פרשנות מצטטת על בראשית ב:ג

ויכלו. ת״א ואשתכללו. שהי׳ הבריאה ביפיה ובהידורה מה שאין למעלה ממנו. וזה הפסוק הוא הקדמה וטעם למ״ש בפסוק ג׳ ויברך אלהים את יום השביעי. דמש״ה ברך אותו יום משום שמצא הקב״ה כ״י נ״ר בעולמו ביום השביעי ע״כ ברכו כמו שדרך אדם ביום שרואה בנין מפואר ושמח באותו יום עושהו יום טובה תמיד בכל שנה. כך מצא העולם חן בעיני ה׳ ביום השביעי מש״ה ויברך אותו. והיינו דכתיב וכל צבאם. ודרשו במס׳ ר״ה די״א וכל צביונם. דבאותה שעה היה כל המינים באופן היותר משובח שאפשר:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. לְפִי שֶׁעַד כָּאן דְּבָרָיו שֶׁל מָקוֹם, וּפָרָשַׁת נְדָרִים מַתְחֶלֶת בְּדִבּוּרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה - הוּצְרַךְ לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, לוֹמַר שֶׁחָזַר בָּהּ מֹשֶׁה וְאָמַר הַפָּרָשָׁה זוֹ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם לֹא כֵן יֵשׁ בְּמַשְׁמַע שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶם זוֹ אֶלָּא בְּפָרָשַׁת נְדָרִים הִתְחִיל דְּבָרָיו, לְשׁוֹן רַשִׁ״י. וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כ״א כ״ד) בְּסוֹף פָּרָשַׁת הַמּוּמִין, וְאָמַר בְּסוֹף פָּרָשַׁת הַמּוֹעֲדוֹת ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שם כ״ג מ״ד). אֲבָל כְּפִי פְּשׁוּטוֹ בָּא הַכָּתוּב לוֹמַר כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהַפָּרָשָׁה הַזּוֹ בְּתוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת, לֹא יִחֵד בָּהּ אַהֲרֹן וּבָנָיו כַּאֲשֶׁר הוּא בַּפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אֶלָּא אָמַר אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּיו כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, בֵּין בְּדִין שְׁבִיתַת הַמְּלָאכָה בֵּין בִּתְמִידִין וּמוּסָפִין וּבִנְדָרִים וּנְדָבוֹת, כִּי כֵן נֶאֱמַר לוֹ ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כ״ח ב'). וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁהַמִּצְוָה לְאַחַר בִּיאָתָם לָאָרֶץ, וְהִיא אַזְהָרָה לְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּם שֶׁיִּשְׁמְרוּ בְּמוֹעֲדָם הַתְּמִידִין וְהַמּוּסָפִין וְיַקְרִיבוּ הַנְּדָרִים וְהַנְּדָבוֹת. וְעוֹד כִּי עִקַּר הַמִּצְוָה לִהְיוֹת הַיָּמִים נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים לִשְׁבּוֹת בָּהֶם מִכָּל מְלֶאכֶת הָעֲבוֹדָה. וְהַפָּרָשָׁה הַזּוֹ שָׁוָה עִם פָּרָשַׁת הַמּוֹעֲדוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ויקרא כ״ג:ב׳). שָׁם נֶאֱמַר בַּתְּחִלָּה ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״, וּבַסּוֹף ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּבְכָאן כָּכָה, בַּתְּחִלָּה ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״, וּבַסּוֹף ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'״. וְלֹא הִזְכִּיר "מוֹעֲדֵי ה'" בַּעֲבוּר שֶׁהוּזְכְּרוּ בְּכָאן בַּפָּרָשָׁה דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁאֵינָן בְּמוֹעֲדֵי ה', כְּגוֹן תְּמִידֵי הַחוֹל וּמוּסְפֵי הַשַּׁבָּת וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְהַמִּדְרָשׁ שֶׁדָּרַשׁ בּוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַכָּתוּב צָרִיךְ לוֹמַר בְּמֹשֶׁה שֶׁאָמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אוֹתוֹ ה', וְאֵין הַדֶּרֶךְ בַּתּוֹרָה שֶׁיֹּאמַר כֵּן בְּכָל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה. וּלְכָךְ יִדְרְשׁוּ בְּ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ - הִזְהִיר אַהֲרֹן עַל יְדֵי הַבָּנִים, וְאֶת הַבָּנִים עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת יִשְׂרָאֵל זֶה עַל יְדֵי זֶה (תו״כ אמור פרק ג יב). וּבְפָרָשַׁת הַמּוֹעֲדִים עָשׂוּ מִדְרָשִׁים רַבִּים, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל הִלְכוֹת הַפֶּסַח בַּפֶּסַח, הִלְכוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת, הִלְכוֹת הֶחָג בֶּחָג; בַּלָּשׁוֹן שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ בּוֹ הוּא אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בְּעִנְיָן אֶחָד. ר' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מוֹעֲדֵי ה' נֶאֶמְרוּ וְלֹא נֶאֶמְרָה שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית עִמָּהֶם. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מוֹעֲדֵי ה' נֶאֶמְרוּ וְלֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשַׁת נְדָרִים עִמָּהֶם. רַבִּי אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"? לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ אֶלָּא עַל הַפֶּסַח וְעַל הַתָּמִיד שֶׁיִּדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם ״בְּמוֹעֲדוֹ״, וּשְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר לֹא לָמַדְנוּ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם״. לָעֹמֶר וְלַקָּרֵב עִמּוֹ, לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלַקָּרֵב עִמָּהֶם לֹא שָׁמַעְנוּ, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ - קָבַע מוֹעֵד לְכֻלָּם. עַד כָּאן בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (אמור פרק יז יב יג). וְאֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי מִדְרָשׁוֹ שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל שֶׁאָמַר לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, הוּא מִדְרָשׁוֹ שֶׁל בֶּן עַזַּאי שֶׁאָמַר: מוֹעֲדֵי ה' נֶאֶמְרוּ וְלֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשַׁת נְדָרִים עִמָּהֶם, לוֹמַר שֶׁאֵין דִּין הַמּוֹעֲדוֹת כְּדִין פָּרָשַׁת הַנְּדָרִים שֶׁנֶּאֶמְרָה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לוֹמַר שֶׁיָּחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר אֶת הַנֶּדֶר וְכֵן שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, אֲבָל הַמּוֹעֲדוֹת צְרִיכִין קִדּוּשׁ בֵּית דִּין מִשְּׁלֹשָׁה מֻמְחִין, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּבָבָא בַּתְרָא (קכא), דָּרַשׁ בֶּן עַזַּאי הַחִלּוּק הַזֶּה שֶׁבֵּינֵיהֶם מִמִּעוּט מוֹעֲדֵי ה', וּדְרָשׁוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִן הַכָּתוּב הַיָּתֵר הַזֶּה שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא לְהַפְסִיק עִנְיַן הַמּוֹעֲדוֹת מֵעִנְיַן הַנְּדָרִים, שְׁנֵיהֶם אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד וּמַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְהוּ. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי אֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לוֹמַר, שֶׁאִם הִשְׁלִים פָּרָשַׁת הַמּוֹעֲדוֹת בְּ״אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם״, וְיַתְחִיל ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'״, הָיָה בְּאֶפְשָׁר שֶׁיַּחְזִיר הַכָּתוּב לְמַעְלָה, לוֹמַר שֶׁדִּבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'״ בַּתְּמִידִין וּבַמּוּסָפִין הַנִּזְכָּרִים, וְלֹא יִהְיֶה ״אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״ נִדְרָשׁ לְפָנָיו עַל פָּרָשַׁת הַנְּדָרִים. וּלְפִיכָךְ הִפְסִיק וְסִיֵּם בְּפָרָשָׁה שֶׁל מוֹעֲדוֹת ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה״, וְהִתְחִיל בְּפָרָשַׁת הַנְּדָרִים שֶׁדִּבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'״. וְזֶהוּ הָאֱמֶת, שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁ ״לְהַפְסִיק הָעִנְיָן״ בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים בְּסִפְרָא וּבְסִפְרֵי. וּכְבָר הִזְכִּיר רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל״א:י״ז) מַה שֶׁאָמְרוּ שָׁם בְּסִפְרֵי (מטות לא מה): ״הִרְגוּ״ - לָמָּה נֶאֱמַר? לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. שֶׁאִם קוֹרֵא אֲנִי ״הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר... וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים״ - אֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה עִנְיָן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, לְכָךְ נֶאֱמַר ״הִרְגוּ״ לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים:

והנה צותה התורה למנות שמטה לכונה בעצמה שנצטוינו לשבות ביום השביעי אלא שלא נאסרה השמטה בעשיית כל מלאכה כמו העניין ביום השבת לפי שלא יתכן שישבות האדם מכל מלאכה שנה אחת וכבר היה זה כן לפי שאין השמטה מורה על השם יתעלה כמו שיורה עליו יום השבת לפי מה שבארנו בפרשת בראשית. ואמנם הוראת השמטה על מציאות שכל נבדל עלול מהשם יתעלה ובכלל הנה העניין בשמטות וביובל כמו העניין בספירת שבעת שבועות ממחרת הפסח לקדש החמשים לפי מה שבארנו במה שקדם והנה נתקדשה השנה השביעית להעיר על מניעת הגלגל שבו כוכב מהכוכבים הרצים שהוא נכבד מאד ממניעי שאר גלגליו שירתוהו ברבוי התנועות לכוכב ההוא כמו שבארנו בספר מ"י. ולזה נתקדשו שבעה שמטות להעיר על עלוי אלו המניעים על מניעי שאר הגלגלים אשר יעבדום ולהעיר על היותם בני חורין באופן מה ביחס על אותם אשר ישרתום היה חירות מה לארץ בשנת השמטה בעניין התבואה והמלוה ונתקדשה שנת החמשים להעיר על שבכאן עלה עליונה על כל אלו המניעים הנבדלים שהם מ"ט כמו שבארנו בספר מ"י והוא השם יתעלה ולפי שהוא העשירי כשנמנה אלו הנבדלים באופן אחר כמו שזכרנו במה שקדם נתקדש יום העשירי משנת היובל והיו תוקעים בו בשופר להעיר קצת נרדמים שיתכונו במה שהעירה התורה בזה ולהורות על שררת אלו המניעים על השאר ושהן מושגחים בעניין מה שיושפע מכללות התנועות על שאר הגלגלים והמניעים כלים להם צותה התורה שתהיה השררה אשר בקרקעות כוללת ומשותפת לכל האנשים בזאת השנה כמו שזכרנו עם שבזה תועלת להטיב הדלים האמללים מתבואות השנה הזאת ולזאת הסבה בעינה צוה להשמיט המלוה בשנת השמטה כדי שתסור השררה המיוחדת על איש בזאת השנה להורות על טובות אלו המגיעים במה שישפיעו שהיא כוללת ומשותפת ואולם בשנת החמשים היה זה העניין באופן יותר שלם לפי ששררת זאת העלה היא הכוללת באמת ומאתה יושפעו השאר כמו שבארנו בשני ובחמישי מספר מלחמות השם ולזה תסר בזאת השנה כל שררה מחודשת וישוב איש לאחוזתו למשפחתו להעיר שאי לזולתו שררה על דרך האמת ומפני זה בארה התורה איך יהיה הדין בקניין הקרקעות עם שמירת זה השרש ר"ל שתשוב האחוזה לבעליה ביובל ונתן חירות עוד לבעל הקרקע לגאל הקרקע קודם בא היובל והקדים לזכור דין מכירת קרקעות קודם זכרו דין מכירתו עצמו לפי שראוי לאדם כשיצר לו שימכור קרקעותיו קודם שימכור עצמו ולזאת הסבה גם כן הקדים המכרו לישראל לדין המכרו לגר צדק או לגר תושב או לגוי עובד ע"ז כי כשיבואהו ההכרח שימכור עצמו ראוי שיבחר שימכר לישראל ולא לגר צדק כי מפני שבע מבעלי הדעות הפחותות והמדות המגונות אולי הוא נשקע בהם ויצא לתרבות רעה זה האיש בהמכרו לו כי ילמד ממעשיו וכ"ש שראוי שירחיק יותר המכר לגר תושב שאין מאמין בתורת משה וכ"ש שראוי שירחיק יותר ההמכר לגוי עובד ע"ז והנה מה שהחמירה התורה בעניין מכירת בית מושב עיר חומה שלא תהיה לו גאולה כי אם עד שנה אחד ולא יצא ביובל הוא מבואר התועלת והוא לפי מה שאחשוב כדי להעמיד ישוב זה המקום הנכבד המוקף וזה שאם היה יוצא ביובל לא יהיה הקונה משגיח בעניין תקון הבית ההוא ויתקלקל ויפול ויהיה זה סבה אל חורבן המקום ההו' והנה בעניין שוב האחוזה לבעליה ביובל ושוב האדם למשפחתו תועלת אחר וזה כי יהיה סבה שלא יהיו נואשים מטוב האנשים הקשי יום דעתם כי בבא היובל ישובו אל קנייניהם ולזה יהיה בהם חריצות להשתדל לאסוף ולכנוס מה שייצטרך למחיתם ולא יתרשלו ותרפינה ידיהם לחשבם שאין להם תקומה עוד כמו שתראה בקצת האנשים שהם נואשים מטוב לזאת הסבה והיה זה הסבה אל התמדת חסרונם ולפי שזה העניין היה להשגחה על הדלים סמך לזה האזהרה מליקח מאתם נשך ותרבית עם שכבר זכר זה גם כן לפי שכבר יזכור במה שיבא שבשנ' השמטה תשמט המלוה והנה זכר דין עבד כנעני שאינו יוצא ביובל עם זכירתו יציאת עבד עברי ביובל להשלמת הביאור בזה הענין. עם שבזה למדתנו התורה כי זה החירות נתן לישראל מפני היותם נמשכים לעבודתו ית' כי זה ממה שיישירם לעבודתו כמו שהתבאר מדברינו ולזה לא נתן זה החירות לזולתם מן האומות בהמכרם והמשיך לזה האזהרה מעבוד ע"ז להעיר שזאת המצוה היא מישירה אל ההרחקה מתת האלהות לזולת השם יתעלה והמשל כי מי שיחשוב שהשם יתעלה שהוא המניע אשר לגלגל הכוכבים הקיימים כמו שחשבו הרבה מהפילוסופים כבר נתן האלהו' למי שאינו אלוה ולזה הישירתנו התורה בזה הדעת האמתי משני פנים האלה ר"ל בקדוש החמשים ובקדוש העשירי וזה כי כשנמנו כל השכלים הנפרדים בכללם היו חמשים עם השם יתעלה שהוא התחלתם וכאשר לא נמנו המשרתים למניעי גלגל הכוכבים היו עשרה עם השם יתעלה שהוא העשירי שיושפעו ממנו השאר כמו שביארנו בספר מלחמות הש' והמשיך לזה ג"כ הצואה בשמירת השבתו' ובשמירת המקדש כי הם גם כן מישירי' על זה העניין בעינו כמו שתתבאר מדברינו במה שקדם ואמנם התועלות המגיעות מזאת הפרשה הם שמנה:

שבת לה'. לְשֵׁם ה', כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית (עי' ספרא):