וְהִתְנַחַלְתֶּם֩ אֶת־הָאָ֨רֶץ בְּגוֹרָ֜ל לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם לָרַ֞ב תַּרְבּ֤וּ אֶת־נַחֲלָתוֹ֙ וְלַמְעַט֙ תַּמְעִ֣יט אֶת־נַחֲלָת֔וֹ אֶל֩ אֲשֶׁר־יֵ֨צֵא ל֥וֹ שָׁ֛מָּה הַגּוֹרָ֖ל ל֣וֹ יִהְיֶ֑ה לְמַטּ֥וֹת אֲבֹתֵיכֶ֖ם תִּתְנֶחָֽלוּ׃
כלי יקר
וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל וְגוֹ׳. רז״ל פֵּרְשׁוּ (ירושלמי כתובות פ״ט ה״א) ״אִם״ כְּמוֹ אֲפִלּוּ, וְרָצָה לוֹמַר אַף אִם יִהְיֶה הַיּוֹבֵל מִכָּל מָקוֹם לֹא תֵּצֵא שָׂדֶה זוֹ בַּיּוֹבֵל. וְדֹחַק לְפָרֵשׁ ״אִם״ לְשׁוֹן אַף עַל פִּי. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶׁכֵּן הוּא, מִכָּל מָקוֹם קָשֶׁה, מֵהֵיכָא תֵּיתֵי יִהְיֶה הַיּוֹבֵל תִּקּוּן לְשָׂדֶה זוֹ, וְאִם כֵּן מַאי סָלְקָא דַּעְתֵּיהּ וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן? וְעוֹד יֵשׁ לְדַקְדֵּק בַּפְּסוּקִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבוֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגּוֹרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ״, תַּרְתֵּי ״יִגָּרֵעַ״ לָמָּה לִי? וְלָמָּה קְרָאוּהָ תְּחִלָּה ״נַחֲלַת אֲבוֹתֵינוּ״ וְאַחַר כָּךְ קְרָאוּהָ ״נַחֲלָתֵנוּ״, וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְאָמַר ״וְאִם יִהְיֶה הַיּוֹבֵל וְגוֹ׳ וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבוֹתֵינוּ יִגָּרַע״? וְשִׁנּוּי זֶה הֲלֹא דָּבָר הוּא. וְעוֹד קָשֶׁה, לָמָּה יִגָּרַע נַחֲלָתָן, הֲלֹא כְּתִיב (לעיל לג נד): ״לָרַב תַּרְבּוּ וְלַמְעַט תַּמְעִיטוּ״.
רמב"ן
מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ – גַּם זֶה עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (בבא בתרא קכ״ב) מֵאֵת בָּתֵּי הָאָבוֹת שֶׁנָּחֲלוּ הַרְבֵּה יִקְחוּ הַרְבֵּה, כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּיר ״לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם״ (במדבר ל״ג:נ״ד). אֲבָל הַשְּׁבָטִים שָׁוִים הָיוּ בַּנַּחֲלָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁתִּמְצָא בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ (פרק כ״א) שֶׁאֵין מִסְפַּר הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ לַלְוִיִּם שָׁוֶה לְשִׁבְטֵיהֶם, מִפְּנֵי שִׁנּוּי הֶעָרִים הָיָה, שֶׁהָיוּ חֲשׁוּבוֹת זוֹ מִזּוֹ, כִּי בְּשׁוּמָא נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי נָתְנוּ מִיהוּדָה וְשִׁמְעוֹן וּבִנְיָמִין עָרִים י״ג, וּמִמַּטֵּה יִשָּׂשכָר אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי וַחֲצִי מְנַשֶּׁה י״ג, וְאֵלּוּ מְרֻבִּים עַל הָרִאשׁוֹנִים בְּמִנְיָנָם. וְנָתְנוּ מִמַּטֵּה אֶפְרַיִם עָרִים אַרְבַּע, וּמִמַּטֵּה דָן עָרִים אַרְבַּע, וְהָיוּ בְּנֵי דָן כִּפְלַיִם כִּבְנֵי אֶפְרָיִם:
הכתב והקבלה
בהמלו את בשר. בהמולו מבנין נפעל, וטעם את מן כמו נשברתי את לבם הזונה (יחזקאל ל') כצאתי את העיר (שמות ח'), וגם בלשון התפעל מצאנו מלת את, ויתפרקו את נזמי הזהב (שמות ל"ב) (ע"ש רש"י), והיותר נכון כמ"ש רא"ה שהוא הבנין התפעל, ודגש המ"ם לבליעת התי"ו, לכן יבא אחריו הפעל על נכון גם עם מלת את, כי ההתפעל ישמש שימוש פעל יוצא בהרבה מקומות, כמו והתנחלתם את הארץ (במדבר ל"ג) והתנחלתם אותם (ויקרא כ"ה) ועוד רבים. וכ"ד ת"א שתרגם בהמולו, כד גזר ולא תרגם אתגזר כמנהגו לתרגם הנפעל; וכן אחר התגלחו את נזרו (במדבר ו') פעל יוצא הוא, כמ"ש הראב"ע וכן תרגם אונקלוס דיגלח ית נזרי'. ואפשר כי מה שדרשו רבותינו מן המול ימול, מכאן לערל שלא ימול, דעתם ג"כ שיהיה מלת המול מבנין התפעל, וטעמו מל עצמך ואח"כ אחרים, וכעין שאמרו התקוששו וקושו (צפניה ב') קשט עצמך ואח"כ אחרים. ואחרים יאמרו בדעת רז"ל בזה שהוא בדרך אל תקרי, א"ת המול (בחיר"ק וחול"ם) אלא המול (בפת"ח ומלאפו"ם) והמכוון מי שהוא מהול הוא ימול אחרים, כי מול שם תאר הוא, למי שהוא נמול כמו כי מלים היו (יהושע ה') מול בערלה (ירמיה ט') ערש"י בע"ז כ"ג, ולמה שכתבנו שדברי רז"ל מיוסדים אף על הנקוד והקרי מבלי שנוי כלל וכלל: