וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃
ר"ש משאנץ
חזון. פי' גאון כמין חגור ובלשון יוני קורין לו זוני והיינו הזונות רחצו דקרא (מלכים א כ״ב:ל״ח). ויש מפרש והזונות כלי זיין אי נמי פי' זון אבנט ובלשון ארמית קמרא (חגורות (בראשית ג ז) ת"י קמרין) והיינו כפירוש הגאון:
אבן עזרא
וטעם עמה שיחד אכלוהו וגלתה לו סוד הנחש, והנה לא היה אדם שוגג על כן נענש, ורבים אמרו כי עץ הדעת עץ תאנה בעבור שמצאו "ויתפרו עלה תאנה" (בראשית ג ז), ואלו היה כן היה הכתוב אומר ויתפרו עלה עץ הדעת, גם רבים אמרו שחטה היה, והנכון בעיני ששני עצים הם בתוך גן עדן ואינם במקום אחר על כל פני האדמה, והאחד עץ הדעת והוא יוליד תאות המשגל, וע"כ כסו האדם ואשתו ערותם, ופי' ויתפרו ידוע וכן שק תפרתי עלי גלדי (איוב טז טו), והמבקשים מחט מהבילים כי בעץ דק יעשו צרכם, וכאשר אכל אדם מעץ הדעת ידע את אשתו וזאת הידיעה כנוי למשגל ובעבור עץ הדעת נקרא כן, גם הנער כאשר ידע הטוב והרע אז יחל לתאות המשגל,:
צרור המור
ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים. זה יורה פשעם שחשבו שהיו מתחבאים ולא ראו כי השם ידע מה בחשוכא וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו לאחרים להודיע קלונו כ"ש שהוא יראנו. ובזה כפרו בעיקר ומצד חטאם חרדו מקול הצפור ונתחבאו כדכתיב פחדו בציון חטאים וגו'. ובאומרו מפני ה' אלהים ולא אמר מפני קול ה' אלהים הודיע לנו אחדות השם ושאין הקול דבר א' והוא דבר א' ח"ו. ולזה אף על פי שבראשונה אמר קול ה' חזר לומר מפני ה' אלהים להודיענו שהכל דבר א' בלי פירוד וזהו ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד י"י ממקומו. כי הקול הוא כבוד ה' וכשראה שנחבא אמר ויקרא ה' אלהים אל האדם להודיעו כי לפניו חשכה כאורה. וזהו ויאמר לו איכה. כלומר למה נחבאת לברוח ואתה נחבאתה שאתה מגולה והכל רואין אותך. ורמז באומרו ויקרא כי לא היה לו לומר אלא ויאמר לו איכה. וכן באומרו איכה כי יודע היה היכן הוא. אלא להורות לו שהיה מרוחק מהשם בחטאתו כי אם עונותיכם היו מבדילין ואמר רחוק מרשעים ישועה ולכן הוצרך לקרוא בקול גדול כמי שעומד מרחוק. וזהו וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו. וזהו קרא בגרון אל תחשוך בבחינת היות מסך עב מבדיל בינם לבין אלהיהם ולפי ריחוקם צריך שופר גדול שישמעו הקול וזה כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם. וזה שאמר איכה כלומר עד כאן היית קרוב אלי ועכשיו נתרחקת ממקומך והלכת לרוחב עצי עדן. והוא השיב את קולך שמעתי ואירא כי עירום אנכי ולא אמר ואירא מחטאתי והתחיל לכסות על חטאתו כאומרם ז"ל מכסה פשעיו לא יצליח זה אדם הראשון ומודה ועוזב ירוחם זה קין. וזהו שאמרנו למעלה ויתפרו עלה תאנה עלילות ותואנות שתלה הדבר שהיה ערום. ובזה היה כולל גם כן שהיה ערום בלי לבוש השכינה. והשם השיב לו כמי שלא הבין דבריו ואמר מי הגיד לך כי עירום אתה כי אתה מצד עצמך אין אתה יכול לידע אם אתה ערום כדכתיב בראשונה ולא יתבוששו. ואחר שאתה יודע שאתה ערום אני גוזר אומר שאכלת מן עץ הדעת טוב ורע. וי"א מי הגיד לך מי מדבר עמך אם אתה ערום אם לאו כי כשאמרתי לך איכה לא אמרתי לך אלא היכן היית כשחטאת ואתה חשבת שאתה ערום מי הגיד או דבר לך אם אתה ערום איני אומר לך אלא אם חטאת ואכלת מן העץ אשר צויתיך. ואז השיב תשובה קשה מהראשונה ואמר האשה אשר נתת עמדי השוה עבד לאדוניו האם זאת תשובת חכם שגזר המלך עליו שלא יאכל דבר פלוני ואכלו והתנצל ואמר עבד א' צוה לי לאכול. ועוד שעמד במרדו ולא שב מחטאתו אלא שאמר ואוכל לא אמר ואכלתי אלא ואוכל עוד מהנשאר ולכן נענש כפלים. אבל האשה אמרה הנחש השיאני בקלות דעתי. ולנחש לא שאל לפי שאין מהפכים בזכותו של מסית. וקללו על גחונך תלך ועפר תאכל להורות שהשקר אין לו רגלים. ואנו בעונותינו משימים לו רגלים של ברזל. ועפר תאכל להורות שהוא החטיא לאדם וסבב לו שימות ויחזור עפר כדכתיב כי עפר אתה וגו' לזה היה עונשו מדה כנגד מדה שיאכל עפר כדכתיב ונחש עפר לחמו. ולכן אנו משימים כלי עם עפר בשעת המילה ליתן שם הערלה שכורתין מג"ש דכתיב בערלות פלשתים וימלאום למלך וכתיב וימלאום עפר. והטעם לפי שהשם צוה לכרות הערלה להחליש אותו אבר ולהחליש כח הטומאה של נחש וכתיב אם רעב שונאך האכילהו לחם ולכן אנו משימין לו עפר שהוא לחמו: