וַיִּסְע֤וּ מֵֽרַעְמְסֵס֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֑וֹן מִֽמָּחֳרַ֣ת הַפֶּ֗סַח יָצְא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּיָ֣ד רָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־מִצְרָֽיִם׃
רשב"ם
אלה הדברים - לפי פשוטו: כל הנזכרים בפסוק זה מקומות הן, כמו שמצינו שרגילים הפסוקים לתת סימן בתוך סימן אל המקומות שהוא רוצה לפרש היכן. בלך לך: מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם. [בפרשת בשלח]: וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון. בס' שופטים: הנה חג לה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה. וכ"ש שצריך לפרש היכן נאמרו המצות, כמו שכתוב: וידבר ה' אל משה בהר סיני. בארץ מצרים: החדש הזה. וידבר ה' אל משה בהר סיני. בערבות מואב. אף כאן עושה סימן בתוך סימן, וכן הוא אומר וחוזר ושונה דבר זה, כשבא משה לפרש את המצות: אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה וגו'. בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי הואיל משה וגו'.
רש"י
ממצרים לילה. וַהֲלֹא בַּיּוֹם יָצְאוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל"ג) מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'? אֶלָּא לְפִי שֶׁבַּלַּיְלָה נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה רְשׁוּת לָצֵאת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י"ב) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וְגוֹ' (בראשית ט'):
רבנו בחיי
ממצרים לילה. ההוצאה ביום היתה שנאמר (במדבר לג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו', וכתיב (שמות יב) בעצם היום הזה יצאו. אבל משעה שהורשו לצאת בלילה תקרא הוצאה. ולכך לא אמר הכתוב בלילה אלא לילה לרמוז על שעה שהורשו שנאמר (שם) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו, ולכך תרגם אונקלוס ועבד לך נסין בליליא, כדי שלא תבין כי ההוצאה היתה בלילה.
רש"י
אף על פי כן שמש ידע מבואו. אע"פ שעשה ירח למועדים שמש ידע מבואו משתשקע אף על פי שהיה המולד קודם חצות אין החדש מקודש עד שתשקע החמה תדע לך שכן הוא שהרי אומר ויסעו בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש (במדבר ל"ג ג') ואם ללבנה אתה מונה עד כדין לית בה אלא ארבעה עשר מטמועין פירוש שקיעות ימים ויהי השמש באה מתרגמינן בתרגום ירושלמי והות שמשא מיטמעא ומשום דקים לן בברייתא דשמואל ירחינאה ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים יום ה' היה והמולד היה ביום ד' אחר חצות בתחלת שש אחרונות וגם בסדר עולם מפורש שאותו חמשה עשר יום שנסעו מרעמסס יום ה' היה ואתמול ביום רביעי שחטו פסחיהם ותנינן כל חדש שנולד משש שעות ולמעלה אין כח בעין לראותו ואמרינן בריש תנחומא אותו חדש שאמר לו הקב"ה למשה קדש אותו משש שעות ולמעלה היה ולא היה כח בעין לראותו אלולי שהקב"ה הראה לו למשה באצבעו ואמר לו החדש הזה כזה ראה וקדש ואמרינן נמי בראש השנה נולד קודם חצות בידוע שהיה נראה היום סמוך לשקיעת החמה ואותו מולד ניסן כיון שנולד לאחר חצות ביום ד' לא נראה בעליל עד ליל ששי וקשיא לי הא מנא לן דתלתין שעות מתכסי והא בארבעה שעה (א"ה נ"ל שצ"ל כ"ד עי' גמרא ר"ה) אמרינן ותו לא והא לא קשיא לית ליה לרבי יוסף דלהכי נקט ליל ששי לפי שביום ה' אינה נראית בעליל עד הלילה לפיכך אם אתה מונה ללבנה מה בליל ששי אם תמצא מראש חדש ניסן עד יום חמישי שבו יצאו ישראל ממצרים אלא ארבעה עשר שקיעות וכתיב בחמשה עשר יום ואם למולד אתה מונה עדיין יש שעות יותר מחמשה עשר יום ומאחר שכתוב בחמשה עשר יום למדנו שאין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה שאין אתה עושה יום רביעי מן החשבון עד שקיעתו ומליל חמישי ואילך אתה מונה ותמצא חמשה עשר יום והוא שיסד הפייט קץ מולדו חל להקצות ביום רביעי בחצות בתחלת שש אחרונות ועד שלשים מרוצות שעות לא ניכר בחוצות פירוש שלא נראית הלבנה עד ליל ששי שהם ל' שעות צא וחשוב שש אחרונות מיום רביעי וארבעה עשר מיום חמישי ולילו הרי שלשים לאה ציר ופחד ותר מעת לעת ספור אחד פירוש בקש משה לקדש את החדש בו ביום שהיה המולד ולחשוב מעת תחלת שש אחרונות של ארבעה עד חצות של יום חמישי להיות יום אחד ולחשוב משם ימי החדש ואילך פץ לו הצור ויחד משה לא יפה כיון שאין לך לחשוב כן אלא מערב עד ערב סבר שאין לך לחשוב אלא משתשקע החמה: