פרשנות מצטטת על בראשית ג:ח

שלמה המלך ע"ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנו על מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י׳:ג׳) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל הוא, והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו. ודבר ידוע כי השפלות מדה עליונה ומעלה רמה, שכן דרשו רז"ל אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כשירים, שנאמר (דברים ל״ג:כ״ז) ומתחת זרועות עולם, וזה משפט הצדיקים שמשפילין עצמן, שכן באברהם שאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, ובמשה ואהרן כתיב (שמות טז) ונחנו מה, ודוד ע"ה אמר (תהילים כ״ב:ז׳) ואנכי תולעת ולא איש וגו'. ואין השכינה שורה אלא בשפלי הרוח, הוא שכתוב (ישעיהו נ״ז:ט״ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואין התורה מתקיימת אלא בשפלי הרוח, הוא שדרשו רז"ל למה נמשלה התורה למים שנאמר (שם נה) הוי כל צמא לכו למים, מה המים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת במי שרוחו גבוהה אלא במי שדעתו שפלה. וכן אמרו במדרש (דברים ל) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח באותן שמתגאין עצמן עד לשמים, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר י״ט:י״ד) אדם כי ימות באהל. וכן מצינו בשכינה שאע"פ שעקר דירתה ומכון שבתה בשמים, דרשו רז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר (בראשית ג׳:ח׳) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום. והזכיר דוד המלך ע"ה על דרך הסוד ואמר (תהילים ק״ד:י״ז) חסידה ברושים ביתה, וכיון שחטא אדם נסתלקה ואחר כך חזרה ושרתה בהר סיני שהוא השפל שבהרים, ובכל ההרים הגבוהים שבעולם לא בחר הקב"ה למתן תורה אלא בו שנאמר (תהילים ס״ח:י״ז) ההר חמד אלהים לשבתו, ובהר הזה נתנו כל המצות כולן וזהו שכתוב בפרשת שמטה.

אך אמנם הנה חכמינו ע"ה האירו עינינו בדבור קל ויעמידונו על האמת כאשר נזכיר מז"ל והוא כי הנה עם בני ישראל נדמה לפניו ית' אל אב ובנו אשר נפשו קשורה בנפשו וכל עוד שאין דבר מפריד בין שניהם פה אל פה ידברו ולא יספו ויהי היום ויבנה קיר ברזל בין זה לזה ולא יכול הבן לשמוע את קול אביו מדבר אליו. וירבו הימים ועצם כח הבן ויסתור את הקיר ההוא ויפילהו ארצה מיד נתראו פנים. וקרא זה אל זה ואמר אמרי נועם. דודיהם וחשקתם כי רבה מאד. כן הדבר הזה לנו עדת ישראל עם אבינו שבשמים כי נפשנו קשורה בכסא כבודו כי חלק אלוה ממעל הוא וע"כ מחייב הדעת כי לא ימיש הוא ית' מלדבר והמתיק סוד עם חלקו יתברך אשר אתנו תשב. אך אין זה כ"א שחפץ בנו ה' לדבר בנו ולהתווכח עם נפשותינו עשר ידות על חשקנו עמו ית' ברוב חסדיו אם לא שחלאת טומאת זוהמת נחש מעכבת הדבקה בנפשותינו ולכן בהסתלק זוהמת נחש מבנתים אשוב תתקשר נפשנו עם שורשה ית' ותתעלס באהבתו ודבר דבר הוא ית' אלינו. כאב את בן ירצה בלי שום עיכוב. וזהו שהטיבו אשר דברו רז"ל (שבת דף קכ"ו) בנועם מליהם באומרם ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן כי בדבר הזה המה כללי יופי מאמרנו זה והוא כי לולא היות בנו זוהמת נחש היינו זכים ומשוללי עכוב לדבר הוא ית' בנו והיינו כלנו נביאים. אך זוהמת נחש היה לנו כמסך מבדיל לבלתי הדבק ידבר בנו ה'. אך בהר סיני ע"י שפסקה זוהמתן של כולם כא' לא היה להם מעצר יעצרם מהדבק בו הוא ית' ולשמוע אמריו ית' כי זה חשקו ואין מעכב וע"כ היו כל עם ה' נביאים. ובזה נחה שקטה השאלה ובטלה לה כי אחר שאיש לא נעדר מכל איש ישראל שלא פסקה זוהמתו כולם היו מוכנים לנבואה. ועל כן יחד כלם התנבאו וישמעו את קול ה' ואין מכלים ועד ממהר אל הענין הלזה אדה"ר. ובזה נבא עד תכונת פסוק (בראשית ג׳:ח׳) וישמעו את קול ה' כו' כי הלא יקשה איך יצדק בקול מתהלך בגן ומה ענין רוח היום. ולמה הוצרך להחבא ומה יועיל לו האם מפני ה' הוא בורח אנה ילך מרוחו וגם הממנו ית' יפלא מה זו שאלה באמור אליו איכה היפלא מה' כי נחבא בתוך הגן. ומה גם כי הלא עמו דבר. ואיך ישאלהו איה הוא ומה תשובתו את קולך שמעתי ואחבא כי מי יתחבא מלפניו ית':

והוא מאמרנו על פסוק (בראשית ג׳:ח׳) וישמע את קול ה' אלהים מתהלך בגן. והוא כי אחר ששלטה זוהמת נחש באדם ובאשתו לא עצרה כח לשמוע קול ה' ממנו יתברך אליהם. כי אם שהי' הקול יוצא מאתו יתברך וכמתהלך בגן. ואח"כ היה מתפשט כמאליו אליהם. וזהו קול ה' מתהלך בגן. וע"ד זה יאמר פה משה קבל תורה. ומה שאינו אומר לשון מסירה. הלא הוא כי גדול כבוד ה'. כי אפי' אינו מייחס הקבל' ממנו יתברך כ"א מסיני. כי הי' הקול יוצא כמתהלך בסיני ומתדבק עם משה. על דרך וישמע את הקול מדבר אליו כפרש"י ז"ל כמדובר. וא"כ אם אפי' שמיעת הקול הי' כלאחר יד למה שהוא ב"ו. ומה גם עתה לימסר התורה ממנו יתב' אליהם לגמרי כאשר היא אצל ית' שהות תואר מסיר'. הנה כי שלש הדרגות היו. א' מדרגת משה. שעם שלא תתייחס קבלתו בעצם מהקב"ה. כ"א מסיני. לפחות גדלה השגתו לפי הכנתו שקבל התורה כלה. מש"כ כל יתר ישראל. כי רבה היא גדולת משה על כל המון ישראל. אך יהושע לגודל הכנתו כי הי' נער לא ימיש מתוך האוהל. עצר כח לשתמסר לו תורה לגמרי ממשה. וע"כ נא' ומסרה ליהושע. וע"ד זה הי' ממנו והלאה עד אנשי כנסת הגדולה. כי עד הדור ההוא עצרו כח לגמרי ללמוד זה מזה. אך מהם והלאה הי' הפרש הדורות הרב' בירידה מדור לדור כי כשמתו חגי זכריה ומלאכי שהיו מאנשי כנסת הגודלה פסקה זכוכית לבנ'. ע"כ מהם והלא' לא נאמר לשון מסירה כי לא עצרו כח לקבל זה מזה לגמרי. ע"כ מאז והלאה נאמר קבלו מהם. כי לשון קבלה יצדק גם בבלתי מקבל בלי מגרעת כמדובר. וע"כ גם לא נאמר וזקנים מסרוה לנביאים כי לא הזכירו המסיר' כי סמך אל המסירה הנזכר. עם כל זה חזרו לו' לשון מסירה מנביאים לאנשי כנסת הגדול'. ואמרו מסרוה לאנשי כנסת הגדול' לומר עד כן הגיעה מדרגת מסיר' כי לא רבה מדרגת ידיעת ירידת דור א' לשאחריו כ"א שלא תצדק בהם מסירה. מה שאין כן מהם והלאה. הנה כי בשעת מתן תורה ומאז והלאה בכל דור ודור. תמיד הי' הפרש בין המקבלים. כי כלא' מקבל לפי הכנת השגתו. ע"כ בגלל הדבר הזה סידר רבינו הקדוש סדר הקבלה בתחלת מסכת זו. למען ממנו נקח אל כל מילי דאבות. כי כאשר בקבלת תורה שבע"פ כל א' קבל לפי הכנתו. ולא יאשם על מה שלא עצר כח לקבל. כן במילי דאבות אל יאמר איש מי יוכל לקיים את כלם כי רבים המה. כי הלא לא יחוייב כל איש לקבל את כלם כ"א איש ואיש לפי הכנתו:

הַיּוֹם. הוּא הַשֶּׁמֶשׁ, וְכֵן "לְרוּחַ הַיּוֹם", וְכֵן "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר". וּמִשֶּׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, "אֵלֶךְ לִי בְהַר הַמּוֹרִיָּה", בְּבֵית עוֹלָמִים. בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה. כְּלוֹמַר: מִשֶּׁחָטְאוּ אָז לְפָנַי לְחַלֵּל אֶת קָדָשַׁי וְלִנְאֹץ מִנְחָתִי בִימֵי חָפְנִי וּפִנְחָס, אֶסְתַּלֵּק מֵעֲלֵיכֶם וְאֶטּשׁ מִשְׁכָּן הַזֶּה וְאֶבְחַר לִי בְהַר הַמּוֹרִיָּה, בְּבֵית עוֹלָמִים. וְשָׁם "כֻּלָּךְ יָפָה . . . וּמוּם אֵין בָּךְ", וְאֶרְצֶה שָׁם כָּל קָרְבְּנוֹתַיִךְ: