וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃
פרישה
שידע. לשון הפסוק נקט. וכדר"ל יבמות ס"ב: מפסוק (לא טוב היות אדם לבדו [בראשית ב' י"ח]. הגה) שמי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה. ואע"ג שרש"י (על התורה [שם]. הגה) פי' האי קרא שאין טוב לאדם להיות לבדו: שלא יאמר (כו' כצ"ל) הקב"ה יחיד בעליונים והאדם בתחתונים כו'. מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו. ועוד כי מוכרח לפרש כן מע"ש [שם שם כ'] לפני זה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. וע"ד שפי' הראב"ד והביאו רבינו בהקדמה. וכתב שמציאה זו אינה אחר החיפוש. אלא מציאה מחשביי כו'. ע"ש:
תורה תמימה
בראשית. בעשרה מאמרות נברא העולם אר"ל בעשרה צוויים של הקב"ה נברא העולם וברואים שבו וכדמפרש. , הי נינהו – ויאמר שבפרשה בראשית בוזה סדרן, ויאמר אלהים יהי אור, ויאמר דיהי רקיע, יקוו המים, תדשא הארץ, יהי מאורות, ישרצו המים, תוצא הארץ דשא, נעשה אדם, אעשה לו עזר, ומפרש ואזיל דהא אין כאן רק תשעה. , [ואע"פ דהני] תשעה הוו, בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהילים ל״ג:ו׳) בדבר ה' שמים נעשו גנראה דקצור לשון הוא, וצ"ל בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ נמי במאמר הוא, ור"ל דשמים וארץ ג"כ נבראו עפ"י צווי מהקב"ה וכדכתיב מפורש בדבר ה' שמים נעשו. וצריך באור למה לא כתיב מפורש אמירה מהקב"ה לבריאת שמים וארץ כמו ליתר הנבראים, וע' במהרש"א. ויתכן לומר עפ"י מ"ד ביומא נ"ד ב', אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות השמים משמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו, ונראה הבאור עפ"י מש"כ הרמב"ן בפרשה זו דשמים וארץ הם היסוד והחומר לכל הנמצא בעולם ומהם נבראו הכל, אלה אשר בשמים ממעל – יסודם בשמים, ואשר בארץ מתחת – יסודם בארץ, ולכן נקראו השמים והארץ אבות בערך כל הנבראים שהם תולדותיהם.
ולפי זה סדר כל הנבראים שבעולם הי', שצוה הקב"ה על השמים והארץ שהם היסודות שיוציאו תולדותיהם למיניהם, ולכן כתב בהו אמירה מפורשת, והיינו האמירה ליסודות שיוציאו תולדות, משא"כ בבריאת שמים וארץ גופייהו שלא קדם להם כל יסוד לא כתב בהו אמירה מפורשת, כיון שלא הי' עוד דבר בעולם שאליו יפנה הקב"ה כביכול במאמר וצווי, ואע"פ דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, אין זה רק הוראה על רצון נפשי, מלשון והלילה אמר (איוב ב), אמרה יונה (עירובין י"ח ב'), וע' תוס' נזיר י' א'. –
ודע דמה שכנה הכתוב עשר הגדות של הקב"ה בבריאת העולם בפעל אמירה, כמש"כ ויאמר ה', ולא בפעל דבור, ואחרי הכתוב נמשכו חז"ל בלשון עשרה מאמרות, ולא כמו עשרת הדברות דמתן תורה דכתיב וידבר ה' וכן בלשון חז"ל – י"ל עפ"י מ"ד בר"ה י"א א' כל מעשה בראשית לדעתן נבראו, ופירש"י ששאלן הקב"ה אם רצונם להברא ואמרו הן, וכנגד זה במת"ת ידוע שכפה על ישראל ההר כגיגית שיקבלו התורה, וידוע בכ"מ דאמירה מורה על לשון רכה ודבור על לשון קשה [ע"ל פ' מקץ מ"ב ל'], ולכן במעשה בראשית שנבראו לרצונם כתיב בפעל אמירה ובמת"ת שהי' בע"כ כתיב לשון דבור לשון קשה. –
ומה שנוגע מכלל דרשא זו לדינא מבואר בסוגיא כאן דכנגד מספר אמירות אלו אין פוחתין בתפלת מוסף דר"ה מעשרה פסוקים במלכיות זכרונות ושופרות, ובמגילה כ"א ב' מבואר דכנגד מספר אמירות אלו אין פוחתין מעשרה פסוקים בקריאת התורה בצבור, ולא נתבאר טעם ושייכות הענינים לזה. ונראה משום דבראש השנה נברא העולם [ע"ל פ' י"א] לכן עושין באותו היום זכר ורמז לקורות היום שמזכירים עשר עשר פסוקים זכר לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ולגבי קריאת התורה עפ"י המבואר בכ"מ בגמרא אי לאו תורה לא הוו מתקיימי שמים וארץ [ע"ל פ' ל"א], לכן קבעו מספר זה בקרה"ת לידע ולהודיע מתוקף תעודת התורה לקיום העולם, ואין להאריך עוד. .
(ר"ה ל"ב א')
ולפי זה סדר כל הנבראים שבעולם הי', שצוה הקב"ה על השמים והארץ שהם היסודות שיוציאו תולדותיהם למיניהם, ולכן כתב בהו אמירה מפורשת, והיינו האמירה ליסודות שיוציאו תולדות, משא"כ בבריאת שמים וארץ גופייהו שלא קדם להם כל יסוד לא כתב בהו אמירה מפורשת, כיון שלא הי' עוד דבר בעולם שאליו יפנה הקב"ה כביכול במאמר וצווי, ואע"פ דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, אין זה רק הוראה על רצון נפשי, מלשון והלילה אמר (איוב ב), אמרה יונה (עירובין י"ח ב'), וע' תוס' נזיר י' א'. –
ודע דמה שכנה הכתוב עשר הגדות של הקב"ה בבריאת העולם בפעל אמירה, כמש"כ ויאמר ה', ולא בפעל דבור, ואחרי הכתוב נמשכו חז"ל בלשון עשרה מאמרות, ולא כמו עשרת הדברות דמתן תורה דכתיב וידבר ה' וכן בלשון חז"ל – י"ל עפ"י מ"ד בר"ה י"א א' כל מעשה בראשית לדעתן נבראו, ופירש"י ששאלן הקב"ה אם רצונם להברא ואמרו הן, וכנגד זה במת"ת ידוע שכפה על ישראל ההר כגיגית שיקבלו התורה, וידוע בכ"מ דאמירה מורה על לשון רכה ודבור על לשון קשה [ע"ל פ' מקץ מ"ב ל'], ולכן במעשה בראשית שנבראו לרצונם כתיב בפעל אמירה ובמת"ת שהי' בע"כ כתיב לשון דבור לשון קשה. –
ומה שנוגע מכלל דרשא זו לדינא מבואר בסוגיא כאן דכנגד מספר אמירות אלו אין פוחתין בתפלת מוסף דר"ה מעשרה פסוקים במלכיות זכרונות ושופרות, ובמגילה כ"א ב' מבואר דכנגד מספר אמירות אלו אין פוחתין מעשרה פסוקים בקריאת התורה בצבור, ולא נתבאר טעם ושייכות הענינים לזה. ונראה משום דבראש השנה נברא העולם [ע"ל פ' י"א] לכן עושין באותו היום זכר ורמז לקורות היום שמזכירים עשר עשר פסוקים זכר לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ולגבי קריאת התורה עפ"י המבואר בכ"מ בגמרא אי לאו תורה לא הוו מתקיימי שמים וארץ [ע"ל פ' ל"א], לכן קבעו מספר זה בקרה"ת לידע ולהודיע מתוקף תעודת התורה לקיום העולם, ואין להאריך עוד. .
(ר"ה ל"ב א')
רבנו בחיי
שלמה המלך ע"ה בפרשה החתומה בפסוק זה (משלי לא) התחיל אשת חיל מי ימצא, ועל דרך הפשט דבר באשה משכלת זריזה בעניני ביתה מתעמלת וטורחת במלאכתה ביום ובלילה, הוא שאמר (שם) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, והיא מפורסמת בטוב הנהגתה עם העניים, מחזקת בידם ומפרנסת אותם מיגיע כפיה, הוא שאמר (שם) כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. ומתוך הפרשה הזאת למדנו מוסר ודרך ארץ שישתדל האדם אחר האשה הטובה, לפי שהיא יסוד הבית ועקרו, ועמה יבנה ויתכונן. ורצה להזכיר בפרשה מדותיה החשובות עם זכרון כל אותיות האלפ"א בית"א הרשומות שם, כדי לבאר כי האשה הטובה הכוללת מדות טובות כוללת כל התורה, כי היא הכנה אל האדם להגיע אל הצלחת התורה והמצות כשם שהגוף הכנה לנפש להצלחת הנפש, וכמו שאמרו רז"ל זכה עזר. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי יח) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ולפי שהזכיר הכתוב באדם הראשון בהיותו יחידי (בראשית ב) לא טוב לכך הזכיר שלמה בענין הזווג מצא טוב. ולפי שהאשה אינה ראויה להתהלל בחן או ביופי רק כשהיא יראת ה' יתברך והוא שאמר (משלי לא) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, על כן סתם סוף דבריו תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, כלומר ראוי שיתנו לה כבוד מפרי ידיה ממה שאצרה והרויחה, ושיהללו אותה בני אדם בשערים על יופי מעשיה וכשרון פעולותיה, כענין שידוע באביגיל אשר בזריזותה וטוב שכלה הצילה בעלה וכל בני ביתו מחרב דוד ואנשיו, וכענין שאמר לה דוד (שמואל א כה) וברוך טעמך וברוכה את אשר כליתיני היום הזה מבא בדמים.