פרשנות מצטטת על בראשית טו:ו

בני מאמינים. שנאמר (בראשית ט״ו:ו׳) והאמין בה'. ועל הרוב מעשה אבות ירשו בנים ויהיו גם כן מאמינים.

או יאמר לפי דרכנו אשר כתבנו כי שתי ידיו של משה היו זכר לאברהם ויצחק שהם ימין ושמאל. יאמר ויהיו ידיו אמונה על דרך מאמרנו על פסוק תתן אמת ליעקב וכו' והוא שאומר הנביא הנה בחינת אברהם היא חסד ומדת יצחק דין ומדת יעקב אמת ואם אתה ה' נותן לכל א' כפי בחינתו הלא ייצר לנו בתתך רוגז ודין ליצחק ע"כ אשאלה ממך תתן אמת ליעקב וחסד לאברהם אך דין ליצחק אל תתן לו כמדתו ואם תאמר נא ה' למה אמנע בחינתו ממנו הלא ממך למדתי. והוא אשר נשבעת לאבותינו וכו' והוא כי הנה הוא יתב' לא נשבע רק לאברהם וליעקב אך ליצחק לא אמר רק והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך ולמה עשה כן ולא נשבע ליצחק בפני עצמו הנה אין זה רק לבל תהיה בחינת השבועה וההבטח' לפי מדתו שהוא דוקא על פי שורת הדין ואולי יעדר זכות לישראל על פי תוקף הדין על כן אמר לו והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך שהוא לפי מדתו בתורת חסד לאברהם לומר לפי בחינתו אני מבטיחך. ולא לפי בחינתך וזה אצלי אומרו (תהילים ק״ה:ט׳) אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק. כי ונשבע ליצחק לא נאמר אלא ושבועתו שהוא שבועתו של אברהם ליצחק. וז"א אשר נשבעת לאבותינו וכו'. לומר מה שאמרתי שתתן לאברהם וליעקב לכל א' כפי בחינתו ולא ליצחק אינו מן התימה כי הלא כן הוא אשר נשבעת לאבותינו שלא ייחדת שבועה ליצחק רק נגררת אחר אברהם לבל תת לו כמדתו ועד"ז יאמר כי זה כיוון משה בכוונתו כי ב' ידיו שהן זכר לאברהם ויצחק שתיהן היו אמונה מתייחסות לאברהם הנקרא אמונה. כד"א (בראשית ט״ו:ו׳) והאמין בה' והוא כמעשהו ית' בייחס שבועת יצחק אחר אברהם והוכרח לעשות כך כי הלא כל כח עמלק היה מפחד יצחק אשר ברכו ואשר צוהו יגזור גזירות וצרות על בני יעקב בהרפות ידיהן מן התורה ואמר כי זה עשה עד בא השמש והוא כי הנה אברהם תקן תפלת שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית אמר כי בהתפלל משה כל היום היו ידיו אמונה שהיא בחינת אברהם של תפלת שחרית עד שעברה שעת תפלת מנחה של יצחק. עד בא השמש והגיע זמן יעקב. כי אז רחמים של מדת יעקב יגינו על בניו וז"א ויהי לשון יחיד וידיו לשון רבים. שהוא שייחד מדת יצחק למדת אברהם:

וְאִם תֹּאמַר, הֲלֹא מַאֲמַר ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם״ (במדבר יא כב) קָשֶׁה מִזֶּה, עַל זֶה אָמַר ״לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כִּי זֶה הָיָה בַּסֵּתֶר וְזֶה בְּגָלוּי לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי כָּךְ הַמִּדָּה בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, שֶׁכָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בְּגָלוּי (אבות ד ה), פֵּרוּשׁ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִנָּה לְיָדוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּגָלוּי כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ לָמָּה הוּא יִתְבָּרַךְ נִפְרָע מִמֶּנּוּ. וּמַה שֶׁהִתְחִיל בִּ״בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְאַחַר כָּךְ אָמַר ״לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל״, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אִלּוּ הָיוּ כָּל הַנִּכְנָסִים לָאָרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּנֵי אַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית טו ו) ״וְהֶאֱמִן בַּה׳״, הֶחֱרַשְׁתִּי, כִּי מֵאַחַר שֶׁהֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים אַף אִם לֹא תַּעֲשֶׂה לְעֵינֵיהֶם נִסִּים הַמַּחֲזִיקִים הָאֱמוּנָה, מִכָּל מָקוֹם יִהְיוּ חֲזָקִים בָּאֱמוּנָה לֹא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ. אָמְנָם בְּבָאֵי הָאָרֶץ יֵשׁ בֵּינֵיהֶם קְהַל גֵּרִים, וְהֵם הָעֵרֶב רַב אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, כִּי בְּרָע הוּא, וּבְנָקֵל יַחְזְרוּ לְסוֹרָם, כִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמוּן בָּם, עַל כֵּן אוֹתָן בָּאֵי הָאָרֶץ צְרִיכִין לְמַנְהִיג אֲשֶׁר יוּכַל לָלֶכֶת נֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְלַעֲשׂוֹת תָּמִיד בִּפְנֵיהֶם נִסִּים הַמַּחֲזִיקִים הָאֱמוּנָה, וְאַתֶּם אֵין מִדַּרְכְּכֶם לְהַקְפִּיד עַל זֶה, לָכֵן ״לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל״, אוֹתוֹ קְהַל גֵּרִים, אֶל הָאָרֶץ.

לנאמנים. אף לנאמנים כי פעמים שפתיו נבללים לדבר סרה כגון אברהם והאמין בה' וסוף נכשל במה אדע: