וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃
ברטנורא
כלי עץ כלי עור כלי עצם. בפרשת מטות כתיב וכל בגד וכל בלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו, ומרבינן מוכל מעשה עזים לרבות דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, דהיינו כלי עצם, ואיתקש לכלי עור וכלי עץ. ובפרשת שמיני איתקוש כלי עור וכלי עץ לשק, דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. הלכך פשוטיהן טהורים, דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. וכלי חרס אע״ג דפשוטיהן טהורים לא מצי למתני בהדי הנך, משום דכל הני טהורים כשאין להם בית קבול אע״פ שיש להן תוך, כגון חבית של עץ שאין לה שולים ומפולשת מעבר אל עבר טהורה, ובכלי חרס כהאי גוונא טמא, משום דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך אע״פ שאין לו בית קבול. ופשוטיהן טהורים דתנן הכא, היינו מדאורייתא, אבל חכמים גזרו טומאה על פשוטי כלי עץ ועור ועצם, כדמוכח בגמרא בבא בתרא [דף סו]. ומדאורייתא נמי אינן טהורים אלא מטומאת מת או טומאת שרץ, אבל טמאים טומאת משכב ומושב אם הן ראויין למשכב ומושב:
ריב"א
ויקהל משה. לא תבערו אש. פרש"י יש מרבותינו אומרים הבערה לחלק יצאתה. ויש אומרי' ללאו יצאתה עכ"ל לחלק יצאתה לומר לך מה זאת מיוחדת שהיא מאבות מלאכות הנעשות במשכן וחייב עליה הכתו' במשכן בפני עצמה שפרט בם לבדם אף כל שהיא אב מלאכה אם עשה הרבה בהעלם אחת על כל אחת ואחת חייב דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא. ללאו יצאתה כלומר הבערה יצאת מכלל לא תעשה כל מלאכה דשבת להוציא מחומר שאר מלאכות וללמד עליה שאינה לא בכרת ולא במיתה אלא בלאו כדפרש"י במסכת שבת כפ"ח. כל נדיב לב הביאו חח וגו' אפרש הענין בפרשת מטות בג"ה. ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. בתחלה צוה הקב"ה לעשות הארון תחלה שעקר המלאכה היה בשבילו שהלוחו' מונחות בו ובצלאל עשה המשכן תחלה לכבוד הארון שכשיעשה הארון יכניסהו מיד לתוכו. ואמרו רבותינו שהוא עשה כן מדעתו ועל כן נקרא בצלאל שאמר לו משה בצל אל היית:
שפתי חכמים
משל לרועה וכו' ד"א כשיצאו. דק"ל היאך תלוי המניין במגפה והביא המשל. אבל קשה לפי הדבר אחר שהביא רש"י היאך יתורץ קושית רש"י. וי"ל דכתיב לעיל מיניה צרור את המדינים והכיתם אותם וגו', וכתיב בפרשת מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, ש"מ דבמלחמת מדין תולה מיתת משה, לכך סמך מניין ישראל למלחמת מדין.והוצרך לטעם של ד"א משום דלטעם ראשון קשה לא הי' לו למנות אלא המתים במגפה וממילא הי' יודע הנותרים, לכן פירש ד"א וכו'. ולד"א קשה סוף סוף עדיין לא הגיע זמן מיתת משה. לכן פירש גם טעם ראשון. וק"ל: