פרשנות מצטטת על בראשית ג:ד

לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. בְּטַעַם מִצְוָה זוֹ יָצְאוּ רֹב הַמְפָרְשִׁים לִלְקֹט וְלֹא מָצְאוּ בָּהּ טַעַם מַסְפִּיק, עַד שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּצְוָה זוֹ מִן הַחֻקּוֹת שֶׁאֵין לָהֶם טַעַם נוֹדָע לָנוּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה חֹק לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּשָׂר בְּחָלָב בַּחַגִּים שֶׁלָּהֶם, וְעַל כֵּן סָמַךְ מִצְוָה זוֹ לְחַגֵּי הַשָּׁנָה. וְיֵשׁ מְבִיאִין רְאָיָה מִמַּה שֶּׁכָּתוּב (בראשית ד, ד) ״וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵיהֶן״, שֶׁהָיוּ רְגִילִין לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה מִן בָּשָׂר בְּחָלָב. וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא מֵעִנְיַן אִסּוּר כִּלְאַיִם וְעִרְבּוּב הַכֹּחוֹת, כִּי יָדוּעַ שֶׁבְּשַׂר הָעֻבָּר נוֹלָד מִן הַדָּם שֶׁל הַנְּקֵבָה הָאָדוֹם הַמּוֹלִיד כָּל אֹדֶם, כִּי מִשָּׁם מְקוֹרוֹ. וְכֵן חֲלֵב הַבְּהֵמָה גַּם כֵּן מִן הַדָּם מְקוֹרוֹ, כִּי הַדָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב. וּלְפִי זֶה, מִן דַּם הַבְּהֵמָה יָצָא בְּשַׂר הָעֻבָּר וְהֶחָלָב, כִּי מִשָּׁם יִפָּרְדוּ, וְאֵין נָכוֹן לַחֲזוֹר וּלְעָרְבָם עַל יְדֵי בִּשּׁוּל וְכֵן עַל יְדֵי אֲכִילָה, כִּי הָאֲכִילָה הִיא גַּם כֵּן בִּשּׁוּל בָּאִצְטוֹמְכָא. וְאִי תָּרוּ לֵיהּ כּוּלָּא יוֹמָא בַּחֲלָבָא, לֵית בֵּהּ לָאו דְּ״לֹא תְבַשֵּׁל״, כִּי אֵינָן חוֹזְרִין אֶל עִרְבּוּבָם הָרִאשׁוֹן עַל יְדֵי שְׁרִיָּה כְּמוֹ עַל יְדֵי בִּשּׁוּל בִּקְדֵרָה וּבִשּׁוּל בָּאִצְטוֹמְכָא. וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכֵל בָּשָׂר תְּחִלָּה, שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּשֵּׁל בָּאִצְטוֹמְכָא מְהֵרָה עַד שֶׁיָּבֹא הֶחָלָב, אֲבָל הֶחָלָב מִתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה קֹדֶם שֶׁיָּבֹא הַבָּשָׂר, וְאֵין בּוֹ עִרְבּוּב כָּל כָּךְ, עַל כֵּן אֵין אִסּוּר לֶאֱכוֹל אַחֲרָיו בָּשָׂר. וְטַעַם עִרְבּוּב זֶה שַׁיָּךְ בְּכָל בְּשַׂר בְּהֵמָה, וּ״גְדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ נָקַט לְמוֹפֵת, כִּי בּוֹ נִמְצָא בְּעֶצֶם וּבָרִאשׁוֹנָה עִרְבּוּב זֶה.

והרב הגדול מורי ר' שלמה נ"י פי' ענין המדרש הזה שאין להרחיק להיות לצדיקים לעולם הבא סעודה כפשטי הדברים שבאו לרבותינו במדרשים והגדות, וכמו שדרשו רז"ל ר' ברכיה בשם ר' יצחק אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, פי' אריסטון סעודה, וכל מי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה לאכול ממנו לעולם הבא הה"ד (ויקרא ז כד) וחלב נבלה וחלב טרפה וגו', גם בפ' המוכר (דף עה) מצינו עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן לא אמר מלויתן אלא מבשרו, ואין תכלית הכונה באותה סעודה כונת המאכל והמשתה לבד למלוי הכרס ולהנאת הגוף והגרון שאין זה ענין העוה"ב אלא שכבר נודע שבסבת המאכל והמשתה יתעוררו כחות הגוף ובהתעורר הכחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו ג"כ כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל להמשיכם ולהישירם אליו לפי שהמאכל והמשתה סבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה, ומן הידוע כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות, וכענין האמור באלישע (מלכים ב ג') קחו לי מנגן, ודרשו ז"ל אין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה וכענין המטעמים ששאל יצחק ובאר הכונה בעבור תברכך נפשי, ל"א בעבור אברכך, כענין סעודת אהרן וכל זקני ישראל עם חותן משה לפני האלהים, וכענין סעודת שמואל, וכתיב בני הנביאים עומדים ומתנבאים לפניו, וכן יתכן להיות הסעודות ההן לצדיקים בבשר ודגים נבראו מששת ימי בראשית לתכלית הזה בתכלית העונג שאין העולם הזה ראוי להשיג אליו זולתי לעה"ב ואותן שהן מזומנים לאותן סעודות שהן תכלית המבוקש למין האנושי, ואפשר שאותן המאכלים זכי הטבע מאד הוכנו מתחלת הבריאה להיות מרבים השכל בטבע כענין שכתוב ונחמד העץ להשכיל, גם ידוע היום במקצת המסעדים והסמים שהם בטבעם מועילים לזה כל שכן אותן שנבראו מששת ימי בראשית אולי לכונה הזאת, וכענין שאירע במן שהוא מאכל גופני שנתן בזמן התורה אל עם שהיו מעותדים לדעת האמתות ולהתבונן במושכלות כשכלים הנפרדים ולא היה בו שום מותר כלל שיטריד את השכל, והוא שאמרו ז"ל שהיה כלו נבלע באברים, ודרשו רז"ל (תהלים עח כה) לחם אבירים אכל איש לחם הנבלע באברים, וכבר שמוהו רז"ל רמז למזון הצדיקים לעתיד לבא באמרם בחגיגה הקב"ה טוחן מן ברקיע לצדיקים, ואולי הסעודה הזאת המעותדת לצדיקים תהיה בסוף הזמן שנוהג בו ענין פעולות גופניות במאכל ובמשתה ואחריה יתבטל מהם הנהוג ההוא ויהיו יושבין ועטרותיהן בראשיהן ומתעדנין מזיו השכינה ותהיה להם הסעודה ההיא כענין העצרת אלא שזה תשלום זמן הקדש וזה תשלום זמן החול.

בודות דברי שקר כלומר אע"פ שבהשקפה ראשונה נראה רעתה ומרירותה אמנם הם בודים לעצמם דברי שקר ליפות דבר התאוה ההיא ולהעלים רעתה כמו באכילת עץ הדעת שרעתו היתה גלויה להם שהרי היו מותרים מפיו יתב' בעונש מיתה אמנם הנחש אחר שהראה להם יופיו וחמדתו והרחיב אמתלאתו בהעלמת הרעה כמ"ש לא מות מתותון כי יודע אלהים כו' השיא לבבם ונתפתו ואמר בודות לשון נקבה לפי שהוא מוסב על הנפשות שזכר: