פרשנות מצטטת על בראשית א:כ

וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ וְגוֹ׳. הַכַּוָּנָה הִיא לְהוֹדִיעַ כִּי ה׳ צִוָּה עַל הַמַּיִם לְהִתְגַּבֵּר כַּאֲשֶׁר צִוָּה עֲלֵיהֶם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית (בראשית א:כ) ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם״, כְּמוֹ כֵן צִוָּה לָהֶם כָּאן לִנְהוֹג בְּתִגְבּוֹרֶת. וְלָזֶה תִּמְצָא שֶׁאַחַר שֶׁנִּמְחָה כָּל הַיְקוּם אָמַר הַכָּתוּב וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וְגוֹ׳, וְהוּא לְלֹא צֹרֶךְ, כִּי כְּבָר נִמְחָה אֲפִלּוּ גָּלְמֵי הַנִּבְרָאִים. וְהַטַּעַם הוּא כִּי הַמַּיִם הָיוּ עֲסוּקִים בְּמִצְוָתָם אֲשֶׁר גָּזַר עֲלֵיהֶם ה׳, וְאֵין לָהֶם לִדְרֹשׁ דְּרָשׁוֹת לִמְנֹעַ הַתִּגְבּוֹרֶת אַחַר שֶׁנִּמְחָה כָּל הַיְקוּם, עַד שֶׁזָּכַר ה׳ לְנֹחַ וְאָז צִוָּה לַמַּיִם לִהְיוֹת נָחִים מִתִּגְבּוֹרְתָּם. וְהוּא אָמְרוֹ וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ חֶסֶד וְרַחֲמִים וְנִמְתְּקוּ גְּבוּרוֹת הַמַּיִם, וְהוּא שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס ״וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם״ – ״וְנָחוּ מַיָּא״ שֶׁלֹּא הִתְגַּבְּרוּ עוֹד.

ועל דרך הקבלה תנו לה מפרי ידיה, הזכיר כן על המדה שהתחיל עליה אשת חיל מי ימצא, כי רצה שלמה ע"ה לחתום ספרו במדה שהיא חתימת הבנין, ויען כי משם שמעו בני ישראל את התורה הוא שכתוב (דברים ד) מתוך האש, ואמר הנביא (חבקוק ג) נתן תהום קולו, לכך סדר שבחיה והזכיר מעלותיה בכ"ב אותיות התורה, וכונת הכתוב תנו לה מפרי ידיה, תנו לה ברכה, והזכיר מפרי ידיה כענין שאמרו תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ויהללוה בשערים מעשיה, הוא ההלול, וכן הזכיר דוד ע"ה בפסוק אחד ברכה והלול, הוא שאמר (תהלים קד) ברכי נפשי את ה' הללויה. ואע"פ שכל המתברך מתברך מברכותיו של הקב"ה, מצינו שהקב"ה חפץ בברכת בני אדם והוא צוה לנו בכך, כמו שאמר (דברים ח) וברכת את ה' אלהיך, והוא יתעלה המברך (ישעיה סה) והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן, ותתעורר במה שדרשו רז"ל כל המברך מתברך, שהוא כלל הכולל את הכל, וידוע בברכה שהוא קיום העולם, ולכך התחילה תורה בב' בבריאת עולם לפי שהברכה קיום העולם, וברך הקב"ה לאדם שנאמר (בראשית א) ויברך אותם אלהים, וברך לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, עד שעמד אברהם שהיה ראש האמונה ומסר הברכות בידו ואמר לו (שם יב) והיה ברכה, ולא אמר והיה ברוך או מבורך אלא והיה ברכה, אמר לו אתה מקור הברכה לברך לכל מי שתרצה, וממנו ואילך היו הברכות מסורות ביד הצדיקים, שכן כתוב ביצחק שאמר ליעקב (שם כז) ואברככה לפני ה' לפני מותי, וכן מצינו ביעקב שבירך לבניו סמוך למיתתו הוא שכתוב (שם מט) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, וכן מצינו משה רבינו ע"ה שברך את השבטים סמוך למיתתו והתחיל ברכתו במלת זאת, ממקום שפסק יעקב שאמר וזאת אשר דבר להם אביהם, וזהו שכתוב.

התלמוד הירושלמי (כד ע"ד) פותח את המסכת: "בר קפרא אמר מפני שכתוב ב(ו)[ה] ברכה", שהרי בפרשת הבריאה ליום החמישי (בראשית א כ-כג) נאמר כי נבראו בו ביום החיה, העוף והדגה בים, "ויברך אֹתם אלֹהים" (פסוק כב). בהמשך הסוגיה נאמר: "שוין שאינה נישאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת. לא בערב שבת מפני כבוד שבת ולא במוצאי שבת. חברייא אומרין מפני הטורח. רבי יוסי אומר מפני כבוד שבת. מתניתא מסייעא לחברייא: מפני מה אמרו 'בתולה נישאת ביום הרביעי' כדי שיהא אדם מתקין צרכיו שלשה ימים זה אחר זה". אף בתלמוד הבבלי נזכרים שני טעמים אלו לנישואי בתולה ביום רביעי. בדף ה ע"א נזכרת דרשתו של בר כפרא: "בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים", ואף הנימוק של הכנה חוזר בתלמוד הבבלי כתשובה על שאלה: "ותינשא באחד בשבת?... שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה" (ב ע"א; ג ע"ב). אף בבראשית רבה נשנה הטעם של נישואי בתולה ביום הרביעי משום ברכה: "ויברך אתם אלהים. תמן תנינן בתולה נישאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי. למה, לפי שכתוב בהן ברכה" (פ"ח יב, עמ' 66). כללו של דבר, מצינו שלושה טעמים להלכה שבמשנה שהבתולה נישאת ביום הרביעי: א) הטעם השנוי במשנה ובתוספתא, "שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין"; ב) הטעם השנוי בתלמודים ובמדרש, מפני שכתובה בו ברכה. לכאורה טעם זה רלוונטי רק לנישואי אלמנה ביום חמישי, שהרי ברביעי לא נאמרה ברכה, כפי שטוען הירושלמי עצמו; יש אפוא להסביר כמו ליברמן שהכוונה היא לרביעי אור לחמישי ולחמישי אור לשישי. זאת ועוד, בטעמים מדרשיים מסוג זה אין צריך לדקדק; ג) הטעם השנוי בתלמודים: כדי שיהיה אדם טורח שלושה ימים. לולא הטיעונים שנביא בהמשך הרי שלפי דרכי המחקר המקובלות הנימוק הראשוני הוא עניין בתי הדין, וכאשר נימוק זה אבד טעמו, או נראה כבלתי מספק, נמצאו טעמים אחרים, נימוקים טכניים ותועלתיים מצד אחד, והנמקות ספרותיות ורעיוניות מצד אחר.