פרשנות מצטטת על במדבר לה:כא

וכבש כו' חייב. דאמר קרא או באיבה, לרבות את המצמצם, היינו כובש שצמצמו שם שלא יקום. גמרא. ומלת כבש עברית, כמו הגוים אשר כבש:

עד שיעשה בהן חבורה. אימא עד דקטל לי' מקטל. ס"ד קטל חד בסייף [כדתנן ברפ"ט] ואביו בחנק. ולמ"ד חנק חמור מהרג. מאי איכא למימר. אלא מדכתיב (שמות כ״א:י״ב) מכה איש ומת מות יומת. וכתיב (במדבר ל״ה:כ״א) או באיבה הכהו בידו וימות ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא ואימא אף ע"ג דלא עביד ביה חבורה. כתיב במכה בהמה נפש [ונפש משמע דם דהוה חבורה. [רש"י] ואם אינו ענין לנפש בהמה (דה"נ) [דהא א"נ] הכחישה באבנים [דלא עשה בה חבורה] חייב. תנהו ענין לנפש אדם [דהיינו אביו. דאע"ג דלא בעיני מיתה. חבורה מיהא בעינן]. גמרא. ותמיהא לי דלא כתיב נפש גבי מכה בהמה אלא בהורגה. אבל במזיקה לא כתיב אלא מכה בהמה סתם. כדמוכח קראי דסוף פ' אמור. ובמכילתא פ' משפטים דרשינן הכי. אתה אומר מכה שיש בה חבורה. או אינו אלא מכה שאין בה חבורה. אמרת. ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה [דאל"ה אין כאן נזק]. מדת עונשין מעוטא לא יהיה חייב עד שיעשה בהן חבורה. הא מה ת"ל מכה אביו ואמו עד שיעשה בהן חבורה:

וכבש וכו' חייב. מנלן אמר שמואל דאמר קרא (במדבר ל"ה) או באיבה. לרבות את המצמצם היינו כובש שמצמצמו שם שלא יקום. גמרא [עם פירש"י]. ומלת כבש עברית כמו הגוים אשר כבש (שמואל ב ח׳:י״א) :

וגם בעליו יומת. בִּידֵי שָׁמַיִם. יָכוֹל בִּידֵי אָדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רוֹצֵחַ הוּא, עַל רְצִיחָתוֹ אַתָּה הוֹרְגוֹ וְאִי אַתָּה הוֹרְגוֹ עַל רְצִיחַת שׁוֹרוֹ (סנהדרין ט"ו):