וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃
אבן עזרא
והנחש. י"א כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות, ויפרשו ויאמר הנחש ברמיזה ואחרים אמרו שהוא שטן ואיך לא יראו סוף הפרשה, כי אלך ילך השטן על גחון, ואיך יאכל עפר ומה טעם לקללת, הוא ישופך ראש", ורבים השתבשו לחקור למה היה קולל הנחש, ואם היתה לו דעת שלמה, או צוה שלא ישיא האשה, ויאמר רב סעדיה גאון אחר שהתבררה לנו שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו רק מלאך דבר בשבילם, והשיב עליו רב שמואל בן חפני, והנה קם ר' שלמה הספרדי בעלי השירים השקולים, וחכם גדול היה והשיב על רב שמואל, והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשָם דעת באדם שם בו, והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה רק לא כאדם, ופי' ערום חכם שיעשה דבריו בערמה, ואל תתמה בעבור היות ערום אחר ערומים, והם שני טעמים, כי באלה הצחות בלשון, כמו "בלחי החמור חמור חמורתים (שופ', טו טז), וכן "על שלשים עיירים, ושלשים עיירים להם" (שם יו"ד ד), ועוד אם המלאך דבר על פיו אין חטא לנחש וזה המלאך לא יתכן להיות שלוחו של השם, ואין המלאך ממרה פי השם, והשואלים איך (וי"ג אנה) מצא הנחש את האשה איננה שאלה,
גור אריה
מה ענין זה כו'. הרא"ם הקשה והלא כסדר נכתב, שלא עשה להם כתונת אלא אחר שחטאו, אבל מתחלה לא היה להם בושה ולא היה להם כתונת, ועוד, אם מיד היה להם כתונת מאי זה שאמר (רש"י כאן) ש'ראה אותם ערומים וכו", והלא היה להם כתונתם, ואומר אני כי אין זה קושיא, שכך פירושו – מפני שכתוב (ר' לעיל ב, כה) "ויהיו האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו" – קשה מאי ענין זה לזה שכתוב אחריו "והנחש היה ערום", דמלשון שכתוב "ויהיו שניהם ערומים" משמע שבא לסמוך אחריו "ויעש אלקים כתנות עור", דאם לא כן מאי בא לאשמועינן בזה שנאמר "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו", דאם בא לומר שלא היה יודע האדם בין טוב לרע – הוי ליה לכתוב 'והאדם לא ידע בין טוב לרע', אלא משמעות הכתוב בא לומר בשביל שהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו להלביש עצמם – הלביש אותם הקב"ה, ואם כן מאי ענין זה שסמך אחריו "והנחש היה ערום". והשתא מה בכך דנכתב כסדר, מכל מקום אל "ויהיו שניהם ערומים" לא יתכן למסמך רק "ויעש אלקים כתנות עור וילבישם" (פסוק כא), אלא שבא ללמד מאיזה דבר קפץ עליהם הנחש:
מזרחי
והאדם ידע את חוה כבר קודם ענין של מעלה קודם שחטא כו'. דאל"כ וידע אדם מיבעי ליה כמנהג הכתוב בכל מקום לכתוב הפעולו' שזו אתר זו על הסדר עם תוספת וי"ו בראשה כמו ותהר ואחריו ותלד ואחריו ותאמר קניתי ואחריו ותוסף ללדת ואחריו ויהי הבל אבל והאדם ידע שהקדי' השם לפועל משמע שהוא ספור מה שעבר כמו ויוסף הורד מצרימה שחזר לענין ראשון וכן והנחש היה ערום שכבר היה ערום אלא שהסמיכו כאן ללמד מאיזו עצה קפץ הנחש עליהם כמו שכתב הרב שם וכן ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו שכבר היה רועה שם מתחלה אלא מפני שהוצרך עתה להודיע מחזה הסנה הוצרך לכתוב ששם היה רועה תמיד אבל ממה שכתב זאת הפעם עצם מעצמי אין להוכיח שנזדווג עמה קודם החטא משום דההוא לאו בתשמיש המטה קמיירי אלא בבת זוגו דעד השתא לא הוה ליה והשתא הוה ליה וההיא דרבי אלעזר דפרק הבא על יבמתו דאמר מאי זאת מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה ופרש"י מדקאמר זאת הפעם מכלל דפעמים אחרים שמש ולא נתישבה דעתו אינו אלא רמז בעלמא אבל עיקר לימודו מהכא נפקא ואי לאו האי קרא שמוכיח שכבר ידעה קודם שחטא והוצרכו למצא שום רמז מורה עליו לא היו סומכים אקרא דזאת הפעם מפני שאינה ראיה גמורה דהוה אמינא זאת הפעם ראיתי נקבה דומה לי עצם מעצמי ובשר מבשרי אבל עד עכשו לא ראיתי נקבה דומה לי וכן ההיא דר' יהושע בן קרחא דאמר מתוך שראה אותן הנחש ערומים ועוסקים בתשמיש ונתאוה להם קפץ עליהם ומפיק לה מדהסמיך פרשתו של נחש אצל ויהיו שניהם ערומים אינו אלא רמז בעלמא אחר שנודע להם מן המקרא הזה שכבר ידעה קודם שחטא וכן ההיא דסנהדרין פ"א דיני ממונות דאמרי' שביעית נזדווגה לו חוה עשירית סרח דמשמע שידעה קודם שחטא אינו אלא אחר שנודע מכאן שכבר ידעה קוד' שחטא אי נמי הא דדייק מהכא אינו אלא בעבור ההריון והלידה הכתובי' אחריו אבל לא על שידעה מתחלה שכבר ידענו זה מהמקראות הראשונות מזאת הפע' עצם מעצמי ומסמיכות פרשת הנחש אצל ויהיו ערומים כדלעיל וכן משמע נמי מדברי הרב דקאמר שאם כתב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בני' ואלו בענין ידיעת חוה לא קאמר אבל ההיא דרבי חמא בר חנינא דאמר שמינית עלו למטה שני' וירדו ארבעה עשירית סרח דמשמע שגם הלידה קדמה לסרתון מהכא נפקא שאם כתב וידע אדם משמע שלאחר שנטרד היו לו בנים. אבל לא היינו טועי' לומר שאחר שנטרד ידע את חיה שהרי מזאת הפעם עצם מעצמי נפקא שכבר ידעה כדפירש הרב והא דקאמר והאדם ידע כבר ואחריו וכן ההריון והלידה דמשמע דוהאד' ידע כבר אף על התשמיש קאי לא קשיא דאיכא למימר דקרא דוהאדם ידע לא בא אלא לענין ההריון והלידה להודיע קדימתו לענין ההריון והבני' אבל לענין התשמיש לא הוצרך להודיע שאף בזולת המקרא הזה כבר ידענו זה מזאת הפעם ומסמיכות פרשת הנחש לפרשת ויהיו שניה' ערומי' כדלעיל: