פרשנות מצטטת על בראשית יב:יח

שהאומות גדרו כו'. דאם לא כן מאי "וכן לא יעשה", דמשמע שאין המנהג לעשות כך. הקשה הרמב"ן כי הכנעניים שטופין בעריות, שנאמר (ויקרא יח, כז) "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו'," ובימי אברהם (לעיל כ, יא) ויצחק (לעיל כו, ז) היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם, עד כאן. והרא"ם השיב על זה דאדרבא מדכתיב (ר' ויקרא יח, כד-כז) "כי את כל התועבות האל עשו וגו' ואפקוד עונם עליהם כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו'", ואם היה מזמן רב מדוע לא הקיאה אותם הארץ כבר, אלא מזמן קרוב התחילו בהם. וכן באבימלך כתיב (לעיל כו, י) "כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם", ופרעה אמר "למה לא הגדת כי אשתך היא" (ר' לעיל יב, יח), שנראה שהיו גדורים בעריות. אך קשה לי למה אמר הכתוב "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב" ולא הוי ליה למימר רק "כי נבלה עשה", ולפיכך משמעות הכתוב כי יעקב איש אלקי היה נחשב, ונבלה הוא לעשות זה ב"בת יעקב וכו' וכן לא יעשה", שאין ראוי לעשות מעשה כזה, כי הוא דבר גנאי מאד במה שהיה נחשב יעקב איש אלקי – אין ראוי לעשות מעשה כזה לבתו. ולכך הוסיף "וכן לא יעשה", כדכתיב (לעיל כ, ט) "מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי", ושם פרש"י בעצמו 'מכה אשה לא הורגלה כו". וכן אונקלוס תירגם למעלה (שם) 'עובדין דלא כשרין לאתעבדא', וכן תרגם כאן 'וכן לא כשר לאיתעבדא', והכל ענין אחד על דבר שהוא יוצא מן המנהג:

הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי וְגוֹ' אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה פָּחַד מִמֶּנָּה עַתָּה יוֹתֵר מִקֹּדֶם לָכֵן, וְאִם נֹאמַר שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים שְׁחוֹרִים וּמְכֹעָרִים כְּדִבְרֵי רַשִׁ"י, הִנֵּה גַּם לַאֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים אָמַר כֵּן גַּם הוּא גַּם יִצְחָק שֶׁהָיָה דָּר בָּאָרֶץ הַהִיא בְּמִצְוַת ה'. אוּלַי הָיוּ הַכְּנַעֲנִים בַּדּוֹר הַהוּא שְׁטוּפִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה וּגְדוּרִים מִן הָעֲרָיוֹת יוֹתֵר מֵאַנְשֵׁי מִצְרַיִם וְהַפְּלִשְׁתִּים. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, וְיִתָּכֵן כִּי לֹא הָיָה לָהֶם פַּחַד רַק בְּבוֹאָם בְּעִיר מוֹשַׁב הַמְּלָכִים, כִּי הָיָה דַּרְכָּם לְהָבִיא לַמֶּלֶךְ הָאִשָּׁה הַיָּפָה מְאֹד וְלַהֲרֹג אֶת בַּעְלָהּ בַּעֲלִילָה שֶׁיָּשִׂימוּ עָלָיו. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי זֶה דַּרְכָּם לָמוֹ מֵעֵת צֵאתָם מֵחָרָן, בְּכָל מָקוֹם הָיָה אוֹמֵר "אֲחוֹתִי הִיא", כִּי כֵן אָמַר (בראשית כ':י"ג) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי", אֲבָל הַכָּתוּב יַזְכִּיר זֶה בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר יִתְחַדֵּשׁ לָהֶם עִנְיָן בַּדָּבָר. וְהִנֵּה זֵרֵז אוֹתָהּ עַתָּה כַּאֲשֶׁר צִוָּה לָהּ מִתְּחִלָּה. וְיִצְחָק לֹא פָּחַד בְּאַרְצוֹ וּבְעִירוֹ, רַק בְּבוֹאוֹ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים אָחַז דֶּרֶךְ אָבִיו. וְאָמַר "לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ גָּרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת עַד עֲבֹר הָרָעָב, כִּי אַבְרָהָם מִפְּנֵי הָרָעָב בָּא לָגוּר בָּאָרֶץ וְכַעֲבֹר הָרָעָב יָשׁוּב לָאָרֶץ אֲשֶׁר נִצְטַוָּה עָלֶיהָ וּנְתָנָהּ הַשֵּׁם לוֹ וּלְזַרְעוֹ, וְהָיָה חוֹשֵׁב שֶׁיְּחַיּוּ נַפְשָׁם בָּרָעָב וְיָבֹא לָהֶם רֶוַח וְהַצָּלָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב, אוֹ שֶׁיִּתָּכֵן לָהֶם לִבְרֹחַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן בְּהִתְיָאֲשָׁם מִמֶּנָּה. וְכָתַב רַשִׁ"י (רש"י על בראשית י"ב:י"א) "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי" מִדְרַשׁ אַגָּדָה, עַד עַכְשָׁו לֹא הִכִּיר בָּהּ מִתּוֹךְ צְנִיעוּתָהּ, וְעַכְשָׁו עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה. דָּבָר אַחֵר, שֶׁעַל יְדֵי הַדֶּרֶךְ אָדָם מִתְבַּזֶּה, וְזוֹ עָמְדָה בְּיָפְיָהּ. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ הִנֵּה נָא הִגִּיעַ הַשָּׁעָה שֶׁיֵּשׁ לִדְאֹג עַל יָפְיֵךְ, וְיָדַעְתִּי זֶה כַּמָּה יָמִים כִּי יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְעַכְשָׁו אָנוּ בָאִים בֵּין בְּנֵי אָדָם שְׁחוֹרִים אֲחֵיהֶם שֶׁל כּוּשִׁים, וְלֹא הֻרְגְּלוּ בְּאִשָּׁה יָפָה, וְדוֹמֶה לוֹ "הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא", כָּל זֶה לְשׁוֹן הָרַב. וְהַמִּדְרָשׁ קַבָּלָה בַּעֲנָוָה שֶׁבָּהֶם, וְנִסְמָךְ לַמִּקְרָא, אֲבָל אֵין צֹרֶךְ לְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שֶׁאֵין מִלַּת "נָא" מוֹרָה עַל דָּבָר שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ בָּעֵת הַהִיא בִּלְבַד, אֲבָל עַל כָּל דָּבָר הוֹוֶה וְעוֹמֵד יֹאמְרוּ כֵן, כִּי הוּא רוֹמֵז עַל הָעִנְיָן לוֹמַר שֶׁהוּא עַתָּה כָּכָה, "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" מֵאָז וְעַד עַתָּה, וְכֵן "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת" (בראשית ט"ז:ב'), מִנְּעוּרַי וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְכֵן "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת" (בראשית י"ט:ח'), כִּי לֹא נוֹלְדוּ עַתָּה, וְכֻלָּם כָּכָה. וְיֵרָאֶה מִפְּשַׁט הַכְּתוּבִים כִּי שָׂרָה לֹא קִבְּלָה עָלֶיהָ לֵאמֹר כֵּן, אֲבָל הַמִּצְרִים הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים מְאֹד, וְכַאֲשֶׁר רָאוּ אוֹתָהּ וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה לֻקְּחָה אֶל בֵּיתוֹ, וְלֹא שָׁאֲלוּ בָּהֶם כְּלָל אִם אִשְׁתּוֹ הִיא אוֹ אִם אֲחוֹתוֹ הִיא, וְהִיא שָׁתְקָה וְלֹא הִגִּידָה כִּי אִשְׁתּוֹ, וְאַבְרָהָם סִפֵּר מֵעַצְמוֹ כִּי אֲחוֹתוֹ הִיא, וּלְכָךְ הֵטִיבוּ לוֹ בַּעֲבוּרָהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא" (בראשית י"ב:י"ח), הֶאֱשִׁים אוֹתוֹ כִּי בִּרְאוֹתוֹ שֶׁיִּקְחוּ אוֹתָהּ הָיָה לוֹ לְהַגִּיד לְפַרְעֹה כִּי אִשְׁתּוֹ הִיא, וְחָזַר וְהֶאֱשִׁים אוֹתוֹ עַל אָמְרוֹ אַחֲרֵי כֵן לַשָּׂרִים וּלְבֵית פַּרְעֹה כִּי אֲחוֹתוֹ הִיא, וְלֹא הֶאֱשִׁים אֶת הָאִשָּׁה כְּלָל, כִּי אֵין רָאוּי שֶׁתַּכְחִישׁ הִיא אֶת בַּעְלָהּ וְהָרָאוּי לָהּ שֶׁתִּשְׁתֹּק:

וקראתי בשם ה': אודיעך תארי, מדת רחמים ומדת הדין, לפיכך לא אחון כל חוטא אלא קצתם, קצתם אענוש. בשם נ"ל סמוך, וכן למטה ל"ד ה', אע"פ שאין כן דעת בעלי הטעמים. קריאה בשם ה' האמורה כאן אין ענינה נבדל מכל שאר קריאה בשם, וראב"ע חשב כי באברהם (ברא' י"ב י"ח) הכוונה שקרא בני אדם לעבודת ה', וזה אינו, שא"כ היל"ל לשם, לא בשם, אך האמת כי כל קריאה בשם אין ענינה קריאה (rufen), אלא הרמת קול, וטעם קרא בשם, הרים קולו בהזכרת שם פלוני, וזה לתת לו כבוד ולהגיד שבחו ומעלותיו, כמו הודו לה' קראו בשמו, וכן כאן לספר תאריו; ולפעמים הוא להודיע ולפרסם שאנו בוחרים בפלוני, כמו ראה קראתי בשם בצלאל (למעלה ל"א ב'), קראתי בשמך לי אתה (ישעיה מ"ג א').