פרשנות מצטטת על בראשית יא:כה

וַיְחִ֣י נָח֗וֹר אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־תֶּ֔רַח תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ (ס)

אברבנאל

ואמנם בתשובת משה ותפלתו למה ה' וגו' ראוי לעיין גם כן בשמונת הערות אחרות. הא' מה ענין אומרו ויחל משה את פני ה' אלהיו. כי היה ראוי שיאמר לפני ה' אבל ויחל את פני ה' הוא זר מאד. ואין ענינו כענין (משלי י"ט) רבים יחלו פני נדיב כי פני הנדיב הוא רצון המתנה והוא הנראה בפניו. הב' אמרו למה ה' יחרה אפך בעמך והוא מה שזכרתי בשאלה שאיך שאל על סבתו בהיותה מבוארת על כי תשובתו היתה בצדו על העגל אשר עשו ועבדו כי כל מעשה העגל אמר לו השם יתברך. הג' אמרו אשר הוצאת ממצרים וגו' כי יציאת מצרים לא היתה טענה לכפר חטאתם אלא להכביד עונשם כיון שקבלו חסדים ממנו ומרדו בו. הד' בטענת למה יאמרו מצרים כי מפני דברי השוטים לא היה ראוי שתחדל מדת הדין לעשות משפט וצדקה בעמו. הה' באמרו שוב מחרון אפך ואח"כ זכור לאברהם וגו' כי ראשונה היה ראוי לזכור זכות האבות ושבועתם ועל הכל אמר שוב מחרון אפך. הו' מה הטענה בזכור לאברהם אם מפני השבועה שנשבע לאבות לתת הארץ לזרעם אם הם עבדו ע"א למה לא יקבלו עונשם ויבוא במקומם זרע אחר שתתקיים בהם השבועה והיא לא היתה שאע"פ שיעבדו ע"א בניהם יתננה להם. הז' מה ענין אמרו אחר שאמר אשר נשבעת להם בך אמרו עוד ותדבר אליהם. כי השבועה היא הדבור והדבור היותר חזק הוא השבועה. הח' באמרו וכל הארץ הזאת וגו' כי לא היה לו למשה להתפלל עתה על ירושת הארץ אלא על הכפרה וההצלה מהכליה ומה לו עתה בירושת הארץ. ואומר בתשובת כל זה שמרע"ה כאשר שמע מהאל שכלה ונחרצה היה הקדוש ברוך הוא חושב לעשות לעמו השתדל בכל עוז להשיב גזרת האף והחמה לא שיכפר הקדוש ברוך הוא להם בעד חטאתם אלא שלא ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה לכלותם מעל פני האדמה אבל שיענישם אך במשפט ומי אשר חטא לו בעבודת העגל ימחה מספר חיים לא שיענש הכלל בהחלט כאשר אמר לו יתברך ומלת ויחל אפשר לפרשה מלשון חולי וכן פרשה הרלב"ג ומדברי חז"ל היא. והענין שמשה בשמעו דברי השם ואכלה אותם כרגע אחזהו חיל כיולדה בהיותו לפני השם וזה הוא ויחל משה רוצה לומר שנהיה ונחלה את פני ה' בהיותו בפניו ויותר נכון לפרש ויחל מלשון תפלה כמו חלו נא פני אל. ופני ה' הוא מלשון כעס כמו פני ה' חלקם פני ה' בעושי רע ופניה לא היה לה עוד יאמר שחלה משה בעבור פני ה' וכעסו וחרון אפו שאמר לשפוך על ישראל או שחלה והתחנן לפני חרון אפו שלא יעבור עליהם. ואמר בתפלתו למה ה' יחרה אפך בעמך. ופירושו אצלי באחת משתי כוונות. הא' שאמר הנה בחרון אפך על הערב רב שהיו סבה ברעה הזאת החרשתי כי הם ראוים באמת לעונש גדול וכליה מוחלטת. אבל למה יחרה אפך לכלות את עמך ישראל אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה והם עמך ונחלתך עשית בעבורם נסים ונפלאות להוציאם ממצרים. ואיך עתה בעבור רשעת הערב רב שאינם עמך ולא הוצאת אותם ממצרים יחרה אפך בעמך הקדוש אשר הוצאת משם והיה כצדיק כרשע. ויהיו לבטלה כל המופתים אשר עשית בעבורם והוא על דרך מה שהתפלל אברהם על הפיכת סדום (בראשית י"א כ"ה) חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. והטענה הזאת היא חזקה בהיות הפשע מיוחס ומסובב מהערב רב וישראל מוסתים ומודחים מהם בדבר. וכאשר הליץ בעד עם הארץ הליץ גם כן בעד הגרים ערב רב שהיו מצרים ונענשו ישראל שאין ראוי גם כן לחרות בהם אפו ולא לכלותם בהחלט ועליהם אמר למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם רוצה לומר למה תרצה שיאמרו המצרים שאותם ערב רב שנכנסו תחת כנפיך ויצאו ממצרים ארצם ומולדתם ללכת אחריך במדבר שהוצאת אותם בכוונה להרוג אותם בהרים ולכלותם ושכדי להנקם מהם קבלת אותם בתוך עדתך וזה באמת חלול שמך הגדול לבאים לחסות בצלך ומקבלים תורתך שתכווין לכלותם ולכן חתם דבריו באמרו בעד המצריים הגרים ההם שוב מחרון אפך ר"ל יסרם במשפט ולא בחרון אף תכלה אותם וכנגד עמו ונחלתו ישראל אמר עוד והנחם על הרעה לעמך שהוא ישראל הרי שהתפלל אדוננו משה כפי זאת הכוונה בתחלה בעד עם ישראל ואח"כ בעד הגרים ערב רב והיה תכלית תפלתו לא שישא חטאתם ויכפר עליהם לגמרי אלא שלא ישלח בם חרון אפו לכלותם פתאום. זו היא הכוונה הראשונה בפסוקים האלה. ואמנם הכוונה השנית בהם היא שמרע"ה רצה לטעון שלא היה ראוי שיחרה אפו של הקדוש ברוך הוא על ישראל במעשה העגל. לפי שבקשתם הטלסמאות להוריד הכח מהעליונים וגם לעבדם עם היותו עון פלילי כפי התורה. הנה לא נתחדשה הרעה הזאת עתה בהם כי מורגלים היו בה במצרים וכאלו נעשתה להם כדבר טבעי וכשהוציא אותם ממצרים באותו חטא ורעה הוציאם ועל זה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים כלומר הלא ידעת שהוצאת אותם ממצרים עיר מלאה גלולים אשר שם היו מלומדים בכל התועבות האלה. וכן אמרו (ש"ר פ' כ"ה) במדרש אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הנחת כל העולם ולא העבדת בניך אלא במצרים והמצריים עובדי טלאים הם ולמדו מהם ואף הם עשו. לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים. ואמרו בכח גדול וביד חזקה ירצה שהם לא היו רוצים לצאת משם ושבעל כרחם הוציאם בכחו הגדול של הקדוש ברוך ובזרועו הנטויה וסוף הדברים אם הוצאתי אותם מתוך הגלולים והעבודות הזרות שהיו מורגלים לעשות במצרים למה יחרה אפך אם חזרו לעשותם כי ההרגל נעשה בהם טבע שני והוא הביאם אל זה ולא היה דבר שנתחדש בהם עתה. אבל הוא במשל האדם שנשא אשה זונה קדשה היא בעינים ולקחה בקדושין וכתובה להיות לו לאשה והזהירה שלא תזנה עוד. כי הנה אם אחרי כן חטאה בדרכי ההסת אין ראוי שיחרה אפו עליה להורגה כי אשה זונה לקח וככה הוא טבעה והרגלה. אבל צריכה מפני זה מוסר ועונשים לא הריגה וכליה מוחלטת. וזה הוא אומרו למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים ואמר עוד מסכים לזה למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם רוצה לומר זה תרצה שיאמרו אנשי מצרים ואשר נשארו שם כשישמעו הכליה הזאת אשר תעשה בעון העגל הזה ברעה הוציאם והרעה במקום הזה הוא כנוי לפשע אשר עשו והוא כמו תבוא כל רעתם לפניך. יאמרו כשהוציאם ממצרים ברעה הזאת שעתה מצא בהם שהיא עבודת אלילים עמה הוציאם כי רגילים היו בה ולמה לא הרגם אז והרגם עתה אם היה בעבור בעבודת אלילים אלא שבחר להרוג אותם בהרים מתחלה ועד סוף ולכך בחרת לעשות הכליה במקום שמם שלא ימלט מהם איש. וזהו הוא ולכלותם מעל פני האדמה ולכן כיון שכאשר הוצאת אותם ממצרים תמיד היתה העבודת אלילים עמהם ולא כליתם גם עתה שוב מחרון אפך ולא ישלוט בהם החרי אף לכלותם יחד. והנחם על הרעה בעבור עמך. ואמנם אמרו עוד זכור לאברהם נראה לי שאינו לזכור להם זכות אבותם לשיכפר להם כי אם הם עבדו עבודת אלילים לא עשו כאבותם ולמה יעמוד להם זכותם. אבל אמר זה להשיב על מה שאמר לו יתברך ואעשה אותך לגוי גדול יאמר ואולי שזרעי יעשה עבודת אלילים או פשע אחר כזה הלא תעשה בהם כליה מפני זכותי ומפני הדבור הזה שאמרת לי ואעשה אותך לגוי גדול זכור לאברהם ליצחק ולישראל שהיו עבדיך כמוני היום והיו שלשה צדיקים ואני אחד וזכותה דרבים עדיפא ונשבעת להם בך שהיא השבועה היותר חמורה שאפשר מה שלא נשבעתי לי. אמנם אם עתה דברת עמי זה היעוד הנה גם הן דברת עמהם וזה הוא ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים רוצה לומר שיהיה הריבוי בכמות ובאיכות כככבים. ואם היה שעם כל זה אתה רוצה לעשות כליה בזרעם וכסא של שלוש רגלים שהוא זכות שלשת שאבות לא יעמוד לפניך איככה אחשוב אני שתעשה אותי לגוי גדול ולא תקראנה אותי ולזרעי כאלה. הנה אם כן בראשונה טען בעד העם להצילם מהכליה המוחלטת ושייסרם אך במשפט ולכן חתם הטענה הזאת באמרו שוב מחרון אפך אחר כך השיב על מה שנאמר לו ביחוד ואעשה אותך לגוי גדול. כפי מה שביארתי. והותרה עם זה השאלה החמשי'. והתבארו שמונת ההערות אשר העירותי בתפלה הזאת. ואמנם אמרו וינחה ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. חשב הראב"ע שהתפלה הזאת ונחמת השם שנזכרה כאן הוא אשר נזכרה אחר זה כשאומר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ושאין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין הדבר כן. אבל משה כשהודיעו יתברך בהר ענין העגל ואמר ואכלה אותם כרגע מיד התפלל שם שלא יעשה בהם כליה. כי ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ברדתו ויחל הנגף. ולכך התפלל להשיב החרון אף והכליה המוחלטת הפתאומית שאמר לו ועליה בלבד אמר וינחם ה' על הרעה וירד ודן את העגל ואת עובדיו ואז עלה להר להתפלל שנית שיכפר חטאתם בארבעים ימים שישב שם עליו. והם אם כן שתי תפלות בשתי זמנים. והפרשיות הם כלן כסדרן וכמו שכתב הרמב"ן וכן אמרו (שם מ"ד) באלה שמות רבה אמר משה אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם אלא איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריא וכו' אמנם במשנה התורה ספר הענין בסדר אחר לפי שהיה משה מסדר להם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם. והרמב"ן מטיב אמריו בזה ואין צורך בהשנותם. וגם אמרו במדרש אמר משה רבון העולמים תן לי רשות ואדבר אמר ליה אמור מה שתבקש אמר רבונו של עולם הם בטלו ראשו של דבור ואתה מבקש לבטל סופו הם עברו על לא יהיה לך אלהים אחרים. ואתה מבקש לבטל סופו שנאמר ועושה חסד לאלפים:
שאל רבBookmarkShareCopy