צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃
מנחת חינוך
שלא לשנות כו'. הנה דינים אלו מה שנותנים ללוים וכמה מגרש כו'. יתבאר בעזה"י בפרשת מסעי וכאן עיקר המצוה היא לאו שלא לשנות ממגרש לשדה ומשדה למגרש וממגרש לעיר שנאמר כו' ודיני מצוה זו מבואר כאן בר"מ פי"ג. ולשון הר"מ אין עושים בערי הלוים עיר מגרש כו' ומפי השמועה למדו כו' לא ימכר לא ישונה כו'. וכן בשאר ערי ישראל. והנה במשנה דערכין הוא פלוגתא ת"ק סובר דאין עושין אפילו בערי ישראל ור"א סובר דוקא בערי הלוים ואמרינן דבערי הלוים כ"ע מודים מה"מ ואמרינן דא"ק ושדה כו' לא ימכר לא ישונה כו' והנראה שם דבערי הלוים הוא לאו בתורה אבל בערי ישראל לדעת ת"ק אינו לאו כי לא מצינו בזה לאו בתורה רק הוא מדרבנן משום חורבן א"י או מפני נוי ע"ש וכ"נ מדברי הר"מ והרב המחבר דכתבו ערי הלוים והביאו בזה הפסוק דאסור ונכתב רק בערי הלוים ובערי ישראל רק איסור יש כי אינו מבואר לאו בתורה. והנה בערי ישראל א"י השיעור איזהו מגרש איזה שדה דגבי ערי הלוים נתנה תורה שיעור אלף אמה ובערי ישראל לא נתברר לי השיעור וצ"ל כמו שהי' בעת ירושת הארץ אסור לשנות לעולם וזה אין סברא כ"כ וצ"ע ומהש"ס דב"ב נראה דהשיעור הוא קצוב ע"ש. ודעת רש"י מובא במ"ל דד"ז בערי ישראל אינו רק בבע"ח ובמ"ל תמה עליו מהש"ס דב"ב דמבואר שם דבכל ערי ישראל אסור אף בפרזים ע"ש עיין בפ"ב גבי מרחיקין את האילן ועיין ג"כ במ"ל תמה על הר"מ שהשמיט הא דמבואר בש"ס ב"ב הא דאין עושין מגרש שדה דוקא זרעים אבל אילנות שרי וע"ש עוד ועי' ש"ך ח"מ סי' קנ"ה. וכתב הרב המחבר דנוהגת מצוה זו בזמן שישראל שם כו' ואפשר דגם האידנא דקדושת עזרא לא בטלה באותן העיירות שידוע שהיו של הלוים אסור לישראל לשנות ודעת הרהמ"ח שלוקין על לאו זה וכתב דא"י שיעור השינוי כמה הוא שיתחייב ע"ז ודעת הר"מ שאין לוקין דלא מנאו בה' סנהדרין בכלל הלוקין וצ"ע סברתם במה נחלקו. ואפ"ל דסברת הר"מ דלא נקרא שינוי דיכול להחזיר הדבר לכמו שהיה כגון שזרע או בנה במגרש יכול לעקור הזרעים והבנין ע"כ אינו לוקה וצ"ע. ולכאורה כיון דאין משנין אפילו בערי כל ישראל ואין עושין ממגרש ומשדה עיר ור"א סובר דעושין ממגרש עיר בערי ישראל אבל כיון דת"ק ס"ל דאין עושין ממגרש עיר ג"כ ופסקינן כותי' אם כן היאך מוסיפין על ירושלים ובשבועות דף י"ד מבואר דמוסיפין על העיר ע"ש. ויש ליישב ועי' מ"ש לקמן פ' מסעי:
הטור הארוך
צו את אהרן ואת בניו לאמר. כתב הרמב"ן בפרשת ויקרא אומר דבר אל בני ישראל כי שם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל מביאין אותם וכאן אומר צו את אהרן כי ידבר במעשה הקרבנות והכהנים עושים אותם. במדרש יש אמר משה לפני הקב"ה כלום מצינו הבאר שנוי והמים היוצאים ממנו חביבין שהרי בכל הקרבנות כתיב למעלה בני אהרן ולא אהרן אמר הקב"ה חייך שאני מקדימו לבניו על כן אמר צו את אהרן ואת בניו. ומה שהביא רש"י דברי ר' שמעון ביותר צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס פי' הרמב"ן לאו אהכא קאי שאין כאן חסרון כיס לאהרן ובניו אלא אדרבה ריוח יש להם בקרבנות אלא משום דקאמר ת"ק אין צו אלא במה שיצוה שינהוג מיד ולדורות בא ר' שמעון לחלוק שלפעמים יבא זה הלשון אף בדבר שאינו מיד ולדורות אלא שיש בו חסרון כיס כגון צוואה האמורה בשמן המאור וכגון מה שאמר הכתוב צו את בני ישראל ונתנו ללוים. אי נמי איכא למימר שיש בצוואה זו חסרון כיס לכהנים בעבור קרבן אהרן ובניו הנמשך על צוואה זו. וי"מ כיון שיש להם טורח לאהרן ובניו בצווא' זו חשו' כמו חסרון כיס:
מצודת ציון
מגרש. ענינו מקום פנוי מבלי זריעה ואילנות וכן ומגרש לערים (במדבר ל״ה):