פרשנות מצטטת על בראשית יא:יא

וַֽיְחִי־שֵׁ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ (ס)

אור החיים

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה אָמַר וַיִּהְיוּ וְלֹא אָמַר כַּסֵּדֶר הָאָמוּר בְּכָל הַצַּדִּיקִים ״וַיְחִי אָדָם״ (בראשית ה:ג) ״וַיְחִי שֵׁם״ (בראשית יא:יא), אוֹ יֹאמַר ״אֵלֶּה שְׁנֵי״ כַּסֵּדֶר הָאָמוּר בְּאַבְרָהָם?
שאל רבBookmarkShareCopy

כלי יקר

וַיְחִי אָדָם וְגוֹ׳. עָשָׂה בִּימֵי חַיֵּיהֶם שְׁלֹשָׁה חֲלֻקּוֹת, כִּי הִזְכִּיר בְּכֻלָּם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם קוֹדֶם שֶׁהוֹלִידוּ וְאַחַר כָּךְ כְּלָלָם יַחַד, וְהִזְכִּיר בְּכֻלָּם ״וַיָּמֹת״. וּבְפָרָשַׁת נֹחַ לֹא הִזְכִּיר כִּי אִם שְׁתֵּי חֲלֻקּוֹת וְלֹא הִזְכִּיר שָׁם וַיָּמֹת. לְפִי שֶׁמִּי שֶׁהוּא בְּלֹא בָּנִים קָרוּי מֵת בְּחַיָּיו, וְכֵן הָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָן מוֹלִידִין תּוֹלְדוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים נִקְרְאוּ בְּחַיֵּיהֶם מֵתִים. עַל כֵּן הִזְכִּיר לְשׁוֹן וַיְחִי עַל מִסְפַּר הַיָּמִים שֶׁחָיוּ קוֹדֶם שֶׁהוֹלִידוּ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ עֲדַיִן בְּלֹא בָּנִים, מִכָּל מָקוֹם הָיוּ חַיֵּיהֶם חַיִּים מִצַּד שֶׁכָּל הַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁהִזְכִּיר בְּפָרָשָׁה זוֹ וּבְפָרָשַׁת נֹחַ כֻּלָּם הָיוּ צַדִּיקִים – אָדָם, שֵׁת וְכוּ׳ וְכֵן כֻּלָּם. וְאַחַר שֶׁהוֹלִידוּ נִתְוַסֵּף לָהֶם חַיּוּת מִצַּד הַבָּנִים, עַל כֵּן הִזְכִּיר וַיְחִי עַל הַיָּמִים שֶׁחָיוּ אַחַר שֶׁהוֹלִידוּ, וְחָזַר וּכְלָלָם יַחַד לוֹמַר כֻּלָּם שָׁוִים לְטוֹבָה, כִּי קוֹדֶם הַמַּבּוּל לֹא נִמְצָא בָּהֶם חִסָּרוֹן רַק הַמָּוֶת הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב כא:יא) ״יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (שָׁם) ״יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם״ וְגוֹ׳. וְעוֹד הִזְכִּיר בְּכֻלָּם ״וַיָּמֹת״ לְהוֹרוֹת שֶׁכֻּלָּם מֵתוּ עַל מִטָּתָם וְלֹא נִמְחוּ בַּמַּבּוּל. אֲבָל אַחַר הַמַּבּוּל נִשְׁתַּנָּה הָעוֹלָם וְלֹא הָיוּ כָּל יְמֵיהֶם שָׁוִים לְטוֹבָה, עַל כֵּן לֹא חָזַר וּכְלָלָם יַחַד, גַּם לֹא הִזְכִּיר ״וַיָּמֹת״ כִּי הָיוּ חֶסְרוֹנוֹת בְּכֻלָּם זוּלַת הַמָּוֶת. וְעוֹד שֶׁאַחַר הַמַּבּוּל אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר ״וַיָּמֹת״ כִּי פְּשִׁיטָא שֶׁמֵּתוּ וּמִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת. וְקָרוֹב בְּעֵינַי לוֹמַר שֶׁכָּל הַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁהִזְכִּיר הָיוּ נְבִיאִים, כִּי מִי הִגִּיד לְלֶמֶךְ שֶׁבֵּן זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂינוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, וְכֵן שֵׁם בֶּן נֹחַ, וְכָךְ חֲנוֹךְ וּמְתוּשֶׁלַח וְעֵבֶר, וְהֵם בִּנְיַן אָב עַל כֻּלָּם.
שאל רבBookmarkShareCopy

הטור הארוך

הוציאוה ותשרף. פירש"י לפי שבתו של שם היתה ובת כהן שזינתה בשרפה. והקשה הרמב"ן דמה שבת כהן שזינתה בשריפה היינו ארוסה או נשואה אבל שומרת יבם בין ישראלית בין כהנת אינה אלא בלאו וכי תימא משום שהי' יבום נוהג בבני נח ואזהרתן הוא מיתתן הא מוכח בסנהדרין שאין יבמה נוהגת בבני נח כלל. ועוד קשה דכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא סייף. ועוד מה שאמר צדקה ממני כ"ש שהי' לה להתחייב ופי' הוא בשביל שהי' קצין ומושל בארץ והכלה אשר תזנה אין נדונית כמשפט שאר הנשים הזונות אך כמבזה את המלכות ועל כן אמר הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות לה כל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות. ועל דרך הפשט שהי' משפט שהאשה שמזנה תחת בעלה שמוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה לחיים או למות כרצונו והיא היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם. ור' יהודה החסיד פי' כי לא דנה לשרפה אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה וכשידע שהיתה ממנו ולא היתה זונה לא עשה לה דבר. עוד מקשים על מה שאמר יהודה הוציאוה ותשרף והלא יהודה הי' מלך ומלך לא דן ולא דנין אותו ועוד בדיני נפשות מתחילין מן הצד ועוד היאך הי' דן על כלתו ומתרצים שיצחק ויעקב ויהודה דנוה והתחילו ביהודה מן הצד. ובמדרש יש ששם בעצמו דנה ואי אפשר להיות שכשתדקדק בחשבון שנות דור ודור תמצא שכבר מת ומה שאומר בע"ז פרק ב' הבא על הפנוי' בית דינו של שם גזרו מפני מעשה דתמר לא שהי' קיים אלא כל בית דינו אחריו נקרא על שמו:
שאל רבBookmarkShareCopy