פרשנות מצטטת על בראשית ב:ז

וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃

העמק דבר

והנחש היה ערום וגו׳. פירש״י בשם מ״ר שנתקנא בהם במה שראה אותם מזדווגים יחד ונתאוה לה. והוא פלא. שהרי כל בריה אינו מתאוה אלא למינו כדאי׳ במס׳ ב״מ צ״א מיניה בתר מיניה גריר. והרי לא חסר להנחש נקבה שלו. ואי משום ששימשו לעין כל. הרי גם הנחש לא ידע בושת. אלא הענין שהרגיש דהדביקות האשה לאישה אינו כמו נקבה שלו אליו שאינו בא אלא בשעת התעוררת לזיווג. וזה אינו אלא במקרה והכנה לדבר. משא״כ האשה תמיד דבקה אליו באשר היא עצם מעצמיו הי׳ הדביקות יותר עוד מאח ואחות שגם המה כבשר אחד. אבל מ״מ אינם אחד ממש כמו האשה הראשונה לאדם שהי׳ כמו אבר להראש ובזה התקנא: והנה הדבר מושכל שלא היה הנחש מדבר מעולם. דאם היה מדבר תחלה אלא שנתקלל שיאלם דומיה. על מה לא נזכר קללה זו. ותו דהדבור תלוי בדעת וכפרש״י על ויהי האדם לנפש חיה בדעה ודבור. וכת״א לרוח ממללא. הרי שהיה האדם מיוחד במעלה זו. אלא מזלו של נחש הוא שהתלבש קנאה ודבר באותו שעה מתוך גרונו של נחש. דכל מין מכל הנברא אפי׳ צומח יש לו מזל והוא מלאך הממונה ע״ז המין לשמרו ולגדלו שלא יהא נפסק מן העולם וכמ״ש רז״ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכהו ואומר לו גדל ומזלו של נחש כמוהו שהתקנא באדם על דבקותו בקונו ית׳. וכמו שביארנו בפ׳ הקודמת שהאדם היה דבוק כ״כ בה׳ כחלק השואף תמיד למקורו. משא״כ מלאך אינו אלא נפרד ואינו דבוק ושואף לאורו יתב׳ אלא בשעה המיוחדת לשירה וכדומה. והתקנא המלאך באדם ונחש הגשמי באשתו. והא שאינו מבואר כ״ז בכתוב כבר כ׳ הרמב״ן בפ׳ בחקותי והבאנו לעיל כי בדברים שאינם מושגים לכל אדם לא דברה תורה אלא ברמז:
שאל רבBookmarkShareCopy

הטור הארוך

והאדם ידע את חוה אשתו. מה שדרשו רז"ל עלו למטה שנים וירדו ארבעה היינו אדם וחוה וקין והבל אבל התאומות שנולדו עמהם לא הזכירו שאינם מפורשות בפסוק. וי"מ וירדו ארבעה היינו אדם וחוה וקין ותאומתו שהרי הבל לא נולד באותו פעם כדכתיב ותוסף ללדת את אחיו את הבל:
שאל רבBookmarkShareCopy

מלבי"ם

בראשית דבריו, התקצף על דברי איוב, אשר גילה דעתו שאינו מאמין, או שמסופק, בהשארת הנפש אחר המוות, שאם כן מותר האדם מן הבהמה אין, אחר שכמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ולמה ברא ה' את האדם בצלמו, וייפח באפיו נשמת חיים יודעת ומשכלת? והצורה האנושית היא לפי זה לבטלה, והוא באדם אך לרעתו למען יבין כי אחריתו עדי אובד. ואחר שראינו שה' נטע בקרבו כוחות רוחנית יקרות, שאין כדמותם בנפש יתר הבעלי-חיים, מבואר שהוא הוא עיקר האדם, ושהנפש לא תאבד עם הגוף הבהמי, רק תחיה חיי נצח לעד.
שאל רבBookmarkShareCopy