פרשנות מצטטת על בראשית א:כט

כך (אף שבארמית) שואל התלמוד הבבלי בתמיהה, כשהוא עוסק ב"עשרה מאמרות" שבהם נברא העולם. למען האמת נמצא בפרק א של ספר בראשית רק שמונה פעמים את הביטוי "ויאמר אלהים" כשהוא מופיע בקשר ליצירה ובריאה: (1) "ויאמר אלהים יהי אור", (2) "ויאמר אלהים יהי רקיע", (3) "ויאמר אלהים יקוו המים ... אל מקום אחד", (4) "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא", (5) "ויאמר אלהים יהי מאורות", (6) "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ", (7) "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה", (8) "ויאמר אלהים נעשה אדם". בדוחק אפשר להוסיף עליהם גם את "ויאמר להם אלהים [=לאדם ולאשתו] פרו ורבו", שאמנם אין בו בריאה, אך יש בו הוראה לבני האדם לברוא עולמות משלהם. תשובת התלמוד (ראש השנה לב ע"א) לתמיהה זו היא שגם תיבת "בראשית" הפותחת את סיפור הבריאה ("בראשית ברא אלהים את השמים...") היא בבחינת מאמר, כי גם השמים נבראו באמירה, ככתוב "בדבר ה' שמים נעשו" (תהילים לג, ו). לפי מקור אחר (בראשית רבה יז, א) יש לכלול ברשימה פסוק נוסף, "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו" (ב, יח), שבעקבותיו נבראה האישה, וכך נכללת גם בריאת האישה בין עשרת המאמרות, ולפי זה לא הגיע העולם לשכלול בריאתו עד שנבראה חוה. מקור נוסף (פסיקתא רבתי, כא) מונה בין "עשרת המאמרות" את דברי אלוהים לאדם: "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ... לאוכלה" (א, כט), אך קשה להבין מדוע יש לראות בפסוק זה מאמר שעניינו בבריאה. ואולי אין לדייק במספר עשר והוא מספר עגול, שגם המספרים הקרובים לו, תשע או אחת־עשרה, יכולים להיחשב כמוהו?

כירק עשב וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה ^במבואר לפנינו לעיל בפ' בראשית בפסוק לכם יהיה לאכלה (א' כ"ט) יעו"ש. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל ^גקצת צ"ע שלא הביא לענין זה תחלת הפסוק הזה כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, הרי מפורש הותר להם אכילת בשר, ואולי באמת סמיך ארישא דקרא, וכבר הוכחנו כ"פ דכמו דלפעמים מביא הגמרא תחלת הפסוק וסומכת על סופי' כך לפעמים מביא סופי' וסומכת על תחלתו. ובגמרא איתא עוד דרשא על פסוק זה דב"נ מצווה על הגזל מדכתיב כירק עשב ודרשינן ולא כירק גנה, כלומר כירק עשב הגדל מאליו ולא כירק גנה הנזרע בידי אדם, אבל לא קיי"ל דרשא זו, כי איסור גזל ילפינן מפסוק דפ' בראשית ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ודרשינן מכל עץ הגן ולא הגזל, יעו"ש, ולכן השמטנו דרשא זו. .
(סנהדרין נ"ט ב')

דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. מפני שבזמנו של אדם הראשון היו כל הבעלי חיים אסורין למאכלו כי לא הותר לו אלא הפירות כענין שכתוב (בראשית א׳:כ״ט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ, עד שנתחייבו כליה בדור המבול ונצולו בזכותו של נח ואז הותרו למאכלו, ועל כן יאמר בכאן כי מי שישחט במחנה או חוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו תחלה, דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, כאלו שפך דם האדם, כי יחזור לאיסורו הראשון שהיה בזמנו של אדם, שוחט השור כמכה איש, כן פירש רש"י.