פרשנות מצטטת על במדבר ל:ד

פרק ד עוסק בכללו בהפרת נדרי נזירות אישה על ידי בעלה ובבעיות אחרות של נזירות שלא מומשה. עם זאת, הפרק מעלה את התרת הנזר אגב מקרים אחרים שהם נדונים לגופם. כלומר, הלכות נזיר ניזונות מהלכות הפרת נדרים (במדבר ל"ט, טז), שהרי בנזירות גופה לא נידונה הפרת נדרי אישה כלל (במדבר ו', א-כא). אדרבה, נזכר שם במפורש: "איש או אשה כי יפלִא לנדֹר נדר נזיר להזיר לה' " (במדבר ו', ב), אם כן השווה הכתוב איש לאישה. הפרק שלנו עוסק רק בהפרת נזירות של הבעל ומתעלם מאפשרות של הפרת נזירות על ידי האב, אף על פי שבדיני הפרת נדרים מדובר במפורש בהפרת הנדר על ידי האב או הבעל (במדבר ל', ד-ה; יז), והפסוקים, כמו גם ההלכה התנאית, משווים בין מערכת היחסים של אב ובתו ומערכת היחסים של איש ואישה ביחס לנדרים.¹ראו דיוננו להלן משנה ז ובנדרים פרק י (כל הפרק), ושם נדונו המקבילות וההבדלים בין האב לבעל. לעומת זאת עורך הפרק קושר את הפרת נדרי אישה בתופעה חברתית אחרת – נדרים בצוותא, ולכן אף שעיקר עניינו הפרת נדרי אישה הוא פותח בחלות נדרי צוותא לגברים ונשים כאחד.²ראו דיוננו לעיל פ"א מ"א-מ"ב, וכן פ"ב מ"א.

המשנה פותחת בנושא חדש של הפרת נדרים. הפרת נדרים היא זכותם של האב בזמנו ושל הבעל בשעתו להפר את נדרי האישה. בניגוד להיתר נדרים הדורש שיקול דעת, נימוק והחלטה של חכם, הרי שהפרת הנדר שמורה לבעל ו/או לאב ללא נימוק, אך תוך יום משעת הנדר. דיני הפרת נדרים מפורשים במקרא: "1א. ואשה כי תדר נדר לה' ואסרה אסר בבית אביה בנעריה. ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה והחריש לה אביה וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום. 1ב. ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אתה. 2א. ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה. ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקמו. 2ב. ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה' יסלח לה" (במדבר ל ד-ט). הפסוקים כתובים במבנה סימטרי. לאב זכות הפרה בנעוריה בית אביה, ולבעל בבית בעלה. מבנה הנישואים של חז"ל יצר מצב חדש של נישואים חלקיים, האירוסין. לפי המנהג המקובל בגליל נשארה המאורסת בבית אביה עד הנישואין, בעלה לא חייב היה במזונותיה ולא נהנה ממעשה ידיה, וכמובן גם לא קיים עמה יחסי אישות. ביהודה היה הנוהג שונה בפרט אחד, הבעל קיים עם אשתו יחסי אישות מפעם לפעם, אך עדיין היא נותרה בבית אביה¹על כך ראו במבוא למסכת כתובות ובמבוא למסכת קידושין. . המנהג הגלילי נזכר כמנהג סתם, ועל המנהג ביהודה אנו שומעים רק ממקורות בודדים. המשנה שלפנינו מייצגת ומשקפת את המנהג הגלילי. איננו יודעים בוודאות האם למנהג יהודה היו השלכות גם בתחום הנדרים, אך להלן נעלה הצעה כזאת.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא לנדור. ר"ל שיהיה לו דעת לפרש נדרו ולדעת לשם מי יהיה נדרו וכבר שיערו חכמים שזה יהיה על הרוב בזכר בהיותו בן י"ב שנה ויום אחד ובנקבה בהיותר בת י"א שנה ויום אחד ולדה אם נדרו בזה הזמן אע"פ שאינם גדולים אם ידעו למי נדרו נדריהם קיימים ואם אינם יודעים זה אין נדרם נדר עד שיגדלו ואין ראוי שנשפוט שלא ינהג זה הדין אלא באיש שכבר מצאנו בתורה בביאור בפרשת מטות שאשה נודרת כמו שהאיש נודר ואין ראוי שנשפוט שלא יהיה זה הדין נוהג אלא במי שהוא גדול כי בכמו אלו הענינים מצאנו שיכנס בגדר הקטן כמו שיראה מענין קרבן זב וזבה ולזה יתבאר כי הקטן כאשר יהיה מפליא לנדור יהיה נוהג בהם זה הדין:

ייסר – לשון ואסרה אסר (במדבר ל):