פרשנות מצטטת על בראשית טז:ד

ויצר - מגזרת צרור את המדינים. וכן הוא ותקל גברתה. מן קלל.

ירד ה'. לשון ירידה בהקב"ה בכ"מ הוא ענין הרָאותו וגלויו בהשגת השכל, והוא כלשון וירא אליו ה' האמור באברהם, לכן ת"א ויב"ע וירד ואיתגלי כתרגו' וירא, אבל אחז הכתוב לשון ירידה, כי גלוי שכינה אל התחתוני' ירידה היא אצל מעלת הגבוה (כ"כ הרב"ח), ול"נ בכוונת המתרגמים שתרגמו וירד לשון התגלות, כי לדעתם וירד הוא לשון שטיחה פשיטה (אויסדעהנען), כענין וירד על הכרובים (מלכים א ו׳:ל״ב) על רדידת הזהב לטסין דקין, וכן ויט שמים וירד (תהלים ח"י) לפירש"י, הוא משרש רדד על ההתפשטות והמתיחות, והרי"ש פתוחה כמו ותקל גברתה (לך לך) ששרשו קלל, והנח הנעלם הנמשך מן הצר"י הוא במקום הדגש הראוי להיות לחסרון אות הכפל, ולר"י הוא מן הקל, ואף שבכאן הה"א בסגול, הנה כמהו ויצר לו (ר"פ וישלח) ששרשו צרר לרשב"ם מגזרת צרור את המדינים, והצד"י צרוי', והכלל שבקומות אין מספר גזרות נחי פ"י ע"ו וכפוליים משתתפים ויבאו זו תמורת זו כמוזכר בספרי בעלי לשון. ואם תבחין תמצא כי פעל ירד רדד ורדה משותפים במובנם, כי יסוד שרש כלם שתי אותיות רד לכן הם מתאחדים בעיקר הוראתם, תדע שישמש לשון ירידה על חיל היוצא למלחמה (כבשמואל א כ״ו:י׳) במלחמה ירד, ולא ירד עמנו במלחמה, אף שאין בזה ירידה ממעלה למטה, אבל להיות שאנשי חיל אף שבלכתם למלחמה ילכו בקבוץ יחד כיון שבעת הצורך יתפשטו ויתפרדו זה מזה וירחיבו שורותיהם לכן נופל ע"ז לשון ירידה, ענין פשיטה והתרחבות, ובשאר מקומות ישמש באמת לשון פשיטה על החיל היוצא למלחמה, פשט גדוד בחוץ (הושע ז׳:א׳), ופשטת על העיר (שופטים ט׳:ל״ג). ולזה ישמש שרש ירד גם על האבל ההספד והאנינות (טרויערן, קלאגען), כמו וירדתי על ההרים (שופטים י״א:ל״ז), יורד בבכי (ישעיהו ט״ו:ג׳), שהוא זר מאד למחברים שזה מנע"ו, אמנם למ"ש שעיקר הוראת ירד הוא על ההתפשטות והתרחבות יתכן מאד, כי כל המצטער בצרתו רוחו ונשמתו קצרה עליו ואינו יכול להאריך בנשמתו, כי גודל הצרה תחמם לבו בקרבו ותסבב לו מצוקת החזה, ולכן נקרא מעמד כזה צרה, לשון מצר וצמצום כי נתמעט בקרבו מקום ונעשה צר מלהכיל הענין הרע המצער אותו, וכאשר תשתפך עליו נפשו להוציא בשפתיו דברי אנינות וצערו, בזה יקל עליו משאת צערו, ויסור ממנו צרת כאב החזה, ורוח לבו בקרבו, ככתוב (איוב ל״ב:י״ח) הציקתני רוח בטני, אדברה וירוח לי, ואחרי כי מאמרי הקינות ודבורי היללה היוצאים מפי המשוקע במצר יקילו עליו צערו, וימעיטו צרת הלב, וגורמים לו הרוחה ושיוכל רוחו בקרבו להתפשט ולהרחיב כראוי לכן הונח על דברי האנינות לשון ירידה וענינו התפשטות; ולהיות כי כל בנין העומד על האדמה הוא קטן מאד בכמותו בערך כל פני שטח הארץ, שבזה האדם מצומצם בלתי יוכל להתפשט בתנועתו רק בכמות הבנין, ובזה כל הארץ לפניו להתפשט ולהתרחב בתנועותיו לכל רוח אשר ירצה לפנות, לכן העוזב ישיבתו בבנין שממעל לארץ ויתנועע לשוט למטה לשבת בארץ, תקרא תנועתו זאת ממעלה למטה ירידה, ע"ש מציאת ההתפשטות; ומה שהונח על הממשלה לשון רדי' וירד מיעקב, הוא רודה מעבר הנהר, נ"ל שהוא ג"כ מענין התפשטות כי המושל בעם ומנהיג המדינה דעתו מפוזרת על כל פרטי עניני העם ועל כל חלק קטן שבמדינה לתקן הכל לפי טובת הכללי, לכן נופל על פזור נפשו והתפשטות מחשבתו לשון רדי'; ומענין זה שלח אש בעצמותי וירדנה, כי האש תפריד חלקי העצם זה מזה אף שהם אדוקים יחד באומץ היותר אפשרי בטבע, מ"מ האש תשלוט בו להפרידו לחלקים היותר קטנים כאבק מעפר, ויתורגם וירדנה (צערשטרייעט, צערשפליטטערט); ובזה נכונים דברי המתרגמי' ענין ירידה לשון התגלות, כי ההתפשטות וההתגלות מתאחדים זה עם זה, והאחד תלוי בחברו, הלא תראה אור הנר וכדומה מדברים המאירים, המוקפים במחיצה המונעת התפשטות האויר מחוץ למחיצה, כשנעשה נקב מעט במחיצה זו יתילדו שני דברים, האחד מצד עצם האור, נצוצי האור שהיו עד הנה מצומצמים תוך ההיקף כעת יתפשטו ויתרבו דרך נקב המחיצה החוצה, והשני מצד המקבל העומד חוץ למחיצה ההיא, כי מה שהיה עד הנה מחשך לפניהם עתה נראה אור להם ונתגלה לעיניהם, ככה הוא הענין בהתגלות השכינה ית"ש, כי אף שאדון יחיד א"ס ב"ה ממלא כל עלמין, בכל זה צמצם והסתיר כביכול את כבודו ית' לעינינו, כמו שדימוהו קדמונינו כענין הנשמה אל הגוף, שהוא ית' נשמתא דכל עלמין, כמו שהנשמה מלאה את כל הגוף מ"מ היא מתצמצמת ומסתתרת בפנימיות כל פרטי חלקי האיברים להחיותם, ולא נגלית לעיני בשר, ככה היה רצונו ית' להסתיר ולצמצם אור אחדות עצמותו ית' בעמידת העולמות והבריות צמצום והסתר עצום, עד שלא יתראה לעינינו רק מציאות עולמות וכחות אין מספר, והנה כשרצונו ית' לגלות מעט מאור שכינתו שהיה עד הנה מצומצם ומוסתר מהשגתינו, בזה יתחדשו שני ענינים, הא' התפשטות אור כבודו ית' שהיה עד הנה לעיני כל בשר מצומצם בענינו, והב' התגלות האור שהיה מסתתר עד כעת. ושפיר יתורגם וירד ואתגלי (פעראָפפענבארט), כי התפשטות האור הוא בעצמו התגלותו:

ובחרת בחיים למען תחי'. חיי הגוף לבד במלאת מבוקשיו הגשמיים שלא כתורה וכמצוה, הם חיים שאחרי' מיתה הנפשית, אמנם חיי הגוף שהיא עפ"י התורה והמצוה, הם חיים שאחרי' חיי הנפש הנצחי וע"ז אמר, ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך, ירצה, איעצך לך ולזרעך לבחור בחיי עו"הז, שהוא חיי הנוכחי (לכן אמר בחיים בפת"ח) באופן שיסובב ממנו חיים העתידים, והוא חיי עו"הב. ומבאר אח"ז, איזו היא החיים הנוכחי שאין המיתה אחרי', אבל נצא ממנו לחיות חיי עד, ע"ז אמר לאהבה וגו'. כי הוא חייך, כלומר זוהי החיים הנוכחי אשר אריכות ימים בעו"הב כרוך אחרי', וזה"ש ואורך ימיך. ואמר לשבת על האדמה, נ"ל שאין זה למ"ד התכלית, כי ישיבת הארץ איננה התכלית האמתי המכוון בשמיעת קול ה' באהבתו ובדבקותו, אבל הלמ"ד תורה כאן על גבול הזמן, כמו לשבעת הימים (בראשית זיי"ן) לסוף שבעת ימים, לצאת בנ"י מארץ מצרים, אחר צאת, וכן לשבת אברם בארץ כנען (לך לך ט"ז ד') שהוא אחר שבתו, וטעמו כאן אריכות ימים בעו"הב המזומן לך אחר ישיבתך בארץ, כלומר אחר כלות החיים הגשמיים הקצובים לך בארץ. ואפשר שמדבר כאן מן הזמן שאחר התחי', דלדעת רמב"ן ורא"ה, החולקים על הרמב"ם שאומר שאין נצחיות לגוף האדם לעולם, וגם המתים שיחיו ויקומו זמן מה, ימותו וישובו לעפרם, ורק נשמותיהם יזכו לעו"הב, ודעתם אינו כן, כי החיים בימים ההם וכן המתים שיחיו לא ישובו עוד לעפרם, כי יזדכך גופם ויתקיימו לנצח בגוף ונפש. וכ"ד הפייטן בסוף תפלת טל. ולפי"ז יהיה למ"ד התכלית. והנה ממה דכתיב (ישעיהו ל״ח:י״א) לא אראה בארץ החיים, שתרגם יב"ע בארעא בית שכינתי' די בה אריכות חיא, וכתיב (תהילים כ״ז:י״ג) לראות בארץ חיים, ותרגומו בארעא דחיי עלמא, משמען הדברים שיש ארציות בחיי הנצחי, ויש א"כ גם לגוף הארצי חלק בה, כדעת הרמב"ן. ובמכדרשב"י (ר"פ תולדות) לעתיד לבא הקב"ה מחי' את המתים וינער אותם מעפרם שלא יהיו בנין עפר כמות שהיו בתחלה שנבראו מעפר ממש דבר שאינו מתקיים, אבל יתנערו מעפרם מאותו הבנין ויעמדו בבנין מקויים להיות להם קיומא וכו' ושמחת הנשמה בגוף יתר מכלם על שיהיו שניהם קיימים וידעו וישיגו את בוראם וכו' יעו"ש. מבואר כדעת רמב"ן. ובמדה"נע (חיי' שרה ד' קכ"ו א') דאתא רשב"י ודרש, ומה אם העולם הזה שהוא הבל והגוף שהוא טפה סרוחה נכנסת בו אותה הנשמה לעתיד לבא שיצרפו כלם ויהיה הגוף מובחר בקיום ותשלום יותר, אינו דין להכנס אותה הנשמה בו בכל התשלומין והעלויין שבה, אמר ר' אחא אותה הנשמה ממש ואותו הגוף ממש עתיד הקב"ה להעמידן בקיומן לעתיד לבא, אבל שניהם יהיו שלמים בתשלום הדעת להשיג מה שלא השיגו בעולם הזה. עמ"ש בפ' ואתחנן בכבוד האבות: