פרשנות מצטטת על בראשית ט:כ

ויחל העם. עשה קדושתו חול, כלשון (בראשית ט׳:כ׳) ויחל נח, שהרי הגדור מהעריות נקרא קדוש והזונה הפך ממנו. וכל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, (במדבר י״א:א׳) ויהי העם כמתאוננים, (שם כ) וירב העם, (שם כא) וידבר העם באלהים, (שם יד) עד אנה ינאצוני העם. וכל מקום שנאמר עמי לשון שבח הוא (תהלים פא) לו עמי שומע לי, (שמות ז׳:ד׳) והוצאתי את צבאותי את עמי, (ישעיהו מ׳:א׳) נחמו נחמו עמי, כך דרשו בתנחומא.

ונבא אל הענין. והוא כי הנה ב' סוגים יש באדם. כי יש עושה מלאכתו עיקר ותורתו עראי והוא כל המון ישראל ויש שרידים אשר ה' קורא שתורתם קבע יום ולילה. ועל ב' אלה ידבר ועל הא' אמר יפה ת"ת כו', ועל הב' אמר וכל תורה כו' והוא כי אשר עושה עיקר מהמלאכה עסקי דרך ארץ יקרא. כי דרכו דרך הארץ ולא דרך שמים כענין (בראשית ט') איש האדמה אך אשר עיקר היא מלאכת שמים לעסוק בתורה אשר יטפל קצת להרויח מזונו. מלאכה תקרא כי מלאכה בעלמא הוא. ולא תפס דרך הארץ. העכורה בעצם. וענין התנא. לומר אשר דרכו דרך כל הארץ. שהיא לעשות כל עיקר עסקו מהארץ, הלא אצ"ל כי יחוייב לקבוע עתים לתורה. כ"א גם דבר יפה הוא שיצרף ת"ת עם הדרך ארץ שיש לו כבר. שלא בלבד בהתבטל המלאכה ילמוד. כ"א גם עם הדרך ארץ שהוא עוסק ולוה תורה בעמלו שיהיה מהרהר וחוזר תלמודו עודנו עוסק בדרך ארץ. וזהו יפה ת"ת עם דרך ארץ. והטעם הוא. כי יגיעת שניהם כלומר כאחת. משכחת עון. והוא כי לא יבצר איזה עון יש לו. ודרך עונו לגרור לו עון אחר כי עבירה גוררת עבירה וע"י יגיעת תורה ביחד עם יגיעת דרך ארץ. משכחת עון אשר עשה מעשות דרכיו לגרור לו עון אחר, והיא כי ע"י התשת החומר בדרך ארץ יותש העון שהוא מאיכותו בצד מה מלהחטיאו המביאה עבירה אך לא ישכיחנו בעצם. אך בהצטרף עמו לחומר גם תשות התורה יחד שגומר התשות כח. וגם מקנה כל גופו קדושה. שהוא נגדיות איכו' העון שהוא כח טמא. אז ניתש ומתמוגג על ידי התורה באופן שמתערבב עד שכוח מלגרור עוד עון אחר. וכמקרה השטן בר"ה גם הוא יקרנו. שע"י שומע קול שופר זוכר מה שע"י שופר יתמוגג ויתערבב. עד שכוח בערבובו מלבק' קטרוג על ישראל. וזהו שיגיעת שניהם משכח' עון. והשני והוא על שתורתו אומנתו אמר וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. לומר אל יעלה על לבך לומר אעסוק בתורת ה' תמיד. ועליו יתברך אשליך יהבי והוא יכלכלני. כי לא זו הדרך כי כל תורה שאין עמה מלאכה מה ליזון לפחות בצמצום סופה בטלה. והוא מז"ל יכול יושב ובטל ת"ל מעשה ידך אשר תעשה. והוא כי אין לאדם לסמוך על נס נגלה לומר שמן השמים יריקו או יתנו לו מטמון. כ"א לברך את מעשה ידיו גם כי מעט יהיה. ואם כה יעשה תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. כי יחסר לחמו וגוררת עון חילול ה'. כו לא יבצר מי שיאמר. הלא התורה היא הגדולה שבגדולות שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז. והלא פלוני יומם ולילה לא שבת מהתורה וירעב ללחם ואיה פירות תורתו. והוא גם הוא יהרהר ולא ידע כי אם הוא ית' עשה כן במן מן השמים לדור המדבר שיעסקו בתורה. לא יעשה כן לכל יחיד רק לצוות את ברכתו במעט עסק. אך לא בהיותו יושב ובטל. וזהו וכל תורה וכו' סופה וכו'. וזה שאמרתי שאין לסמוך על הנס. לו' הנני עוסק בתורה לש"ש והוא יכלכלני. היינו ליחיד אך וכל העוסקים עם הצבור. אל יראה להם שום דבר נמנע. כ"א יהיו עוסקים עמהם לשם שמים ויבטחו עליו יתב' והוא יעשה. ולא זו בלבד כ"א גם לא ינוכה להם שום זכות בהעשות להם נס כדרך כל סומך על נס. כי הלא זכות אבותם מסיעתם ליעשות להם נס. ובהצטרף זכות רבים עם זכות אבותם וגם נס נגלה יעש' להם הוא יתברך. והוא מאמר יוסף הצדיק (בראשית מ"ג) אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם. לומר אל תתמהו על נס נגלה כזה שיתן לכם ה' מטמון. וישם אותו תוך אמתחותיכם כי הלא זולת זכותכם גם זכות אבותיכם מסייע. וזהו אליכם וגם הוא ואלהי אביכם נתן לכם מטמון תוך אמתחותיכם שהוא נס נגלה וזהו שזכות אבותם מסייעתם וגם אין זכיותיהם מתנכין כ"א וצדקתם עומד' לעד כי אינם מעין מ"ש ז"ל (תעני' כ') על יחיד הסומך על הנס שמא אין עושין להם נס ואם עושין לו מנכין לו מזכיותיו כי פה שהם צבור עושין להם נס. וגם אין מנכין להם מזכיותיהם. ואל נא תאמרו. שא"כ לריק יגעו העוסקים עם הצבור ואין עליכם שכר אחר שלא עליהם תתייחס המעשה והזכות. לז"א ואתם מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם. הכל בזכותיכם. ואמרו ואתם לנוכח. ובפתח דבריו אמר יהיו עוסקים שלא לנוכח. יהיה שתפס דרך הכתובים במקומות רבים שמדבר עם הבלתי הגון שלא לנוכח. ובדברו על מה שאחר תשובתו מדבר לנוכח כענין ולצים לצון חמדו להם וכו'. תשובו לתוכחתי וכו'. הנה אביעה וכו' שחוזר אל הלצי' הנזכר שלא לנוכח. אך הוא שבטרם ענין תשובתם שאז רחוקים מה' המה. ידברו שלא לנוכח. ובדברו על מה שאחרי שובם אל ה'. שנתקרב מדבר לנוכח. כן עשה התנא באומר יהיו עוסקים לשם שמים שהוא אזהרה על מי שאינו עוסק עמהם לשם שמים. ומזהירן בל יהיה עסקם להתגדל כ"א לש"ש. דבר שלא לנוכח ובדברו על מה שאחר עשותם כך אמר ואתם וכו' לנוכח. וזה שאמרתי שיהיו עוסקים עמהם לשם שמים. הוו זהירין כן בעצם ברשות. לעשות לשם שמים מפני כי ברשות אפשר תבטחו באנשים צבועים על המנחה ההולכים לפניכם. ונודר' אז לעשות כל בקשתכם. ותרפו ידיכם מלהחזוק בבטוח בה' כי הוא יטה לבבם אליכם. בעשות העוסק בעצם לשם שמים. כי הלא דעו כי אין לבטוח בהם. שאם תבטחו על היותכם קרובים אליהם. ומשרתים אותם מטרם תצטרכו אליהם. ויעלה על רוחכם. כי בעת שתצטרכו אליהם יעשו למענכם. לא כן הוא כי הנה אין מקרבים לו לאדם אלא לצורך עצמן בעת צרכם שתשרתום. אך לא לשלם גמול בהצטרכם אליהם. ואם תבטחו על המנחה ההולכת לפניכם. ואומרים שיעשו אחרי כן וייטב לבכם. על מה שמראי' אור פנים בקבלם הדורון. הלא דעו כי הלא אינם אוהבים. רק נראים כאוהבים. ואף גם זה אינו רק בשעת הנאת' שהוא בעת קבלם הדורון. אך בשעת הדוחק שנדרו. להטיבו ביום שיצטרך. ישכחו מה שקבלו ולא יעמדו לכם. וזהו נראין וכו' ואין עומדין וכו'. לכן הוו זהירין לעשות ענייני הצבו' לשם שמים. ואז בטחו בה' והוא יעשה כי לכל אשר תחפצו יטה את לבם:

ואחר כך היה לנח מדריגת הצורה. ודבר זה מבואר כי לכך נקרא נח (בראשית ט, כ) "איש האדמה", כאשר בארנו במקום אחר כי האיש הוא הצורה, ונקרא נח "איש האדמה", שהאדמה היא חמרית, והוא איש האדמה. וגם לא היה לו יסוד ושורש לפי מדריגה הזאת בשלימות*, ומכל שכן אל עשרה דורות שלו, וימשך פחיתות וחסרון אחר זה.