו אל מקנה שני שבטים בהיות מקניהם עצום מאד ומזה יבוא משה לומר אין זה כי אם רוע לב כי יראתם להלחם עם מלכי ארץ ישראל. (ב) שמא אין חפץ ה' לנחל את ישראל רק מעבר הירדן והלאה בארץ כנען. (ג) שאיך יהיו כפויי טובה שאחיהם נלחמו בעדם בארצות אלו והם לא יעזרום בארצות נחלתם. (ד) כי אף אם ירצה הקב"ה לנחל את ישראל מעבר הירדן מזרחה שמא לא תפיל להם בגורלם המקום הזה כי ע"פ הגורל תחלק את הארץ. (ה) כי גם שבט זולתם שיהיה להם מקנה יתנו עיניהם במקום הזה ומי ישמע להם לקבלם משאר השבטים. ע"כ הקדימו הצעה והקדמה טרם יגלו שאלתם להשיב על ידה ולהרים מכשול כל תשובה ודחיה הראויה להשיב להם לדחות שאלתם הלא הנה החמשה שהזכרנו. וטרם יזכור הכתוב דבריהם גלה לנו מי הכריחם אל התחלת דבריהם ולהזכיר כל תשעה הערים אשר נקבו בשמות. והוא הנה מקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד באופן כי מקנה של שני שבטים ומה גם בהיותם עצום מאד לא יכילם ארץ יעזר וארץ גלעד כי שני ערים לבד המה והמה לא ראוי מקום מקנה רק שתי אלה לבד וזהו אומרו ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד שהמה לבד היו בעצם מקום מקנה ועל כן היה מקום למשה לומר כי נפלה אימת מלכי ארץ ישראל עליהם. ע"כ להנצל מכל זה באו ויאמרו לפני משה וכו' לאמר והוא כי אמרו הקדמה א' שהם שני פסוקים הבאים אחר זה לסלק החמשה עכובים שלא ישחית בעבור החמשה את שאלתם כדי לומר אחר כן דברי שאלתם ובקשתם וזהו ויאמרו לאמר כי אמרו הקדמה אחת כדי לאמר אחר כן שאלתם וע"כ אחר הקדמתם והתחילו לפרש שאלתם נאמר ויאמרו פעם שנית כי מאז מתחלת אמירתם שעליה הקדימו הקדמתם והוא פירוש אומרם לאמר שאמרו תחלה כדי לאמר השאלה ויענה פיהם מה שהתעתדו לאמר הוא כי ויאמרו אם מצאנו חן וכו'. וקדמו בני גד לבני ראובן מהטעם שאמרנו. או אפשר מה שבאו תחלה בני גד אשר לא כדת לבני ראובן הבכור הטעם הוא כן כי אין בכל ישראל גבורים כבני גד והמה היוצאים תחלה בכל המלחמות ועליהם אמר הכתוב וטרף זרוע אף קדקד שהיו ניכרים הרוגיהם כמ"ש ז"ל שהיו מכים באלכסון זרוע וכתף א' עם הראש כי אין בהתזת הראש די אל הכאתם כי עדין תלך החרב בחמת כח אחר התזת הראש ותהיה עיקר כח הכאם באויר והוא צער אל המכה ע"כ על פרסום גבורתם והעדר יראתם באו ונתראו אל פני משה תחלה כי לא יבוא לומר שנפל חתיתם של מלכי כנען עליהם כי מי יעמוד בפניהם ולבטל הסיבה המביאה אותו לומר זה שהיא שארץ מקנה אינה רק יעזר וגלעד התחילו למנות עטרות ודיבון וכו' לומר כי תשעה אלה דרך כלל ארץ המקנה היא אף שהמפורסמות יותר הן השתים האחרות. ותשעה ערים אלו ודאי יש כדאי לשני המטות ובזה נסתלקה הטענה הא'. ולבטל הטענה השנית אמרו אחר שמנו ט' ערים הארץ אשר הכה וכו' לומר הנה אין ספק כי מה' היה לנחל את ישראל ארצות אלו כי אם לא היתה הכונה בהשמיד סיחון ועוג רק על צאתם לקראת ישראל למלחמה ולא הוריש לישראל את ארצם על מה זה הכה את כל עריהם והיה לו לתת בידינו את צבאות מלחמותיהם היוצאות לקראתינו ולא להכות את כל עריהם ואף אם היתה עיר אחת או שתים היה מקום לומר כדי לפנות מקום מעבר לארץ אך עטרת ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון הארץ אשר הכה וכו' כי את כל אלה הכה ה' יורה ודאי כי לא היתה הכונה רק שהיא בכלל הירושה אשר בא להוריש את ישראל. ועל כן לא הזכירו גלעד כי עדיין לא הכה ה' אותה עד אחרי כן שהכוה בני מנשה כמפורש בסוף הפרשה. ואם נאמר בידעו בני גד כי נבו הוא מקום קבורת משה רבינו ע"ה כנראה מהמתרגם שעל כן תרגם כך בשם המקום שהזכירו הם אפשר שבהזכיר שמות הערים שבכללם נבו שהיא בית קבורתו דמשה רמזו כי היו מקומות ההם בכלל ירושת הארץ שלא יתכן יהיה מרע"ה מכל וכל קבור חוץ לכל נחלות ישראל. ואם נפרש הכתוב כפשוטו וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון וכו' שראו בני גד לבחור במקום ההוא על כי שם חלקת וכו' יהיה בזה טעם שני לבא ראשונה לפני משה לשאלה זו כמ"ש ויבואו בני גד וכו' ואל נשיאי העדה לאמר שהערנו מלת לאמר כי אינו לאמר לזולת וגם למה דברו אל נשיאי העדה אך הוא כי חמדו חלקת מחוקק ומה גם בני גד כמאמר הכתוב וירא ראשית לו ועל כן הקדימו לבני ראובן לבא ואמרו בלבם הנה דבר זה יאות למשה לאמר כי ישמע בקשתינו חלקתו אשר הוא ספון שם. וגם יאות לאמר לפני נשיאי העדה שישמחו כי ירחיב גבול שבטים בארץ כנען בהנחל משה אותנו חוצה. וזהו ויאמרו לפני משה וכו' לאמר כי לפני משה ולפני הנשיאים יאות לאמר. מה שהוא לפני משה הוא כי אמרו עטרת כו' שבכללם נבו. ומה שיאות לאמר לנשיאים הוא באמרם יותן כו' שירחיב בזה גבולם. ונחזור אל הענין והוא כי הנה עד כה סילקו בדבריהם שתי הטענות. ועל השלישית אמרו גם כן אשר הכה ה' וכו' לומר לא נתייחס לכפויי טובה שאחינו לחמו מלחמותינו וטרחו בעדנו והסתכנו ואיך לא נעשה כן גם אנו כי הרי ה' הוא אשר הכה את הערים האלה לפני עדת ישראל וזרועם לא הושיעה לנו כי יד ה' עשתה זאת כה יעשה להם ג"כ באופן כי לא עשו לנו דבר ומה נגמול כנגדו כי ה' הוא הלוחם לנו. ובאומרו לפני עדת ישראל אפשר רמז למעט בשאלה ארץ מדין כי זאת הוכתה לפני עדת ישראל שהוא כללות כל ישראל מה שאין כן במדין ששלחו י"ב אלף וכיבוש א"י היא לכל הכללות. ועל הד' אמרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה והוא כי הנה גורלות הארץ היא ע"פ המזל היו ושיהיה כל חלק מי"ב חלקי הארץ אפשרי ליפול לכל אחד מהשבטים כמבואר ברז"ל כי הנה לא היו החלקים שוים כי לא יתכן יטול שבט בעל מאתים אלף איש כחלק בעל חמשים אלף אך היו חלקים גדולים וקטנים החלק הגדול והראוי ליהודה שהיו מרובה באוכלסים היה במקום הנאות אליו וכן הראוי לכל אחד מהשבטים וע"כ טרם יעלה הגורל היה אלעזר הכהן אומר אם יהודה יעלה חלק פלוני יעלה עמו וכן בכל השאר וגם הגורל עצמו היה אומר אני חלק פלוני כמ"ש ז"ל שנאמר ע"פ הגורל תחלק וכו'. נמצא כי לא היה הגורל רק להשבית מדינים אך לא היה נופל בגורל כ"א המתייחס אל השבט. נמשך להם מזה כי הארץ הלזו ודאי היא המיוחדת להם והראויה להיות חלק גורלם בלי ספק וזאת ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה א"כ ודאי זאת חלקינו היא. ובכלל הדבר הזה היה גם ההוא כלומר לעבדיך לבד מקנה בעצם ולא לשאר שבטים הרי עד כה סלקו כל הטענות המננגדות אל שאלתם בהעצתם זו. ועתה התחילו לגלות ולומר דבר שאלתם כי הקודם לא היה רק הצעה וזהו אומרו למעלה לאמר כלומר שאומרים עטרת ודיבון וכו' לא היה רק לאמר כלומר הצעה כדי לאמר אח"כ שאלתם כי זאת היתה לבד הכנה וסילוק הנוגדים לאמר השאלה. וכתומם ההצעה התחילו מה שביקשו ורצו לאמר וז"א ויאמרו אם מצאנו וכו' כי להיות זאת עיקר אמירת שאלתם הוזכר שנית ויאמרו וכו' כי הקודם לא היה רק שאמרו לאמר שהיא אמירה לומר שאלתם זאת. ומה שלא אמרו ואל תעבירנו אם שתי שאלות המה. וגם אומרם יותן ולא אמרו תתן או תן. הוא כי הנה רמזו למעלה כי זאת נחלתם שודאי להיותה מתייחסת אליהם וזה אומרו פה אם מצאנו חן בעיניך היא אחר כי ודאי יותן את הארץ הזאת לעבדיך מאתו יתברך בודאי לאחוזה כי היא הראויה אלינו מה שנבקש ממך אם מצאנו חן בעיניך אינו אלא שאל תעבירנו את הירדן לכבוש את ארץ כנען עם אחינו כי גם מעתה תניחנו פה. וכראות משה טענותיהם צודקות מלבד אומרם אל תעבירנו וכו' אמר האחיכם וכו' כלומר באמורכם כי באה נחלתכם אליכם הדין עמכם רק מה שאמרתם אל תעבירנו הוא בלתי ראוי כי האחיכם וכו'. ואף שאמרתם הארץ אשר הכה ה' שרמזתם כי ה' הוא הלוחם לכם ולא תתייחסו לכפויי טובה כי לא הם נלחמו בעדכם כ"א ה' זה אינו כלום כי ההתיצבות בפני האויבים והלוחמים לא דבר רק הוא אף שהנצוח בודאי לה' הוא כנודע. כי לא לחנם שאל חזקיה מהקב"ה ואמר איני כאסא ששאל ואמר שהוא יצא להלחם אך לא ילחם אמנם אשב תוך ביתי ואתה תעשה מלחמה כי הביאה למלחמה גם היא תתייחס לטורח צער ואימה וטלטול וזהו אומרו האחיכם יבאו למלחמה לומר הן אמת כי לה' המלחמה אך לא יבצר מהיות מרוע מוסר כי האחיכם יבאו למלחמה ויתייצבו שם נגד האויבים ואתם תשבו פה ולא תראו המלחמה כלל וזהו אומרו יבאו ולא אמר ילחמו וגם לא אמר ולא אתם רק תשבו פה כלומר שאין ההפרש רק שאחיכם באים ואתם יושבים. וגם הייתם פה במקום מנוחתכם ואחיכם מטולטלים עד הורישם. וחילק תשובת תוכחתו לשלשה חלקים. א'. לו הונח שכוונתכם טובה ופיכם ולבבכם שוים וגם לא תמשך תקלה מהדבר הענין בעצמו הוא בלתי ראוי. וכ"ש אם תצא תקלה מהדבר עם היות כוונתכם טובה שהיא השנית שימנעו אחיכם מלכת למלחמה שירך לבבם בראותם שאינכם הולכים ומה גם בני גד שיאמרו אם אלו יראים איך נעמוד אנחנו שיחשבו שמיראה אתם עושים. ועוד שלישית קשה מכולם היא רעה בלבבכם ותתחילו בשבח כדי לסיים בגנאי להדיח את ישראל מעבור אל הארץ כענין המרגלים. והתחיל בראשונה ואמר האחיכם יבאו למלחמה כלומר אף שאחיכם יבאו ולא ימנעו מלבא למלחמה היתכן בדרך מוסר שאתם תשבו פה. וכ"ש כי שמא לא ילכו כי יתרפו ידיהם בראות אתכם נסוגים אחור בחשבם כי יראתם ממלכי הארץ וזהו ולמה תניאון וכו' שתרפו לבבם מלבא אל הארץ. ואף שאין כוונתם לרעה הלא תקלת המכשלה זאת תחת ידיכם וכל זה הוא בהנחת היות כונתכם לטובה. כ"ש שאפשר כי לא כן לבבכם כי אף שאין בדבריהם נפתל ועקש אפשר תחתיכם תעמוד הבהרת ולא פשתה כי התחלתם בשבח ושמא תסיימו בגנאי כי כה עשו אבותיכם פי' שהראו סימני טהרה והתחילו בשבח שהלכו עד נחל אשכול לרמוז על אודות האשכול אשר כרתו משם להורות שבח הארץ ואמרו זבת חלב ודבש היא וזה פריה ויראו את הארץ ואת טובה ושבחוה ישראל ועם כל זה שהתחילו בשבח הזה סיימו בגנאי ויצאו וכו'. כן אפשר בלבבכם גם אתם:

ודע כי כלל הפרשה הזאת שהיה משה מתוכח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח זהו שאמר זכור ימות עולם וגו', בהנחל עליון גוים, כלומר שהנחיל עליון את האומות והפרידם ללשונותם, לא בחר לחלקו מכלן כי אם ישראל, זהו כי חלק ה' עמו, כי מצאם בדרך המדבר מקום תהו ויללת תנין ובני יענה, יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, כל החסדים האלה עשה עמהם והם שכחוהו והכעיסוהו, זהו שאמר צור ילדך תשי, יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו, והיו כפויי טובה, מתנכרים אליו לרוב הטובה והשלוה, וכענין שכתוב וישמן ישרון ויבעט, היו מניחין עבודת האדון המיטיב והיו עובדין למי שלא היטיב להם ולא ידעו בו כח אלהות, זהו שכתוב אלהים אשר לא ידעום, ומפני זה נענשו בעונש גלות יותר מכל אומה ונתחייבו לעבוד שונאיהם. ומה שלא השבית זכרם מן העולם כמו שהיו ראויין לזה במדת הדין היה זה פן יתפארו האויבים לומר שיראתם נוצחת ומתגברת, זהו שכתוב פן ינכרו צרימו, כי אינם בעלי בינה שיחשבו איך ירדוף אחד מהם אלף ושנים יניסו רבבה מישראל אם לא כי צורם מכרם, מסר אותם ביד האומות על אשר עזבו את תורתו, ואמנם עתיד הוא להנקם מהרשעים על מה ששעבדו בישראל ולשלם להם כפעלם, זהו לי נקם ושלם, ועתיד הקב"ה שיקח מהם דין עמו, זהו כי ידין ה' עמו, ויזכור להם מדת רחמים, ומזה קראן עמו ועבדיו, שהרי עד עתה היו עבדי ישמעאל וקדר. ואמר ראו עתה כי אני אני הוא, כי עד כאן היו דברי משה ועתה ידבר הש"י ויבטיח הוא בעצמו בהבטחת הגאולה העתידה, ונשבע עליה, זהו כי אשא אל שמים ידי, אם שנותי ברק חרבי, כלומר שאשנן ברק חרבי והוא עבר במקום עתיד כמשפט הנבואות. ואמר הרנינו גוים עמו, כי כל האומות יאשרונו וישבחו אותנו וירצו להדבק באמונתנו אחר שיראו הנקם שישיב לצריו, ואמר וכפר אדמתו עמו כלומר שיכפר על הארץ ועל עמו היושב עליה.

ולמכיר. מפורש: