פרשנות מצטטת על בראשית טו:ג

הנה נא עצרני. מלת הנה ישמש גם שמוש ההמשך, לחבר שני משפטים שהאחד תולדת השני, זה סבה לזה, כמו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, חלק השני תולדה מחלק הראשון שבמאמר. וטעמו אחרי שאנכי מעותד למיתה למה לי (דא איך וגו' וואצו) וכן הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים ונהפכו לדם, הפיכת הדם יהיה הנמשך מן ההכאה, ולכן יקדם להם מלת הנה לשמוש ההמשך ותרגומו (דא), וכן כאן הנה נא עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי, אחרי שעצרני לכן בא (דא איך זאָ קאָממע). מלת הן ישמש שמוש ההמשך, כמו הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע, הקריאה נמשכת מסבת קריבת הימים, הן גביר שמתיו לך ולכה אפה מה אעשה, מניעת הברכה היא לסבת היותו גביר עליך. הן עשו אחי איש שעיר אולי ימשני והייתי וגו'. ועד"ז הן לא הובא את דמה אכל תאכלו אותו (שמיני יו"ד), הן היום הקריבו וגו' ואכלתי וגו' חטאת (שם) הן עוד היום גדול, לא עת האסף - ומעתיקי התורה ללשון אשכנזי האחרונים הרגילו עצמם לתרגם בכ"מ מלת הן הנה (זיעהע) כמלת הקריאה (אינטעריעקטיאָן, עמפפינדונגסוואָרט), ואם תבדוק אחריהם בעין יפה תמצא על הרוב שאין מקום בו אל מלת הקריאה, ובפרט כשהדבור נכח אל הש"י, כמו הן גרשת אותי היום, הן בני ישראל לא שמעו אלי; או כשהוא יתברך המדבר, כמו הן קרבו ימיך למות, הן האדם היה כאחד ממנו וכדומה, אין מן הראוי לתרגמו למלת הקריאה, אשר יורה אם התרגשות הנפש והמייתה בהפעלותיה בדבור, אם לעורר כוונת השומע אל אשר ידובר אליו, ואין כל אלה נאותים אליו יתברך המרוחק מכל אלה תכלית הריחוק, ובלעדי כל אלה אין מתפארת הלשון להרבות כ"כ במלות הקריאה, ומעוטן יפה, כאשר יטעם כל חיך בעל מליצה. עמ"ש בלך לך הן לי לא נתת זרע שם העירונו מדעת המתרגמים אונקלוס ויב"ע ומדעת רבותינו שיש במלת הִנֵה גם המכוון על ההתרצות בדבר (איינווילליגונג) והשמחה בו, וענין הבקשה, ובאמת ענינים אלה קרובים זה לזה, כי ההתרצות בדבר מן הדברים גורם להשתדל להשיגו ולבקשו, ואם השיגו ישמח בו, ויראה שמזה הסתעף מלת הון על העושר והנכסים (הון ועושר בביתו) כי כל רצון וחפץ האדם בזה ומשתדל בהשגתו והנה הוא שמח בו, וממלת הנה שהוראתו ההתרצות בדבר שמשו רבותינו לומר על דבר שהוא לפי החפץ והרצון (ב"ר פ"ג) דין הניין לי יתהון לא הניין לי, כלומר העולם הנברא עתה הוא כחפצי ורצוני. ואמרו (ב"ר פע"ח) ואני אתנהלה לאטי להיני להיני אני מהלך, ופרש"י והערוך להיני בנחת והיינו כפי החפץ והרצון, (זאנפט, בעקוועם) וכן לשונות הנאה הרגיל בדברי רבותינו, הרוצה להנות יהנה כאלישע, ברא בריות ואילנות להנות בהם ב"א, כל הנהנה מן עה"ז וכדומה, כלם מסתעפים ממלת הן והנה, לפי מכונו על ההתרצות בדבר והשמחה בו, לפי"ז המכוון במלת הנני, חפצי ברצונך (איך בין ווילליג) וכן ותהינו לעלות ההרה (דברים א' מ"א) ותהינו כמו ותתרצו (איינגעווילליגט) הפך המיאון הקדום, ושתי הוראות שבמלת הנה על הרצון והמבוקש מכוונים במאמר (ישעיהו מ״א:כ״ז) ראשון לציון הנה הנם, מלת הנה על ההתרצות, ומלת הנם על המבוקש, כלומר נתרצה מבוקשם (איהר וואונש איזט בעווילליגט) וטעם המקרא, הדבור הראשון אשר יאמר לעתיד לציון היא "הנה הנם" כל הטובות והצלחיות אשר בקשו מאז, עתה באו ונתמלאו, ובזה רישא דקרא דומה לסיפי':

ואולי יאמר והנה דבר ה' אליו שהוא סיפור התורה. והרצון בזה כי באומרו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כנגד עולם הבא. והנה התורה באה עתה לתפוש לאברהם במה שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וזהו ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע. כלומר איך איפשר שאמר אברהם דבר כזה הן לי לא נתת זרע אחר שהיה יודע שהיה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה. אחר שאמר לו פעמים רבות לזרעך אתן את הארץ הזאת ושמתי את זרעך כעפר הארץ ואין נקרא זרע אלא היוצא מן המעים כי כן לפעמים יאמר על בן בית כמו ובני בית רבים. וזהו ויאמר פעם שנית כמתמיה על אמירתו הראשונה אחר שהובטח בזרע. ולפי שאמר לו הוא יירשך שנראה שהוא אחר ולזה אמר הבט נא השמימה. והאמין בה' בבשורת הזרע ויחשבה לו לצדקה. כי ראה שהשם עשה לו זה למען צדקו ולא בעבור זכותו. וזה יורה מה שאמר ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כלומר שנתרעם השם ממנו איך לא זכר מה שאמר לו כשיצא מאור כשדים ואעשך לגוי גדול וכן הבטחות רבות על הזרע. וזהו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים והצלתיך מכבשן האש והבטחתיך בבנים וברגע אחד שכחת הכל ואמרת ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. וכן אמרתי לך קום התהלך בארץ כי לך אתננה וזהו לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. והוסיף על חטאתו ואמר במה אדע כי אירשנה והרי הרבה פעמים אמר לו שיתן לו הארץ ועכשיו לא אמר ואני אתן לך את הארץ הזאת אלא לתת לך והוא שאל אותו ואמר במה אדע. ואולי לפי שראה עתה עת רצון עשה עצמו כמי שלא הבין ואמר במה אדע כי אירשנה כלומר כבר אתה יודע שאני מאמין בך ולא שאלתי אות על בשורת הזרע לפי שהוא דבר שלי וראוי לי. אבל בבשורת הארץ שהוא דבר שראוי לאחרים ראוי לי להשתדל יותר על צרכם מעל צרכי עצמי כמו שפירשתי בפרשת נח ממשה וגדעון שהניחו צרכי עצמם בשביל צרכי רבים. ולכן הערים הטבע בחכמת בוראו לשום יותר תאוה בתאות המשגל מבתאות המאכל כי זה לעצמו וזה לאחרים. ואולי יאמר אדם מה לי לחסר את עצמי בשביל אחרים ולחסר מאור עיני. ואז נתן לו השם אות ואמר קחה לי עגלה משולשת לכרות ברית עמו כאלו הוא עצמו עבר בין הגזרים. ולזה ויבתר אותם בתוך כי זאת היא אות הברית העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו. לרמוז שמי שיעבור הברית יהא נחלק לשנים כעגל הזה. וזאת היא סוד האהבה והאחדות. לרמוז שאע"פ שהם שנים בגוף אחד ונפש אחת. וזהו אהבה שעולה למנין אחד בסוד ה' אחד בסוד שלש עשרה מדות. ולכן נקרא אברהם אחד כאומרו אחד היה אברהם וכל ישראל נקראו עם אחד:

"בן בית" בהקשר של משנתנו עשוי להיות אחד משניים: או כינוי לאישה, או למשגיח על האחוזה. נפתח בפירוש השני. באחוזות גדולות היה אפיטרופוס שניהל את האחוזה בפועל¹⁵ראו הנספח למסכת דמאי. . במשנה נאמר שניתן להשביע את בן הבית שבועה שלא שלח יד ברכוש הבעל "שבועה שלא בטענה", כלומר ללא טענה ספציפית על גנבה. ברשימה שם מדובר על אישה או אפיטרופוס (של יתומים) או אריס או בן בית (משנה, שבועות פ"ז מ"ח), והתוספתא מסבירה: "בן בית שאמרו לא זה שנכנס ויוצא אלא מכניס פירות ומוציא פירות, שוכר פועלין ופוטר פועלין"¹⁶תוס', כתובות פ"ט ה"ג; ירו', שבועות שם, לז ע"ג; בבלי, מח ע"ב. . במשמעות זאת נזכר גם אליעזר שהיה בן ביתו של אברהם (בראשית טו ג), ובפסוק הקודם הוא מכונה "בן משק ביתו", והוא הוא (בראשית טו ב). לבן הבית יש פטרון, שהוא האדון (ירו', ברכות פ"ט ה"א, יג ע"א), והמדרש מספר על מלך שהשליט את בן ביתו על כל רכושו (שמות רבה, מג ו). מכאן התגלגל המונח לסתם חבר קרוב (כגון ספרי מדבר, קלא, עמ' 171 ומקורות נוספים), ובחלק גדול מהמקורות אי אפשר להבחין האם מדובר בחבר קרוב או בידיד. המעתק ברור: האפיטרופוס שפעל בבית האדון בעיר היה גם מקורב אליו, נציגו האישי לכל עיסוק, ונכנס ויצא תכופות בבית. בן בית כידיד מופיע כבר במקורות תנאיים, אך נראה שזו הרחבה של המונח הקדום המופיע כבר במקרא. במקרא בן הבית היה העבד הראשי, מונח זו הועתק לחברה היהודית שהושפעה בעניין מהחברה הרומית, והותאם למסגרת חברתית חדשה. לאחר מכן הורחב המונח. בהקשר שלנו קשה לפרש שהכוונה לחבר קרוב, שהרי בכך אין כל ייחוד. המיוחד הוא דווקא בכך שהממונה על האחוזה אינו תורם דרך קבע, אלא אם כן קיבל רשות והנחיה מבעל הבית. זאת אף על פי שהוא מנהל את כל עבודות השדה.