פרשנות מצטטת על במדבר לה:יב

טעם ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי רצה להקדים להם המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הדבור הראשון בידיעת ה', והשני באיסור ע"ז, חזר וצוה את משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:כ״ב), שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי אתם ראיתם, כנגד דבור אנכי, ולא תעשון אתי כנגד לא יהיה לך, להשלים ענין ע"ז, ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל טו) כל התורה כלה תלויה במשפט, לכן נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות. וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בעבודה זרה (שמות כ״ב:י״ט), ובכבוד האב (שם כא טו יז), והרציחה (שם כא יב יד), והניאוף (שם כב יח), הנזכרים בעשרת הדברות:
ודרשו לפניהם ולא לפני כנענים (תנחומא א, גיטין פח:), מפני שהיה ראוי לומר אשר תשים להם, כמו שאמר (שמות ט״ו:כ״ה) שם שם לו חק ומשפט, ואמר לפניהם, שהם יהיו הדיינין, כי על השופט יבא הלשון הזה, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים (דברים יט יז), עד עמדו לפני העדה למשפט (במדבר לה יב), לפני כל יודעי דת ודין (אסתר א יג) ודרשו עוד (שם) לפניהם, ולא לפני הדיוטות, מפני שכתב במשפטים והגישו אדוניו אל האלהים (שמות כ״א:ו׳), עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ״ב:ח׳), וכתוב גם כן ונתן בפלילים (שמות כ״א:כ״ב), שהם הדיינין המומחין הסמוכים עד משה רבינו: ולכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני האלהים שיזכיר, ולא לפני גוים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה, והוא הדיוט לזה, שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים ואע"פ שידוע שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם. ואף על פי שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם, שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ובדקבלום עילויהו דינו דין, אבל לפני הגוים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין:

חוץ מעל ידי גר תושב. כתב הר"ב שאם הרג בן ישראל בשוגג אינו גולה אלא נהרג. גמ' שנאמר (במדבר ל"ה) והיו לכם הערים למקלט. לכם ולא לגרים. ומ"ש דנהרג משום דקיי"ל [בסנהדרין דף נ"ז] דבן נח אין צריך התראה אלא אזהרתו זו היא התראתו. ומסיים הרמב"ם בפירושו אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל ע"כ. ומתני' הכי קאמרה הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולין על ידו. כלומר הכל אית בהו תרתי שבין שהוא ההורג או שהוא הנהרג. כל שיש יד ישראל באמצע בין שישראל נהרג או הורג. הרי יש כאן גלות לההורג. חוץ מעל ידי גר תושב. דלא מצינו ביה תרתי. שאע"פ שאם ישראל הרג לגר תושב גולה. מ"מ אם הוא הרג לישראל אינו גולה אלא נהרג. כך נראה בעיני. וס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן בגמ' חוץ מעל ידי גר תושב אלמא גר תושב נכרי הוא אימא סיפא גר תושב גולה וכו' אמר רב כהנא לא קשיא כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל. דדוקא נקט גר תושב שהרג ישראל אבל איפכא לא. דאי לאו הכי הכי הל"ל שאני סיפא דבר מיניה הוא דהשתא הוה משמע דכל היכא דלאו בר מיניה הוא בין שהוא ההורג בין שהוא הנהרג אין כאן גלות. אלא ודאי דישראל שהרג לגר תושב אין הכי נמי דמחייב גלות. ואני תמה על הכ"מ שבפ"ה מהלכות רוצח השיג על לשון הרמב"ם שם ישראל שהרג בשגגה את העבד או את הגר תושב גולה. והשגתו מלשון המשנה דתנן הכל גולין ע"י ישראל וכו' חוץ מע"י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע"י גר תושב. ונ"ל שטעות סופר יש בכאן וצריך למחוק גר תושב עכ"ל. ובודאי שהשגתו זו לאו השגה היא שהוא הבין דרכה דמתני' דתנן חוץ מע"י גר תושב כשאר ע"י דתנינן שהמכוון ע"י זה שנהרג והכא הא מפקא לה הגמ' מכי הא דהא אמרי' כאן בגר תושב שהרג ישראל. דש"מ דהאי ע"י לאו כגוונא דאינך הוא. אבל למאי דפרישית ניחא לישנא דע"י וכ"ש שהרמב"ם בפירושו העתיק חוץ מגר תושב. וכן הוא בפירש"י שבמשנה ושבגמ'. ובעל חכמת שלמה הגיה לגרוס כך והרי הראב"ד שהשיגו ג"כ להרמב"ם כמו שאכתוב בסמוך לא תפס עליו מן המשנה. והיינו טעמא דבגמ' מוכחת בידים מוכיחות דהאי ע"י לאו כאינך הוא דא"כ לשון כאן בגר תושב שהרג ישראל לא הוה ניחא ואי נמי גירסתו ג"כ מגר ולא ע"י. אבל מה שהשיגו הראב"ד הוא מדהוצרכו עבד וכותי מן הרבוי. אלמא גר תושב לא. ועוד כי יכה את רעהו כתיב (דברים י"ט). ע"כ.ובעיני שגם זו אינה השגה כלל דעבד וכותי מצריכין לרבויי שיהא גם הוא גולה כשהורג לישראל משא"כ גר תושב והכי דייק לישנא דגמ' הכל גולין ע"י ישראל לאתויי עבד וכותי. ש"מ דבהורג לישראל מרבינן להו. והא דתנו רבנן עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי [ועבד] איכא למימר דסיפא משום לוקה איצטריך למתני. וכדמסיק כגון שהכהו הכאה שאין בהשיעור מיתה. וקמ"ל דלא מקשינן הכאה לקללה דבקללת עבד וכותי פטור. דכתיב (שמות כ"ב) בעמך לא תאור. בעושה מעשה עמך. ומלשון הכתוב רעהו לא קשיא דכיון דלענין ערי מקלט אשכחן דגר תושב חלוק מן הנכרי דנכרי שהרג לנכרי אין ערי מקלט קולטות לו. כדכתיב (במדבר ל"ה) ולבני ישראל תהיינה אבל לגר תושב קולטות כדכתיב (שם) ולגר ולתושב. הלכך אע"ג דאמעוט כשהרג הוא לישראל. מדכתיב והיו לכם דשמע מינה שהוא אינו גולה. מ"מ אין לנו למעט שיהא ג"כ הישראל שהרגו פטור מן הגלות. כיון דאשכחן שהם בכלל מצות ערי מקלט כשנהרג מגר תושב. וא"כ ה"ה כשנהרג מישראל. אלא דכשהוא הורג לישראל אמעוט מלכם. מכל הלין. דהשגותיו של הראב"ד אינן השגות כל שכן שהשגתו של הכ"מ מעיקרא לאו השגה היא. ודלשון הגמ' דלא נקטה אלא כאן בגר תושב שהרג לישראל דייקא כדעת הרמב"ם. ולפיכך אין למחוק מספרו של הרמב"ם כאשר כתב הכ"מ. וכ"ש שכן נמצא ג"כ בפירושו. מלבד ראה את זה מצאתי בספרי. שדרשו רעהו פרט לנכרי. רעהו פרט לגר. ומ"מ אי אפשר לתלות בשום פנים בטעות סופר מ"ש בשני חבורים שונים. אלא יש לנו לומר דדחי לה להא דספרי מקמי משמעות גמרא דידן:

וזה דבר הרוצח. שלש מקומות בתנ"ך שנזכרו שם ערי במקלט, בהרחבת ענין, השנים מהם לענין מצוה והשלישי לתכלית ספור, השנים הם בתורה ומהם הא' בספר במדבר סי' ל"ה והשני שלפנינו והשלישי הוא בס' יהושע בסי' ך' כלו, ועוד נדבר במה שנזכר מזה בדברים ד', ולהיות ערי מקלט ענין נכבד הוא ומחקי התורה האומרים דרשני אמרתי להעמיק קצת החקירה בו ולהגיע לתכלית המבוקש צריכים אנו לפתור הג' מקומות ולבדוק בהם ובדקדוקיהם אם באולי יעלו בהסכמת אחת, והנה בספר במדבר ערי מקלט הם ששה, בספר דברים שלשה, ובספר יהושע עוד הפעם ששה — בספר במדבר מצינו שאם יצא הרוצח בשגגה מערי מקלט ונהרג ע"י גואל הדם אין לו דמים ואין מזה זכר לא בספר דברים ולא בספר יהושע — וכנגד זה מצאנו בס' דברים שאם מי שרצח במזיד נמלט לא' מערי מקלט, שיוציאוהו משם וידונוהו משפט מות ולא נזכר זה לא בספר במדבר ולא בספר יהושע — בס' יהושע מצינו שהנמלט לא' מערי מקלט חובה עליו לעמוד לפני זקני העיר ולסדר לפניהם טענותיו ואין זכרון לזה בתורה — זמן עמידת הרוצח בערי מקלט נתבאר בס' במדבר ר"ל עד מות הכהן הגדול ומס' דברים היה נראה שיעמוד שם כל עוד שתתמיד הסכנה, ומשינוי זה נולד עוד שינוי אחר גדול ממנו והוא שבס' במדבר ענין ערי מקלט נראה כמין עונש שענש הוא יתברך להורות בשגגה והעד שהוגבל בתורה זמן עמידתו שם תחת שמספר דברים נוכל ללמוד שערי מקלט נקבעו למפלט ולמנוס לנרדף מגואל הדם, ומלבד זה השנוי העצמי בתכלית המצוה מצינו בס' במדבר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, נראה שכל מגמת התורה כדי שלא יהרג הרוצח כל עוד שתלוי משפטו בב"ד, ובס' יהושע נוסף על קץ זה — הקץ האחר והוא עד מות הכהן הגדול כמו שזכרנו ומזה שתכף שיצא זכאי בב"ד יצא מערי המקלט ואיש לא יגע בו, ובזה הושווה ס' יהושע לס' דברים כאשר כתבנו, ונשיב בקצרה על אלה הסתירות הנראות והוא שמספר ערי מקלט לעולם ששה בכל אופן ולהיות שכבר משה הבדיל שש ערים בעבר הירדן מזרחה (דברים ד') לא נשארו כ"א שלש להבדיל (דברים י"ט) ומזה בספר יהושע נזכרו שש הערים כי באותו זמן כבר נבדלו הששה וביותר יתישב כפי דעה חז"ל שלא היו הג' קולטות עד שנבדלו כל הששה, וכבר ידוע שבס' דברים שהוא משנה תורה התחדשו בקצת מצות דברים שלא באו במ"א ובקצתם חסר איזה פרט וזה מהם להיות שלא נזכרה בו קצבת הגלות הזה והוא עד מות הכ"ג. ומה שנאמר בס' יהושע על סדור טענותיו של הרוצח לפני הזקנים כבר כלול במ"ש בתורה, שאין ערי מקלט קולטות עד שיתבאר ביאור גמור שהרג בשגגה וזה פשוט לפני ב"ד כי להם המשפט — ועל אומרו עד עמדו לפני העדה למשפט ראיתי לרד"ק שפירש ששני קצין הן ליציאת הרוצח מערי מקלט הא' אם יתבאר בב"ד שהרג בזדון אז יוציאוהו ויהרגוהו, והשני עד מות הכ"ג אם אמת נכון שהרג בשגגה.

מה בעלים בפניהם - כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט (במדבר ל״ה:י״ב):