פרשנות מצטטת על במדבר ל:ו

אמר ר״י אין אלו נדרי עינוי נפש. אנדר בלבד פליג ר׳ יוסי על ת״ק, ואמר דהנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם ארחץ היום, אין זה נדר של עינוי נפש, שהרי אפשר לה שלא תרחץ היום ולא תהיה הנאת רחיצה אסורה עליה לעולם, ומניעת יום אחד מרחיצה אינו עינוי נפש, דניוול של יום אחד לא הוי ניוול. ואין הלכה כר״י. ובין האב ובין הבעל נדרי עינוי נפש הוא דמפירין, דכתיב (במדבר ל׳:י״ז) בין איש לאשתו בין אב לבתו, מקיש אב לבעל, מה בעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש, אף אב אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. ורמב״ם פסק שהאב מיפר כל נדרים ושבועות אפילו אותן שאינן של עינוי נפש, שנאמר (שם) כל נדריה ואסריה:

שתי פרשיות מוקדשות לנדר במקרא. הפרשה הארוכה יותר היא בבמדבר פ"ל ועיסוקה המרכזי הוא בנדר האישה, בנעוריה בבית אביה, בבית בעלה וכשהיא עצמאית (פסוקים ב-ט-כ). הפרשה מתרכזת בהפרת הנדרים. ההיגד המרכזי המופנה אל הגבר שם הוא "לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה". הפרשה השנייה, בדברים כג, כוללת שני פסוקים בלבד, אך הם מכילים יותר מידע על הנדר: "כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא. וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (פס' כב-כג). ממכלול הפסוקים ברור שהנדר אינו חובה וההימנעות ממנו אינה חטא, אך מי שנדר חייב לשלמו, ובמהירות. לא נאמר מהו הנדר, אך אפשר להבין שהכוונה לנדר קרבן, ולכן מי שדורש אותו הוא ריבון העולמים עצמו, שכן לו הנדר נועד. ברם, אפשר גם שהנדר יהיה על כל נושא אחר. הנדר גם כולל אפשרות של "אשר אסרה על נפשה" (במדבר ל, ו; ז; ח; ט ועוד), כלומר נדר שלא תעשה משהו, ומוזכרת לשון שבועה, לשון נדר ולשון איסר, ומשתמע שכולן מחייבות ואין ביניהן הבדל ממשי.

היפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה – הפרת נדרים היא מעשה הבעל ורצונו. האישה איננה חלק מן ההחלטה, וככל הנראה גם לא שותפה בביצועה. המדרש מתאר זאת: "הרי שנדרה, ובטלו בלבו, והלכה ועשתה – מזידה. מנין שצריכה סליחה? תלמוד לומר: 'וה' יסלח לה' (במדבר ל', ו)" (ספרי במדבר פיסקא קנג, מהד' הורוויץ עמ' 204). הפרת הבעל היא בינו לבין עצמו, והאישה עלולה שלא לדעת על כך. בכך נוצר מצב משפטי־דתי מורכב. מבחינה הלכתית אין היא חוטאת, ואילו מבחינה דתית היא חיללה נדר שקיבלה על עצמה.

גמ' למימרא - דהי אי דכתיב (במדבר ל׳:ו׳) כי הניא אביה אותה דוקא אותה הוא דבעינא שיהא מפר לשם אותה הנודרת דוקא: