פרשנות מצטטת על בראשית יא:יב

וְאַרְפַּכְשַׁ֣ד חַ֔י חָמֵ֥שׁ וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־שָֽׁלַח׃

משכיל לדוד

שם וכו׳ כשהוליד את ארפכשר וכו׳ נ״ל כוונתו שאין ויולד דהכא דומה לכל שאר ויולד דבפרשה כגון בתר הכי דכתיב וארפכשד חי חמש ושלשים שנה ויולד את שלח ר״ל ששלח היה הבן הראשון שהוליד ואח״כ הוליד עוד בנים ובנות וכן הוא בכלם אבל כאן בשם ליכא לפרושי הכי ויולד את ארפכשד תחלה ואח״כ הוליד עוד כל שאר בניו דא״כ רמו קראי אהדדי דלעיל כתוב בני שם עילם ואשור וארפכשד הרי שהיה השלישי אלא ע״כ לומר שלא כיון הכתוב כאן לכתוב כל תולדותיו של שם שכב׳ כתב לעיל ולא בא הכתוב הכא אלא להודיענו סדר היחס משם עד אברהם ואין ויולד זה כמו השאר אלא ה״ק. שם היה בן ק׳ שנה כשהוליד את ארפכשד שהוא השלישי שבבניו והיה זה שנתים אחר המבול שבאותן השנים כבר נולדו ב׳ בניו הראשונים. והרא״ם ז״ל פירש כוונת רבינו באופן אחר ע״ע:
שאל רבBookmarkShareCopy

רשב"ם

וחיה - טעמו למעלה. כמו מן שב שבה. מן ארפרכשד חי יאמר לנקבה חיה, אבל אלו חיה אלף שנים פעמים, טעמו למטה ולשון זכר מגזרת עשה עלה ראה.
שאל רבBookmarkShareCopy

אבן עזרא

ומלת וחיה קשה מאוד בדקדוק, והיא זרה כי המשפט וחיתה כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו כמשפט בסמוכים "ולכל חית הארץ" (ברא' א, ל), והיה כן בעבור שהה"א והת"ו קרובים במכתב, ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א אבל לא במבטא כי הבו ל יש ביניהן בשמות, כי תחלה תקרא ה"א וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו, וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי והכלל כי מלת חי, גם חיים בספק, כי הסכימו חכמי הדקדוק, כי וארפכשד חי (ברא' יא יב) מפעלי הכפל, וכמוהו כי אם תם הכסף (שם מז, יח) שהוא מן "תמם" וחיי כמו רבים חיים, ולפי דעתי כי זו הגזרה זרה ואם איננה כן יראנו ממנו כעל עתיד כמו אחוג יחוג לחוג היה ראוי שיאמר אֶחוי יחוי לחוי או כמו "סוב", סובו ציון (תה' מח יג) סבי עיר (ישעי' כג טז), והנה זאת לאות כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה אחר שלא מצאנו מגזרת חי אחת מכל הגזרות שהזכרנו הנה זאת לאות, כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, כי מצאנו שיאמר אחיה, נחיה, יחיה, תחיה כמו יאמר מן היה, נהיה, אהיה, תהיה, יהיה, וא"כ הוא מגזרת חיה, כמו היה, ואעפ"י שמצאנו שיאמר וארפכשד חי, בלשון עבר לא נחוש לכל זה, אעפ"י שידמה שהוא מפעלי הכפל, והוצרכתי לומר ככה בעבור שראיתי כן אין וי"ו בכל המקרא שהוא שרש בסוף המלה, ואין טענה עלי ממלת "שלו" (איוב טז יב) כי הוי"ו תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו, והעד "שלו כל בוגדי בגד" (ירמי' יב א) והוא מן שלה והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שרש בסוף המלה, והיה זה בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא כמו עבדו ואמתו (למטה כ יז) וסימן לשון רבים "פרו ורבו" (ברא' א כב) וגם יש וי"ו נוסף כמו בנו בעור (במד' כד ג), ואילו היה וי"ו שרש היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווין שהזכרנו, יחיד, ורבים, ונוסף, ולא תדע המלה, גם ככה אומר לך באות יו"ד שלא תבא שרש באחרונה כי הוא סימן יחיד מדבר יָדִי (ברא' מב לז) גם יָדָי (דבר' ט טו), וסימן רבים בסמוך, "ידי נשים רחמניות" (איכה ד י) וסימן נקבה "דעי וראי" (ש"א כה יז), ויו"ד היחוס, העברי, או העבריה (דבר' טו יב), גם נוסף בפעלים, המגביהי (תה' קיג ה) להושיבי (שם שם ה), גם בשמות "בני אתונו" (ברא' מט יא) גם במלות הטעם זולתי (דבר' א, לו) מני אפרים (שופ' ה' יד), ובעבור כל זה אינו ראוי שיבוא יו"ד שרש באחרונה, פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו על כן אמרתי כי מלת וחיה זרה, והיא כמו וחיתה ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי:
שאל רבBookmarkShareCopy

מחוקקי יהודה; יהל אור

זמין למנויי פרימיום בלבד