פרשנות מצטטת על בראשית ד:ה

מן הבהמה. אם יקריב בהמה לא יהיה רק ממין בקר או צאן ולא שום מין חיה, אף על פי שהיא בכלל בהמה, כאמרו זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו'. והמכוון באלה הפרשיות הוא לפרש מיני מביאי הקרבן ומיני הנקרבים ומיני הקרבנות וסבות ההקרבה. ופירש שקרבנות נדבה מקבלים אותם מכל אדם אפילו מן הגוים, כמו שביאר אחר כך באמרו ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם, והנה משמודים גרועים מן הגוים, בפרט משמודים לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא. ופירש שמיני הנקרבים הם בקר וצאן בבהמה, ותורים ובני יונה בעופות, וסולת ושמן ולבונה. ופירש שמיני הקרבן מהם עולה שלמים ומנחה, הבאים לפעמים נדבה, ומהם חטאת ואשם שאינם באים אלא חובה. ומזה התבאר ענין קין באמרו ואל קין ואל מנחתו לא שעה כי היה הוא מכת המינים שאין מקבלים מהם קרבן, כמו שהוכיח סופו על תחלתו, ושהיתה מנחתו ממין בלתי ראוי להקרבה. וכן בנח באמרו וירח ה' את ריח הניחוח אמר שקבל אותו החלק מקרבנותיו שהיה ראוי לריח ניחוח, בהיותו מן המין הראוי להקרבה, אבל לא קבל כל קרבנו שהיה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. ויובן גם כן מה שרצה באמרו זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי ובאמרו למה לי רב זבחיכם וכאלה רבים בספרי הקדש. כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא, בוחר במין הראוי לקרבן, הנאות להשיג התכלית אשר בסבתו בא להקריב, ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו ונרצה לו לכפר עליו. ובהיות מיני החטא קצתם במחשבת הלב בלבד וקצתם גם במעשה הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר יעלה בלהב המזבח, והם העולה ואימורי הקרבנות ואזכרת המנחות. ולכפרת המעשה יאותו חלקי הקרבן הנתן לכהנים, וזה שתמורת איברי החוטא שהתעסקו בפעולת הרע ינתן חלק איברי הקרבן לעובדי האל המתעסקים בעבודתו, כאמרו ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם וכן אמרו ז"ל שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מזה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון יאות החטאת, לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת כאמרו ונכרתה הנפש ההיא, ולחלק הב' יאות האשם להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם. אמנם קרבן השלמים הוא כמשתף הבעלים עם משרתי האל לעבדו שכם אחד. ובהיות החוטאים על מדרגות מתחלפות, מהם מוכנים להכשל בחטא ומהם רחוקים מזה ויקרה בהם על המעט, היה הדיבור בהם על אופנים מתחלפים וקרבנותיהם מתחלפין, ולכן על הכהן המשיח, מפני שהוא רחוק שיכשל בחטא, אמר:

וישע. וַיִּפֶן, וְכֵן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה – לֹא פָנָה, וְכֵן וְלֹא יִשְׁעֶה (ישעיהו י"ז) – לֹא יִפְנֶה, וְכֵן שְׁעֵה מֵעָלָיו (איוב י"ד) פְּנֵה מֵעָלָיו:

רש"י ד"ה וישע, ויפן. וכן "ואל מנחתו לא שעה" (פס' ה), לא פנה. וכן "ואל ישעו" (שמות ה, ט), לא יפנו. וכן "שעה מעליו" (איוב יד, ו), פנה מעליו. ע"כ. והנה בשמות, לפס' שאליו מפנה רש"י כאן, הוא מבאר: "ואל ישעו - ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח... ואי אפשר לומר "ישעו" לשון "וישע ה' אל הבל" וגו'... ולפרש "אל ישעו" - אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב (שם) "ואל ישעו אל דברי שקר" וכו'. כלומר רש"י סותר שם את פירושו שבכאן. וצע"ג. (תש"ד) ובאמת כתב רא"ם שפסוק זה אין לגורסו כאן ור' ביאורו של הצדה לדרך.

ואל ישעו בדברי שקר. וְאַל יֶהֱגוּ וִידַבְּרוּ תָמִיד בְּדִבְרֵי רוּחַ לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְּחָה; וְדוֹמֶה לוֹ "וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד" (תהילים קי"ט); "לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה" (דברים כ"ח), מְתַרְגְּמִינָן "וּלְשׁוֹעֵי"; וַיְסַפֵּר – "וְאִשְׁתָּעִי"; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ישעו לְשׁוֹן "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל", "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (בראשית ד'), וּלְפָרֵשׁ אַל יִשְׁעוּ – אַל יִפְנוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וְאַל יִשְׁעוּ אֶל דִּבְרֵי שָׁקֶר אוֹ לְדִבְרֵי שָׁקֶר, כִּי כֵן גִּזְרַת כֻּלָּם, "יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עוֹשֵׂהוּ" (ישעיהו י"ז), "וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת", (שם), "וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (שם ל"א), וְלֹא מָצָאתִי שִׁמּוּשׁ שֶׁל בֵּי"ת סְמוּכָה לְאַחֲרֵיהֶם, אֲבָל אַחַר לְשׁוֹן דִּבּוּר – כְּמִתְעַסֵּק לְדַבֵּר בְּדָבָר – נוֹפֵל לְשׁוֹן שִׁמּוּשׁ בֵּי"ת, כְּגוֹן: "הַנִּדְבָּרִים בְּךָ" (יחזקאל ל"ג), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" (במדבר י"ב), "הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי" (זכריה ד'), "לְדַבֵּר בָּם" (דברים י"א), "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדוֹתֶיךָ" (תהילים קי"ט), אַף כָּאן – אל ישעו בדברי שקר – אַל יִהְיוּ נִדְבָּרִים בְּדִבְרֵי שָׁוְא וַהֲבַאי: