וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃
רבנו בחיי
וכן אמרו במדרש תהלים (תהלים סח) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב היה הדבור יוצא ונחלק לשבעה קולות ומשבעה קולות לשבעים לשון כאדם המכה על הסדן וניצוצות יוצאין לכאן ולכאן, כך המבשרות צבא רב. ומכאן תבין סוד השבועה והנדר כי לשון שבועה נגזר מן שבע ושבע ספירות שהרי הנדר למעלה מהשבועה, ומפני שאין עסק התורה אלא בשבע הנזכרים והתורה יצאה משם לבד אין השבועה חלה לבטל המצוה שאי אפשר לשעור לעלות למעלה משעורו ואיך תתבטל המצוה מפני השבועה, ואין עקר המצוה אלא מעקר השבועה, אבל הנדר שהוא למעלה מן השבועה הרי הוא חל לבטל את המצוה מפני שעקרו של נדר עולה על עקר השבועה ועל כן יש לו כח לבטל המצוה שהיא מן השבועה שהוא למטה ממנו, ולשון נדר ושבועה שמם יוכיח עליהם ויורה על ענינם כי הנדר אין לו קצבה ולשונו הרי הוא עלי מורה דבר שאין לו קצבה וזכר לדבר (תהלים נו) עלי אלהים נדריך וכן (במדבר ל) ונדריה עליה, אבל השבועה יש לה קצבה שהרי חשבון ז' דבר קצוב הוא, ובדבור לא תשא אבאר סוד השבועה וטעם חומר האיסור שבה, ובפרשת ראשי המטות (במדבר ל) אבאר סוד הנדר בעה"י. הנה בארתי לך בפסוק זה מעקרי התורה לא אצטרך במקומות אחרים להאריך בהם כי מכאן תוכל להבינם.
משנת ארץ ישראל
יפה כוח הבעל מכח האב – קודם הדגישה המשנה את עדיפותו של האב, ועתה מרכיב שבו לבעל עדיפות: שהבעל מפר בבגר – בעל מפר את נדרי אשתו בכל גיל שהוא, כולל נדרי בוגרת. הירושלמי אומר שמשנתנו כרבי אליעזר המפרש שהפסוק "ואם היה תהיה לאיש... ושמע אישה ביום שמעו..." (במדבר ל ז-ח) עוסק ב"בוגרת ארוסה". התלמוד הבין, אפוא, את המשפט שהבעל מפר בבוגרת ארוסה. אבל מבחינתה של המשנה כפשוטה ייתכן שהיא עוסקת בבוגרת נשואה, ומשנתנו כדעת הכול11הבבלי ע ע"ב מסיק אף הוא שמשנתנו עוסקת בבוגרת ארוסה. ברם הדיוק אינו הכרחי, וניכר שהתלמוד נדחק לפרש את המשנה בבוגרת ארוסה בדווקא. נראה שהבבלי הכיר את מסקנת הירושלמי, או שהיה שותף למידע מוקדם שמשנתנו קרובה לבית שמאי. להלן מ"ה תולה רבי אליעזר את זכות הפרת הנדר בחובת מזונות. לכאורה לפי זה גם אין לבעל זכות הפרת נדרים בבוגרת ארוסה, ולדעת חכמים גם במקרה כזה אין לבעל זכות הפרה עד שתיכנס לרשותו ממש. כאמור, פשוט לפרש את משנתנו בבוגרת לאחר נישואיה, וראו אלבק בהשלמותיו, עמ' 366. . ייתכן שהירושלמי הכיר את הקשר בין משנתנו לשיטת בית שמאי שעליו רמזנו לעיל, והעדיף להעמיד את משנתנו כרבי אליעזר ממשיכם של בית שמאי. ברם, מבחינת פירוש המשנה ניתן כאמור לפרשה כדעת הכול.
תוספות יום טוב
אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. פירש הר"ב שהארוס מיפר בקודמין. גמרא. דכתיב (במדבר ל׳:ז׳) ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה נדרים שהיו עליה כבר. ובגמרא דף ס"ז דמדכתיב הויה שמע מיניה דבקדושין מיירי לא בנישואין אבל לגבי נשואה כתיב (שם) ואם בית אישה נדרה דמשמע ולא מה שקודם לכן. וזה שכתב הר"ב ארוס. וכן הוא בכולי דוכתא דבגמרא. ונמצא שם התואר על זה המשקל כמו עצום וכן שרוע וקלוט צרוע שבוע כי פתחות העי"ן מפני שהיא גרונית. וכן תמצא גם כן עוד בדבריהם בפ"ק דב"מ [ח:]. רכוב שהוא כמו רוכב ועיין עוד מ"ש בסוף פ"ב דע"ז. ועוד נמצא בדבריהם מסור ולא אמרו מוסר כי בא השם על זה המשקל. ול' הקדש על לשונם ז"ל יותר ממנו כמ"ש בריש תרומות. ואני שמעתי בדרשה מפי רבינו מהר"ר ליווא ז"ל שאמר בשם מסור לפי שאף על פי שלשעתו הוא הפועל ומוסר אחרים. אבל קראוהו מסור להורות כי בא יבא יומו ולא יאחר והרי הוא נמסר. ועל פי זה אפשר לי גם כן לתת טוב טעם לשם ארוס שאף ע"פ שלפי האמת הוא המארס ומקדש לאשה. עם כל זה הרי גם הוא מתחייב ע"י כן בכמה דברים שהאיש נתחייב לאשתו. ולפיכך יצדק גם בו שם ארוס שהרי גם הוא נכנס בזה בכמה חיובים. ובזה שב הוא פעול: