פרשנות מצטטת על בראשית ב:ב

ואמר ויכולו השמים והארץ. להורות כי מעשה שמים וארץ לא נבראו אלא במאמר ולא ביגיעה ולכן אמר ויכלו כאלו הם מעצמם נגמרו וכן כתב הקדוש ז"ל כי הדברים הקדושים הם מעצמם נעשים ונגמרים. ולכן תמצא שאמר במשכן הוקם המשכן מעצמו וכן כתיב במקדש והבית בהבנותו כאשר בנותו לא כתיב אלא בהבנותו שמעצמה נבנית אבן שלימה וכו' ולכן אמר בכאן ויכולו השמים והארץ. והרמז בזה כי כל מעשה בראשית נבראו בדברה' ובשמותיו הקדושים וזהו יום הששי ויכלו השמים שהוא שם ה' ויכלו עולה מספרו ע"ב רמז לשם המפורש של ע"ב מתגלגל בצירופו ועולה ע"ב לרמוז כי בשם זה נעשו שמים וארץ להיות כסא ה' כאומרו השמים כסאי. וזהו ההר חמד אלהים לשבתו כדכתיב וימתחם כאהל לשבת. ולזה אמרו כי ויכלו הוא לשון חמדה כמו נכספה וגם כלתה. ויכל אלהים ביום ז' ויחמד כי ה' חמד בהם להכינם לשבתו וזהו ויכלו שנכספו לפניו שמים וארץ. וכן ויכל אלהים ביום השביעי ויחמד ביום ז' מכל שאר הימים. וזהו שאמרו חמדת ימים אותו קראת. וכן ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה לפי שהשבת נתן קיום לכל הדברים. ולכן חמד השם ביום ז' יותר מכל המלאכות שעשה אחר שהיום הזה נתן קיום לכל הדברים ולכל המלאכות ולפי שיום השבת נותן כח לכל הדברים. ולכן צותה התורה שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים וכו' בענין שיעבור עליהם יום השבת ויתן להם כח וקיום. וכן צוה השם המילה שתהיה בשמיני בענין שיעבור עליו שבת ויתן לו כח וקיום לסבול המילה. ואם יהיה פי' ויכל אלהים כפשוטו זהו הפי' הנכון והאמיתי כי אע"פ שנגמרו כל המלאכות בו' ימים עם כל זה לא היה להם קיום גמור כאומרו עמודי שמים ירופפו עד שבא יום שבת ונתן להם קיום וזהו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה כי ביום השבת כלה כל המלאכות ואחר השבת נתן להם הכח הראוי לכל אחד ואחד. ובזה לא יקשה מה שהקשו איך אמר ויכל אלהים ביום השביעי עד שתרצו כי האדם אינו יודע עתיו ורגעיו וכו'. והנראה כי פי' ויכל אלהים ביום השביעי להורות על מה שאמרנו שבכל מעשה בראשית אף על פי שנאמר בהם בריאה ועשייה שלא הי' בהם טורח כלל אלא הכל נברא במאמר ובמנוחה כמלך שיושב על כסא ממשלתו וגוזר ואומר והכל נעשה במאמרו בענין שהש"י ברא כל הדברים במנוחה וזהו ויכל אלהים ביום השביעי כלומר מהו יום השביעי מנוחה כן הקב"ה כל מלאכתו במנוחה. וזהו ויכל אלהים ביום השביעי כלומר יום השביעי. וזהו שאמרו כי ביה ה' צור עולמים העה"ז נברא ביו"ד והעה"ב נברא בה"א ופי' רי"ף במסכת שבועות כי הטעם שאמרו העה"ב נברא בה"א להורות שהשם ברא עולמו בלי טורח ועמל ויגיעה וזהו אומרם העה"ב נברא בה"א לפי שכל האותיות יש טורח באמירתם בשפתים או בשינים או בחיך או בגרון מלבד הה"א שאין טורח כלל באמירתה לא בלשון ולא בחיך ולא בשפתים לפי שמכלי הנשימה היא יוצאה בלי טורח ועמל. כן העו"ה נברא בלי טורח ועמל אלא במנוחה ויכל אלהים ביום השביעי ר"ל במנוחה:

ומ"א אם התחלת במצוה גמור אותה כו'. פי' כל מלשון ויכל אלהים ביום השביעי וגו' (בראשית ב ב). א"נ כל מלשון כלה, כלומר שיעשה את כולה, אם התחיל בה יגמור אותה. והמצוה דכתיב בקרא פי' מצוה אחת היא:

[* אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. יש לדקדק וכי סני ליה לתנא דליתני המספר כמו שהוא שלשים ותשעה ולא היו אלא שתי תיבות ועכשיו הם שלש. והקרוב אלי דמסריך סריך כלישנא דבמתני' י' פרק ג' דמכות והתם אקרא קאי במספר ארבעים יכנו (דברים כ"ח) וכיוצא בזה כתבתי ג"כ לקמן ריש פרי"ח. ויכולתי עוד לתת טוב טעם ולומר דמילתא אגב אורחא קמ"ל במאי דנקט בלישניה ארבעים חסר אחת לומר שהעושה בהעלם אחת כל האבות מלאכות ושיתחייב על כל אחד ואחד יהיו ארבעים וחסר אחת שלא תיחשב למלאכה לענין חיוב קרבן והיינו שעל התופר אינו חייב אא"כ שיקשור ג"כ וכמ"ש הר"ב לקמן שם א"כ העושה כל האבות מלאכות בהעלם אחת בהכרח הם ארבעים מאחר שהתפירה אינה מלאכה אלא כשיקשור גם כן והקשירה כבר עשאה בפני עצמו דהתנא קא חשיב להו הכי ואהכי קאי במאי דקמ"ל בשנותו את טעמו למיתני ארבעים חסר אחת ולא יתחייב עוד עליה מכיון שכולם עשאם בהעלם אחת והר"ב שפירש לקמן שם שכשתופר שחייב גם על הקשירה שעמה מיירי כשלא קשר כבר באותו ההעלם וכ"ש לב"י סימן שי"ז דכל תופר אינו חייב על הקשירה שעמה אף על פי שצריך שיקשור גם כן שאם לא כן אף על התפירה לא יחייב אלא שקשה לי על הב"י מהגמ' דף ע"ד דאמר אביי האי מאן דעביד חלתא [פירוש כוורת] חייב י"א [חטאות] ואי חייטי לפומיה חייב י"ג [חטאות] ופירש"י ואי חייטי לפומיה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה ע"כ. וזו ודאי סתירה לדברי ב"י וא"ת דבגמ' דף ע"ה פליגי רב ושמואל על מה חייב השוחט דרב מחייב משום נטילת נשמה ומשום צובע ושמואל מחייב משום נטילת נשמה לבד והשתא אליבא דרב הא הוו כשעשה כולן בהעלם אחת ארבעים ואחת דתרי קשירות ותרי צביעות הרי שתים יתר על ל"ט. לא קשיא דמידי הוא טעמא דרב דחייב ג"כ משום צובע אלא משום דניחא ליה לתווס בדמא כי היכי דלזבנו מיניה א"כ דוקא בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתניתין דבעי לאורויי אגב אורחיה הא דאמרן בעושה המלאכות לביתו מיירי ועיין בדבור דלקמן. ובני המשכיל מהר"ר אברהם אמר ליישב דקתני ארבעים חסר אחת שכן בפ' טומנין דף מ"ט קא מיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת כנגד מי א"ל רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר ליה רבי יונתן ב"ר אלעזר כך אמר ר"ש ב"ר יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתן ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת ובעי רב יוסף ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית ל״ט:י״א) ממנינא הוא והמלאכה היתה דים (שמות ל"ז) לאו ממנינא דהכי קאמר דשלים עבידתא או דלמא והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והא כמ"ד לעשות צרכיו נכנס תיקו. ותנא דידן אגב אורחיה קמ"ל להך דכל הני אבות מלאכות הם כנגד ארבעים מלאכות שבתורה ואחת מהם חסר. אך שאל אותי שעמד למנין כאשר עי' בספר הקונקרדנסיוס בשרש לאך ומצאם יותר הרבה והשיבותיו על הראשון אף על גב דיפה כוונת אכתי צריכין לדידי אליבא דרבי חנינא ב"ר חמא שאמר שהן כנגד עבודות המשכן ותניא נמי כוותיה וכן תפס הר"ב בפירוש משנתינו. ועל אשר שאלתני שמצאת יותר ממספר ארבעים הנה מתוך פירוש רש"י שכתב בזה הלשון שכתובים בתורה בכל התורה והכי קאמר קרא לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה ע"כ. מזה למדתי שאין להכניס במנינם אלא מלאכה שאין כתוב בה לא אזהרה ולא עונש שעל אותן שאין בהם אזהרה ולא עונש עליהם הוא אומר שאמר הכתוב שלא תעשה אותם דוק ותשכח שיהיו ארבעים ולא יותר ובתוכם הני תרי דעלייהו בעי רב יוסף. ומצאתי סעד למה שכתבתי שאין למנות בכלל ארבעים אותן שנאמר בהן אזהרה או עונש שכן במסכת יומא פרק יוה"כ דף ע"ו דמפרש רב חסדא חמשה ענוין דיוה"כ כנגד חמשה פסוקים דכתיב בהו עינוי ומקשינן חמשה הוו ואנן שיתא תנן וכתבו התוספות תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא. תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפינחס ונראה לי דכי כל הנפש אשר לא תעונה (ויקרא כ״ג:כ״ט) לא קחשיב. דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב עכ"ל והנאני מאד. וצריכין אנו למודעי שבגמ' יש ט"ס דמלאכתן צ"ל מלאכתו ומלאכות צ"ל מלאכת. נראה לי. ולפי שמלאכתו מוקדם בפרשת בראשית לכן לא הגהתי מלאכתך וכן [א) בתוי"ט ד' קראקא: "שכן לפום ריהטא דאז הוא מנקט מלאכה שהוא שם כו' ומלאכתן שהוא שם עם כנוי וה"ה מלאכתו דהי כו'" והב"ד הגי' כלפנינו] לפום ריהטא ראוי הוא למנקט מלאכה שהוא שם העומד בעצמו ומלאכת שהוא שם הנסמך ומלאכתו שהוא שם עם כינוי וה"ה מלאכתך דהי מינייהו מפקת: