וַֽיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח׃
רמב"ן
וְטַעַם וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל לִרְמֹז כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְבָנִים קֹדֶם הַמַּבּוּל, כִּי דֶּרֶךְ הַדּוֹרוֹת הָהֵם לְהוֹלִיד כִּבְנֵי שִׁשִּׁים, אֵלּוּ לֹא נוֹלְדוּ לָהֶם גַּם לְמֵאָה רַק אַחַר הַמַּבּוּל. כִּי כָּבַשׁ הַשֵּׁם אֶת מַעְיָנָם שֶׁלֹּא יוֹלִידוּ וְיֹאבְדוּ בַּמַּבּוּל, אוֹ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהַצִּיל רַבִּים בַּתֵּבָה, וְכֵן עָשָׂה לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת, כִּי לֶמֶךְ נִתְאַחֵר בְּתוֹלְדוֹת נֹחַ יוֹתֵר מִכִּפְלַיִם בַּאֲבוֹתָיו, וְנֹחַ הַרְבֵּה מְאֹד. וּכְבָר הֻזְכַּר זֶה בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ה':ל"ב) מִבְּרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה כ"ו:ב'):
רבנו בחיי
ויאמר עשו בלבו. דרז"ל הרשעים ברשות לבם, (תהילים י״ד:א׳) אמר נבל בלבו, (בראשית כז) ויאמר עשו בלבו, (מלכים א י״ב:כ״ו) ויאמר ירבעם בלבו, אבל הצדיקים לבם ברשותם (ש"א א א) וחנה היא מדברת על לבה, (שם כז) ויאמר דוד אל לבו, (דניאל א׳:ח׳) וישם דניאל על לבו, דומים לבוראם (בראשית ח׳:כ״א) ויאמר ה' אל לבו.
בן יהוידע
מִנַּיִן שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ? רַב מְשַׁרְשִׁיָּא אָמַר, מֵהָכָא: "אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ" (שמות כה, י). נראה כונת רב משרשיא בדרש זה הוא לעשות המצאה בתיבת מָאתַיִם האמורה בדברים שבין אדם לחבירו והביא פסוק זה של 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' אין כונתו לדרוש בגוף הפסוק הזה עצמו ללמוד ממנו דהמוסיף גורע אלא הוא כל כונתו לעשות דרשה בתיבת מָאתַיִם האמורה בדברים שבין אדם לחבירו שימצא בה ענין זה דמוסיף גורע והואיל דתיבת מָאתַיִם שנזכרה בפסוק זה היא תיבה הראשונה שבתורה וקודם זה לא נזכר מאתים בתורה לכך הביא פסוק זה וכאשר כתב מהרש"א שהביא פסוק 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי' לסימן בעלמא מפני דכאן הוא תיבת מָאתַיִם ראשונה הכתובה בתורה ומוכרח לומר כן גם לפירוש רש"י ז"ל.
וכונת רב משרשיא לדרוש בתיבת מָאתַיִם ענין זה דהמוסיף גורע הוא כך דאם היה לאדם אחד כמה חתיכות בגדים מונחים לפניו ואמר לחבירו 'אתן לך מתים מאלו הבגדים' דהיינו מאתים חתיכות וזה המדבר היה כבד פה וכבד לשון וגמגם בדבריו שלא הוציא מפיו מילין ברורין ושלמים באותיותיהן ולכן נשמע מהברת המבטא של שפתיו אות א' יתירה על תיבת מתים שנשמע כאלו אמר 'אַמָּתַיִם' ובטעות זו של תוספת א' נעשה גרעון שהבינו השומעין שרצונו לתת לו שתי אמות ששמע אַמָּתַיִם כמשמעות הכתוב 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' דהכונה הוא שתי אמות אך באמת רצה לתת לו שני מאות שהוא אמר 'מתים' שהוא רצונו לומר שני מאות הרי המוסיף הוא גורע דהוספה זו של אות א' דנשמעה בדברו עשתה גרעון. וזהו דוגמת ענין עץ הדעת שהתוספת שהוסיף בטעות שחשב לעשות בה גדר וסייג גרם גרעון דעל ידי כך נלכדה חוה ברשת הנחש.
ברם הא קשיא לי אמאי לא הביא רב משרשיא דבר זה על תיבת שלישי הכתובה ראשונה בתורה בפסוק וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי (בראשית א, יג) דאם ראובן חייב לשמעון מעות לפרעו ביום ראשון והרחיב לו הזמן עד יום שישי וגמגם בלשונו? ונראה לו תוספת למ"ד ונשמע ממנו יום שלישי הרי מוסיף אות גורע וכן לנקיט תיבת שלש דכתיב בפסוק שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה (בראשית ו, טו) וכן תיבת 'שְׁלֹשִׁים' הכתובה שם שאם נדר ראובן לתת לשמעון שש מאות דינרים וגמגם בלשונו שנראה בו תוספת למ"ד ונשמע שלש מאות כי שש מאות נעשו שלש מאות הרי התוספת גורע. וכן אם נדר לתת ששים דינרים ונשמע תוספת למ"ד שלשים דינרים ואמאי הביא רב משרשיא דוגמה זו במאתים הכתובה בספר שמות ולא הביא הדוגמה בתיבות אלו הכתובים בריש ספר בראשית?
ונראה לי בס"ד הוא הביא דוגמה שהתוספת בראש התיבה שאמר 'מתים' ונשמע בתוספת א' אַמָּתַיִם שזה קרוב להיות כך למי שהוא כבד פה וכבד לשון שמחמת כבדותו נשמע אות יתירה בתחילת מבטא התיבה אך באמצע לא יזדמן כך כי אחר שהוציא תחילת התיבה כראוי יגמרנה כראוי וזה ברור למשכילין.
ובזה מובן הטעם שלא הביא תיבת נְגָעִים דכתוב וַיְנַגַּע הֳ' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים (בראשית יב, יז) שהוא אשה מתפללת שיזמין לה בעל נעים ואם יש לה כבדות פה נשמע מפיה תוספת אות גימ"ל שנשמע בעל נגעים נמצא מוסיף גורע דגם זה יתיישב על דרך שאמרנו דלא יזדמן כך באות הנוסף בחצי התיבה.
מיהו יש לדקדק דהוה ליה למימר תיבת פַת הנזכרת בפסוק וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (בראשית יח, ה) דאם נשמע תוספת זי"ן בראש נשמע זֶפֶת והוא דאם אומר לחבירו 'תן לי פת' ובתוספת אות ז' נשמע 'תן לי זפת' הרי גורע מפת לזפת. וכן הוה ליה למימר תיבת אָבִי הכתוב בפסוק וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי (בראשית כח, כא) דאם נשמע בתוספת אות ד' בתחילת התיבה נשמע 'דאבי' שהוא ענין דאבון וגם בזה התוספת גורע.
ונראה לי בס"ד דרב משרשיא לא רצה להביא דוגמה מצד שינוי שיהיה במשמעות התיבה כזה דפת הוא ענין אחר וזפת הוא ענין אחר וכן אבי ענין אחר ודאבי ענין אחר, אלא בחר להביא השינוי שיהיה בענין אחד דהיינו מתים הוא ענין מספר ואמתים ענין מספר אלא זה הוא שתי מאות אמה וזה הוא שתי אמות נמצא התוספת גורע במספר משתי מאות לשני אחדים והענין אחד מה שאין כן פת וזפת הוא בשינוי התיבות שזה אומר פת ונשמע ממנו זפת וכיון שהענין משתנה אין התוספת גורע שהדבר מובן שזה בקש פת ולא זפת, כי מי שהוא רעב ובא לבית חבירו ואומר תנו לי פת לאכול אף על פי שנשמע ממנו תיבת זפת היתכן שנחשוב שמבקש זפת לאכול? ודאי השומע מאליו יבין שאמר פת ולא זפת!
וכן אם אמר אלך לשלום לבית אבי או אומר למשרתו או חבירו תלך לבית אבי להביא לו דבר אחד או לומר להם איזה דבר אף על פי שהשומע שמע דאבי היתכן שיחשוב שאמר בית דאבי שהוא לשון דאבון? אם כן אין טעות זו מתיישבת על הלב כדי שנאמר גורע, מה שאין כן בענין מתים ואמתים אין בתוספת אות א' שנשמע אמתים איזה שבוש בשמיעת מתים ואין תיבת מתים מתקבלת על לב השומע יותר מתיבת אמתים ונמצא זה התוספת גורע הסך ממש שהשומע יחשוב שאמר אמתים ולא יתקשה לו דבר זה.
ועוד נראה לי בס"ד לתרץ כל הקושיות הנזכר לעיל דידוע עיקר הרגשת מבטא האות הוא על ידי הנקודות שהמדבר עושה לכל אות ואות נקוד במבטא שלו ולכן ודאי לא יהיה נשמע תוספת אות להשומע מכח ההברה של המדבר אלא דוקא אות שהוא שוה בנקוד שלו עם אות האמיתי שהוא בוטה בשפתיו כי באמת זה הבוטה אינו מתכוין להוסיף האות אלא רק מכח כובד פיו שהיא מאריך בהברתו יהיה נולד לאוזן השומע מן ההברה שלו אות אחר נוסף על האות האמיתי שביטה בשפתיו וכיון דעיקר הרגשת האות הוא בניקוד לכך יוולד אות חדש שדומה בנקוד לאות העקרי האמיתי שבוטה בפיו ולא יוולד אות בנקוד אחר חדש דזה נקוד החדש מהיכן יבא לאוזן השומע בטעות ולכן חפש רב משרשיא תיבת אמתים כי הברת אות מ"ם של מתים והברת אות אל"ף של אַמָּתַיִם הוא שוה בנקוד ולכן אפשר דמזה האומר מתים נולד לאוזן השומע תוספת אות א' כאלו אומר אַמָּתַיִם אבל בתיבת שש אין אות למ"ד של שלש שוה עם אות ש' כי למ"ד דשלש נקוד שלה חול"ם.
וכן הענין בתיבת פת אין אות זי"ן הנוסף בה שוה בנקוד שלו עם נקוד של אות פ"ה דפת ואין שוה הברת הנקוד שלה עם הברת הנקוד של אות זי"ן דזפת כדי שתאמר מחמת כובד פיו של זה המדבר נראה כאלו הוסיף על פ' של פת אות ז' ונשמע שאמר זפת כי זה הבוטה כשרצה לומר פת היה בוטה אות פ' של פת בהברת נקוד פתח ואיך מחמת כובד פיו נשמע תוספת ז' שהברת נקוד שלו בתיבת זפת הוא סגו"ל, וכן הענין בשאר תיבות שזכרתי ולכן הביא רב משרשיא תיבת אַמָּתַיִם כי הברת א' הנוסף על מתים היא שוה עם הברת מ"ם של מתים שזה נקודו פת"ח וזה נקודו פת"ח ולכן בכבדות פיו כשהאריך להוציא מתים מפיו נשמע אמתים.
והנה בספר עין יעקב הביא המגיה מפי השמועה ביאור אחד בדברי רב משרשיא דכונתו היא לעשות הדרש הזה של המוסיף גורע על אות וא"ו של 'וָחֵצִי' וכתב עליו שהוא נופך. ובאמת הרואה יראה שאין זה נופך אלא אינו מקובל ומרוצה כלל דודאי אין דרך בני אדם להיות שגור בלשונם לדבר כך 'אמתים חצי ארכו ואמה חצי רחבו' אלא יאמר 'ארבע אמות ארכו ושני אמות רחבו' ואם כונת רב משרשייא בהכי היה לו למנקט דבר זה על תיבת חמש ותיבת ששים דכתיב בפרשת בראשית קודם פסוק זה של 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' שהוא בספר שמות דכתיב וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה (בראשית ה, כא) והוא דאם תסיר אות וא"ו של וְשִׁשִּׁים יהיה נשמע שאומר חמש פעמים ששים שהם שלש מאות ובאמת אין זה ענין המוסיף גורע אלא הוא ענין הגורע מוסיף, ועל זה נחת רב משרשיא ללמד ובעל כרחו כונת המבאר לומר שלשון זה של'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' נקטיה לדוגמה וכונתו של רב משרשיא הוא על בני אדם המדברים זה בזה שאומר לו 'אמתים חצי ארכו ואמה חצי רחבו' שהם ארבעה אורך ושנים רוחב ואם תוסיף וא"ו לומר 'וָחֵצִי', וחצי זה גורע דמשמע שתי אמות וחצי אורך ואמה וחצי רוחב ועל זה כתבתי דאין דרך בני אדם לתפוס לשון כזה כדי שיביאנו לדוגמה, ואם נח לו בדוגמה זו היה לו להביא חמש וששים שאומר 'תנו לזה חמש ששים דנרים' דרצונו לומר חמש פעמים ששים שהם שלש מאות ואם תוסיף וא"ו על ששים לומר חמש וששים נמצא גורע דאינם אלא ס"ה דנרים ולמה הביא רב משרשיא זה על פסוק 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי' יביא זה על פסוק חמש וששים שנה בריש בראשית.
וכונת רב משרשיא לדרוש בתיבת מָאתַיִם ענין זה דהמוסיף גורע הוא כך דאם היה לאדם אחד כמה חתיכות בגדים מונחים לפניו ואמר לחבירו 'אתן לך מתים מאלו הבגדים' דהיינו מאתים חתיכות וזה המדבר היה כבד פה וכבד לשון וגמגם בדבריו שלא הוציא מפיו מילין ברורין ושלמים באותיותיהן ולכן נשמע מהברת המבטא של שפתיו אות א' יתירה על תיבת מתים שנשמע כאלו אמר 'אַמָּתַיִם' ובטעות זו של תוספת א' נעשה גרעון שהבינו השומעין שרצונו לתת לו שתי אמות ששמע אַמָּתַיִם כמשמעות הכתוב 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' דהכונה הוא שתי אמות אך באמת רצה לתת לו שני מאות שהוא אמר 'מתים' שהוא רצונו לומר שני מאות הרי המוסיף הוא גורע דהוספה זו של אות א' דנשמעה בדברו עשתה גרעון. וזהו דוגמת ענין עץ הדעת שהתוספת שהוסיף בטעות שחשב לעשות בה גדר וסייג גרם גרעון דעל ידי כך נלכדה חוה ברשת הנחש.
ברם הא קשיא לי אמאי לא הביא רב משרשיא דבר זה על תיבת שלישי הכתובה ראשונה בתורה בפסוק וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי (בראשית א, יג) דאם ראובן חייב לשמעון מעות לפרעו ביום ראשון והרחיב לו הזמן עד יום שישי וגמגם בלשונו? ונראה לו תוספת למ"ד ונשמע ממנו יום שלישי הרי מוסיף אות גורע וכן לנקיט תיבת שלש דכתיב בפסוק שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה (בראשית ו, טו) וכן תיבת 'שְׁלֹשִׁים' הכתובה שם שאם נדר ראובן לתת לשמעון שש מאות דינרים וגמגם בלשונו שנראה בו תוספת למ"ד ונשמע שלש מאות כי שש מאות נעשו שלש מאות הרי התוספת גורע. וכן אם נדר לתת ששים דינרים ונשמע תוספת למ"ד שלשים דינרים ואמאי הביא רב משרשיא דוגמה זו במאתים הכתובה בספר שמות ולא הביא הדוגמה בתיבות אלו הכתובים בריש ספר בראשית?
ונראה לי בס"ד הוא הביא דוגמה שהתוספת בראש התיבה שאמר 'מתים' ונשמע בתוספת א' אַמָּתַיִם שזה קרוב להיות כך למי שהוא כבד פה וכבד לשון שמחמת כבדותו נשמע אות יתירה בתחילת מבטא התיבה אך באמצע לא יזדמן כך כי אחר שהוציא תחילת התיבה כראוי יגמרנה כראוי וזה ברור למשכילין.
ובזה מובן הטעם שלא הביא תיבת נְגָעִים דכתוב וַיְנַגַּע הֳ' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים (בראשית יב, יז) שהוא אשה מתפללת שיזמין לה בעל נעים ואם יש לה כבדות פה נשמע מפיה תוספת אות גימ"ל שנשמע בעל נגעים נמצא מוסיף גורע דגם זה יתיישב על דרך שאמרנו דלא יזדמן כך באות הנוסף בחצי התיבה.
מיהו יש לדקדק דהוה ליה למימר תיבת פַת הנזכרת בפסוק וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (בראשית יח, ה) דאם נשמע תוספת זי"ן בראש נשמע זֶפֶת והוא דאם אומר לחבירו 'תן לי פת' ובתוספת אות ז' נשמע 'תן לי זפת' הרי גורע מפת לזפת. וכן הוה ליה למימר תיבת אָבִי הכתוב בפסוק וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי (בראשית כח, כא) דאם נשמע בתוספת אות ד' בתחילת התיבה נשמע 'דאבי' שהוא ענין דאבון וגם בזה התוספת גורע.
ונראה לי בס"ד דרב משרשיא לא רצה להביא דוגמה מצד שינוי שיהיה במשמעות התיבה כזה דפת הוא ענין אחר וזפת הוא ענין אחר וכן אבי ענין אחר ודאבי ענין אחר, אלא בחר להביא השינוי שיהיה בענין אחד דהיינו מתים הוא ענין מספר ואמתים ענין מספר אלא זה הוא שתי מאות אמה וזה הוא שתי אמות נמצא התוספת גורע במספר משתי מאות לשני אחדים והענין אחד מה שאין כן פת וזפת הוא בשינוי התיבות שזה אומר פת ונשמע ממנו זפת וכיון שהענין משתנה אין התוספת גורע שהדבר מובן שזה בקש פת ולא זפת, כי מי שהוא רעב ובא לבית חבירו ואומר תנו לי פת לאכול אף על פי שנשמע ממנו תיבת זפת היתכן שנחשוב שמבקש זפת לאכול? ודאי השומע מאליו יבין שאמר פת ולא זפת!
וכן אם אמר אלך לשלום לבית אבי או אומר למשרתו או חבירו תלך לבית אבי להביא לו דבר אחד או לומר להם איזה דבר אף על פי שהשומע שמע דאבי היתכן שיחשוב שאמר בית דאבי שהוא לשון דאבון? אם כן אין טעות זו מתיישבת על הלב כדי שנאמר גורע, מה שאין כן בענין מתים ואמתים אין בתוספת אות א' שנשמע אמתים איזה שבוש בשמיעת מתים ואין תיבת מתים מתקבלת על לב השומע יותר מתיבת אמתים ונמצא זה התוספת גורע הסך ממש שהשומע יחשוב שאמר אמתים ולא יתקשה לו דבר זה.
ועוד נראה לי בס"ד לתרץ כל הקושיות הנזכר לעיל דידוע עיקר הרגשת מבטא האות הוא על ידי הנקודות שהמדבר עושה לכל אות ואות נקוד במבטא שלו ולכן ודאי לא יהיה נשמע תוספת אות להשומע מכח ההברה של המדבר אלא דוקא אות שהוא שוה בנקוד שלו עם אות האמיתי שהוא בוטה בשפתיו כי באמת זה הבוטה אינו מתכוין להוסיף האות אלא רק מכח כובד פיו שהיא מאריך בהברתו יהיה נולד לאוזן השומע מן ההברה שלו אות אחר נוסף על האות האמיתי שביטה בשפתיו וכיון דעיקר הרגשת האות הוא בניקוד לכך יוולד אות חדש שדומה בנקוד לאות העקרי האמיתי שבוטה בפיו ולא יוולד אות בנקוד אחר חדש דזה נקוד החדש מהיכן יבא לאוזן השומע בטעות ולכן חפש רב משרשיא תיבת אמתים כי הברת אות מ"ם של מתים והברת אות אל"ף של אַמָּתַיִם הוא שוה בנקוד ולכן אפשר דמזה האומר מתים נולד לאוזן השומע תוספת אות א' כאלו אומר אַמָּתַיִם אבל בתיבת שש אין אות למ"ד של שלש שוה עם אות ש' כי למ"ד דשלש נקוד שלה חול"ם.
וכן הענין בתיבת פת אין אות זי"ן הנוסף בה שוה בנקוד שלו עם נקוד של אות פ"ה דפת ואין שוה הברת הנקוד שלה עם הברת הנקוד של אות זי"ן דזפת כדי שתאמר מחמת כובד פיו של זה המדבר נראה כאלו הוסיף על פ' של פת אות ז' ונשמע שאמר זפת כי זה הבוטה כשרצה לומר פת היה בוטה אות פ' של פת בהברת נקוד פתח ואיך מחמת כובד פיו נשמע תוספת ז' שהברת נקוד שלו בתיבת זפת הוא סגו"ל, וכן הענין בשאר תיבות שזכרתי ולכן הביא רב משרשיא תיבת אַמָּתַיִם כי הברת א' הנוסף על מתים היא שוה עם הברת מ"ם של מתים שזה נקודו פת"ח וזה נקודו פת"ח ולכן בכבדות פיו כשהאריך להוציא מתים מפיו נשמע אמתים.
והנה בספר עין יעקב הביא המגיה מפי השמועה ביאור אחד בדברי רב משרשיא דכונתו היא לעשות הדרש הזה של המוסיף גורע על אות וא"ו של 'וָחֵצִי' וכתב עליו שהוא נופך. ובאמת הרואה יראה שאין זה נופך אלא אינו מקובל ומרוצה כלל דודאי אין דרך בני אדם להיות שגור בלשונם לדבר כך 'אמתים חצי ארכו ואמה חצי רחבו' אלא יאמר 'ארבע אמות ארכו ושני אמות רחבו' ואם כונת רב משרשייא בהכי היה לו למנקט דבר זה על תיבת חמש ותיבת ששים דכתיב בפרשת בראשית קודם פסוק זה של 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' שהוא בספר שמות דכתיב וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה (בראשית ה, כא) והוא דאם תסיר אות וא"ו של וְשִׁשִּׁים יהיה נשמע שאומר חמש פעמים ששים שהם שלש מאות ובאמת אין זה ענין המוסיף גורע אלא הוא ענין הגורע מוסיף, ועל זה נחת רב משרשיא ללמד ובעל כרחו כונת המבאר לומר שלשון זה של'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' נקטיה לדוגמה וכונתו של רב משרשיא הוא על בני אדם המדברים זה בזה שאומר לו 'אמתים חצי ארכו ואמה חצי רחבו' שהם ארבעה אורך ושנים רוחב ואם תוסיף וא"ו לומר 'וָחֵצִי', וחצי זה גורע דמשמע שתי אמות וחצי אורך ואמה וחצי רוחב ועל זה כתבתי דאין דרך בני אדם לתפוס לשון כזה כדי שיביאנו לדוגמה, ואם נח לו בדוגמה זו היה לו להביא חמש וששים שאומר 'תנו לזה חמש ששים דנרים' דרצונו לומר חמש פעמים ששים שהם שלש מאות ואם תוסיף וא"ו על ששים לומר חמש וששים נמצא גורע דאינם אלא ס"ה דנרים ולמה הביא רב משרשיא זה על פסוק 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי' יביא זה על פסוק חמש וששים שנה בריש בראשית.