פרשנות מצטטת על בראשית ב:ד

ואלה המשפטים. פירש"י כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים וגו' משמע מתוך פירושו שאלו כתב כאן אלה משמע שהיה פוסל הראשונים והייתי אומר שלא נאמרו בסיני. ותימה שהרי כתיב למעלה וירד ה' על הר סיני לכך נ"ל פסל מלשון פסל לך כמעשה הנפסל ונפרד מחבירו וה"פ אילו היה כתוב אלה הייתי אומר שהאחרונות חלוקים ונפרדים מן הראשונים והייתי אומר שהאחרונים לא נאמרו בסיני לכך נאמר ואלה מוסיף על ענין ראשון ואת הוא כמו מן כמו כצאתי את העיר. וכן אלה דברי הברית דסוף פרשת כי תבא נפרד וחלוק מחבירו שהראשוני' דברי תוכחה וקללה והאחרוני' ברכה. תחלת ספר משנה תורה דכתיב אלה הדברים לא שייך שם לומר פסל אלה מפני שהוא תחלת הספר כתיב. אלה תולדות השמים והארץ דבראשית פסל הראשונים תהו ובהו:

יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים. וזהו האמור במסכת שבת (דף ס"ג ע"א): הוינא בר תמני סרי שנין, ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מייתור המקראות או משינוי הלשון, שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה, כמו "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם", ודרשו חכמים: "באברהם", מאריכות הלשון, שלא היה צריך לכתוב "בְּהִבָּרְאָם". עתה אפרש פירושי הראשונים בפסוק זה, להודיע לבני אדם למה לא ראיתי לפרש כמותם. יש מפרשים: בראשונה ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אי אפשר לומר כן, שהרי המים קדמו, כדכתיב: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (פסוק ב). ועוד, שאין כתוב כאן "בראשונה", אלא "בְּרֵאשִׁית"; דבוק הוא, כמו "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל" (בראשית י י). והמפרש כמו "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א ב), כלומר: בתחלת ברוא אלהים את השמים, כלומר: בטרם ברא שמים וארץ – הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, נמצא שהמים נבראו תחלה, גם זה הבל, שכן לא היה לו לכתוב "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", שמאחר שעדיין לא נבראת – לא היה לו לקרותה ארץ קודם יצירת המים, מאחר שהמים קדמו. אך זה הוא עיקר פשוטו לפי דרך המקראות, שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר, כדכתיב: "שֵׁם וְחָם וָיָפֶת" (בראשית ט יח), וכתיב: "וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן" (שם). אלא מפני שכתוב לפניו "אָרוּר כְּנָעַן", ואילו לא פורש תחילה מי כנען, לא היינו יודעין למה קללו נח. "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה כב). למה נכתב כאן "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל"? והלא לא נכתב כאן שדיבר יעקב מאומה על ראובן! אלא לפי שבשעת פטירתו אמר: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט ד), לפיכך הקדים "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל", שלא תתמה בראותך שהוכיחו על כך בסוף ימיו. וכן בכמה מקומות. גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים, הקדימה משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקב"ה בשעת מתן תורה: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ, ז-י). וזהו שכתוב: "וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (פסוק לא), אותו שישי שהוא גמר שישה ימים שאמר הקב"ה במתן תורה. לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקב"ה אמת: וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב? לא היה כן, אלא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כלומר: בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר: בעת שנבראו כבר שמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז "וְהָאָרֶץ הָיְתָה" [וכו'] (פסוק ב).

ויקרא משה וגו׳. ענין פרשה זו מובן שהוא תנחומים ולהניח לבן של ישראל על צ״ח קללות. מה שאין בכל אומה ולשון בשעה שגולים ומוסרים מעם המולך. היינו שאין הפזור כ״כ בכל העמים מקצה הארץ וגו׳ וגם אין הצרות בשעת חרבנם כ״כ וכמו שאמר דניאל ט׳ י״ב ויקם עלינו את דברו אשר דבר עלינו וגו׳ להביא עלינו רעה גדולה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלים. ובא משה רבינו לפייס את ישראל. אבל אינו מבואר תנחומים אלו. ומה הודיע להם חדשות שירגיע בזה לבבם. וגם אינו מובן המקרא האחרון ושמרתם את דברי הברית וגו׳ מה שמירה ועשיה יש בברית הזה שאינו אלא קבלת ברכות וקללות. אמנם קודם שנבא לביאור הפסוקים. יש להקדים דישראל נקראו בשמו ית׳ לכבודו ומלכותו. שיתגלה כבודו ומלכותו בכל העולם על ידם. ואם א״א שיתגלה כבוד מלכותו אלא בזה האופן. אין לנו להתרעם ע״ז שהרי על מנת כן נוצרנו. וכמו מלך בו״ד המעביד את חילו במלחמה תכופה עבודה גדולה יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו וגם מסתכנים ומוכים במלחמה. אין להם להתרעם ע״ז כלל. שאין זה חלילה מרעת לב המלך. אלא באשר הוא צריך להגדיל מלכותו. וע״ז הוא נעשה מלך במדינה. והמה ע״מ כן יכנסו לעבדו בחיל ולשמור את המלכות בגופם ובנפשם. כך מלך מה״מ הקב״ה עמ״כ ברא עולמו שיהא נמלא כבודו בכל הבריאה כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ד׳. ועמ״כ לקחנו לעמו ועבדיו שיהיה נתמלא זה התכלית על ידינו. א״כ בכל אופן שההכרח נותן להגיע לידי כך אין לנו להתרעם ע״ז כלל. וכבר נתבאר בס׳ בראשית י״ז ד׳ שזה היה ענין כי אב המון גוים נתתיך. שנתקדש אברהם וזרעו לאומה הנבחרת להיות לברית עם לאור גוים באמונתם אפי׳ באופן שלא יהיו גרים ונכנסים בקרב ישראל אלא להחליף עבודת הכוכבים מן הארץ. וגם זה נתבאר שם בפ׳ עקידה שנתקדשו זרע א״א לזה התכלית להגיע לידי כך אפי׳ ע״י כל הצרות שבעולם. וביארנו שם מאמר דוד המלך בשם ב״י כי דכיתנו במקום תנים וגו׳ כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה וע״ש. זהו כלל הענין. ומעתה נבא לביאור הפסוקים שפייס משה רבינו לכל ישראל. ואמר אתם ראיתם את כל אשר עשה וגו׳. והקדים אשר בכל אשר ראיתם הראה בזה תכלית רצונו ית׳ שיתגדל שמו וכבודו בכל הארץ. וביאר היאך הראה בזה לדעת זה התכלית:

ברא אלהים וְלֹא נֶאֱמַר בָּרָא ה', שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, הִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וְשִׁתְּפָהּ לְמִהַ"דִּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: