פרשנות מצטטת על במדבר לו:ט

עוד למה הביא משפטן לפני ה', הוא כמ"ש בגמרא א"ר שמעון העמסוני יודע היה משה שיש להם נחלה אבל לא היה יודע אם יש להם חלק בכורה, שהן היו חכמות ובאו לתבוע ג"כ חלק הבכורה של אביהן, לפי שהבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק, אמר לו הקב"ה נתן כתיב, על חלק הפשוט הרי הוא כאילו נתון בידם, ועל חלק הבכורה תתן, לפי שארץ ישראל היא מוחזקת ועומדת, א"כ הן שתי נתינות. ואמר אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן, אמרו בגמרא שג' חלקים נטלו בנות צלפחד, נטלו חלק אביהן, ונטלו חלק אביהן בחלקו של חפר, ונטלו חלק בכורה כנגד חלקו וחלק בכורה של אביהם, אמר נתון תתן, נגד חלקו של חפר אמר עם אחי אביהן, ואמר אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן, דהיל"ל תן להם אחוזה ותו לא. ואמר נתן תתן להם וגו', היל"ל להן בנו"ן שהוא מדבר לנקבות, אלא כיון שבאו בטענה של מורשה, כי בזה יתקיים דבורו של מקום כמ"ש, בערך זה הם נחשבות במקום זכר, שלא יתקיים ייעוד של מקום באחי אביהן אלא בהם, אבל בערך אביהן להן, לזה אמר והעברת את נחלת אביהן להן בנו"ן. ואמר והעברתם ולא אמר ונתתם כמו שאמר באחי אביו ובאחים, רמז כאן סוד הגלגול לחז"ל, שכל מה שהוא קרוב נקרא עבור, וכל מה שהוא רחוק נקרא גלגול, והבת שהיא מיוצאי חלציו היא יותר קרובה, ובפרט לפי מה שארז"ל איש מזריע תחלה יולדת נקבה, לזה נאמר בו העברה כעובר ממקום למקום, ובן בתו יורש אותו ממש. ודבר זה תלוי ביד הקב"ה ואינו ביד בשר ודם, לזה אמר והעברתם ולא אמר ועברתם אלא והעברתם שהוא יוצא, לומר שישיאו הבת להגון לה כמ"ש ממשפחתו וירש אותה, שכל מה שהוא קרוב למשפחה יש לו נחת רוח יותר. והיתה לבני ישראל, שבהן שייך גלגול ועבור. לחקת, רמז על סוד הגלגול, וכן לחקת בגימט' לחק הנשמה. משפט, הוא העבור. והדין נותן שהקרוב קרוב יותר. בתו, ביתו, וכה א והקרוב אליו, ואח"כ ממשפחתו וירש אותה. ולזה אסרה תורה בת הבת ושתקה מהבת. וכן ארז"ל ע"פ איש אשר יקח את אחותו חסד הוא, אמרו ראויה היתה לו בתו לאדם הראשון אלא שעשה חסד עם קין ונתנה לו והכל ברמז, והבן. ועל זה תמצא סוף פרשת מסעי שאמר בבנות צלפחד אך למשפחת מטה אביהם במ"ם ולא בנו"ן אביהן. ואמר ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל, אמר ידבקו כמו ודבק באשתו:

וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה – לֹא חָשַׁשׁ הַכָּתוּב אֶלָּא לְתַקֵּן הָעֵת הַהִיא, כִּי אִם הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל נָשִׁים נְשׂוּאוֹת לְשֵׁבֶט אַחֵר וְהֵן יוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה הַיּוֹם, אוֹ שֶׁתִּירַשְׁנָה מִיּוֹם זֶה וָאֵילָךְ שֶׁיָּמוּת אֲבִיהֶן אוֹ אֲחִיהֶן בְּלֹא בָנִים, עַל כָּרְחֵנוּ תִּסּוֹב נַחֲלָתָן מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה. וּמִי יוּכַל לְתַקֵּן בַּזְּמַן אֶת אֲשֶׁר עִוְּתוּ? כִּי לֹא רָצְתָה הַתּוֹרָה לְצַוּוֹת שֶׁלֹּא יִירְשׁוּ אוֹתָן הַבֵּן וְהַבַּעַל, שֶׁלֹּא רָאֲתָה לַעֲקוֹר מִשְׁפַּט הַיְּרוּשָׁה. וְכֵן לֹא יָחוּשׁ הַכָּתוּב לְמִקְרִים הָעֲתִידִים לָבֹא, כִּי הַבָּנוֹת שֶׁאֵינָן יוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה יְכוֹלוֹת לְהִנָּשֵׂא לְכָל הַשְּׁבָטִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶינָה יוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה בַּזְּמַן הַבָּא, כִּי יָמוּתוּ אֲחֵיהֶן בְּחַיֵּי הָאָב וְתַעֲבֹר נַחֲלַת אֲבִיהֶן אוֹ קְרוֹבֵיהֶן לָהֶן. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (בבא בתרא קכ) שֶׁדָּרְשׁוּ: דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה בִּלְבַד, יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיוּ בְּכָל הַדּוֹר הַהוּא הַבָּא בָּאָרֶץ בָּנוֹת יוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה זוּלָתִי בְּנוֹת צְלָפְחָד, כִּי עַל כֵּן לֹא דִּבְּרוּ. וְצִוָּה הַכָּתוּב שֶׁאִם יָמוּת אָדָם מִן הַיּוֹם הַהוּא עַד שֶׁתֵּחָלֵק הָאָרֶץ לְשִׁבְטֵיהֶם, וְתִהְיֶה בִּתּוֹ יוֹרֶשֶׁת אוֹתוֹ, לֹא תִּנָּשֵׂא לְשֵׁבֶט אַחֵר, שֶׁלֹּא יָבֹא הָאִישׁ הַהוּא בְּעֵת חִלּוּק הָאָרֶץ לָקַחַת לוֹ נַחֲלָה בְּתוֹךְ מַטֶּה אַחֵר, כִּי הַקְפֵּידָא לָהֶם תִּהְיֶה יוֹתֵר גְּדוֹלָה בְּעֵת הַחִלּוּק שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ הַשְּׁבָטִים זֶה עִם זֶה בְּנַחֲלָה, כִּי אַחֲרֵי כֵן כְּבָר נוֹדְעָה נַחֲלָתָן וְלֹא יַקְפִּידוּ כָּל כָּךְ. וּבַעֲבוּר שֶׁלֹּא נוֹדַע זְמַן הַחִלּוּק, הִזְהִיר בְּכָל הַדּוֹר. וְהַשֵּׁם אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חַי אֵין לוֹ לָחוּשׁ מִכָּאן וָאֵילָךְ. וְנָכוֹן הוּא עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט שֶׁאֵין "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה" טַעַם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּסּוֹב הַנַּחֲלָה, אֲבָל הֵן שְׁתֵּי מִצְווֹת: צִוָּה בְּיוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה שֶׁלֹּא תִּנָּשֶׂאנָה רַק לְמַטֵּה אֲבִיהֶן, וְצִוָּה בַּנְּשׂוּאוֹת כְּבָר וַאֲשֶׁר תָּבֹא אֲלֵיהֶן נַחֲלָה אַחֲרֵי הֱיוֹתָן לְאִישׁ, שֶׁלֹּא תִסּוֹב הַנַּחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר, אֲבָל יִירְשׁוּ אוֹתָן אֲחֵיהֶן וּקְרוֹבֵיהֶן, לֹא בְּנֵיהֶן וְלֹא בַּעֲלֵיהֶן. וְהִזְהִיר מִתְּחִלָּה בִּבְנוֹת צְלָפְחָד, וְאַחֲרֵי כֵן בְּכָל בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה. וְאָמַר בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא תִסּוֹב נַחֲלָה מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, שֶׁאַף הַנְּשׂוּאוֹת אוֹ הַמֻּזְהָרוֹת אִם יַעַבְרוּ עַל הַמִּצְוָה יִירְשׁוּ אוֹתָן אַנְשֵׁי הַמַּטֶּה, שֶׁיִּהְיוּ דְּבוּקִים וּקְשׁוּרִים בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבוֹתָם, לֹא תִּפָּרֵד נַחֲלָתָם מֵהֶם וְהֵם לֹא יִפָּרְדוּ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָם. וְלֹא נָהַג כָּל זֶה רַק בַּדּוֹר הַנּוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ בְּעֵת הַחֲלֻקָּה, וְהִנֵּה נָתַן לָהֶם עֵצָה בַּפְּנוּיוֹת אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ וְתִקֵּן גַּם בַּנְּשׂוּאוֹת:

אלא לאותו הדור. ורצה לומר שלא תקשה והא כתיב בפרשת ואלה מסעי ולא תסוב נחלה וגו', דאין אשה משבט זה רשאי להנשא לאיש משבט אחר, ומפרש דלא נצטווה אלא לאותו הדור ולא לדורות הבאים. ולטעם ראשון קשה היה לו לינקד והעברת בסגול כיון שהוא לשון עברה, לכן פי' ד"א ולפירוש ד"א קשה למה כתיב בבנות צלפחד והעברתם, דהא לא היו רשאות להנשא כ"א לבני דודיהן. ל"פ גם טעם ראשון:

שהותרו שבטים לבא זה בזה – דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה וגו' (במדבר ל״ו:ט׳) וכתיב (שם) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב: