פרשנות מצטטת על בראשית יג:ז

כי יהיה ריב. סוֹפָם לִהְיוֹת נִגָּשִׁים אֶל הַמִּשְׁפָּט. אֱמֹר מֵעַתָּה אֵין שָׁלוֹם יוֹצֵא מִתּוֹךְ מְרִיבָה, מִי גָּרַם לְלוֹט לִפְרֹשׁ מִן הַצַּדִּיק? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ מְרִיבָה:

בראשית. א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה וגו'. כתב הרמ"בן ז"ל אע"פ שצורך גדול הוא להתחיל התורה מבראשית ברא וכו' כי הוא שרש האמונה ומי שאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון כופר בעיקר ואין לו תורה כלל מ"מ כיון שמעשה בראשי' סוד עמוק הוא מאד ואינו מובן מן המקראו' ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה ויודעיו חייבים להסתיר אותו לכך א"ר יצחק שלא הי' צריך להתחיל מבראשית ולספר ענין היצירה והמבול ודור הפלגה ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה ויאמינו בכלל כנזכר בהם בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבע"פ ונתן ר' יצחק טעם לזה כי התחלת התורה בבראשית ברא וספר כל ימי היצירה עד בריאת אדם ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעוה"ז נעשה מכון לשבתו עד שגירש אותו חטאו משם ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו וזרעם וחטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות ותפשו להם המקומות למשפחותם לגוייהם כפי שנזדמן להם א"כ ראוי הוא כאשר יוסיף הגוי לחטוא שיאבד ממקומו ויבא אחר לרשת את ארצו כי כן משפט אלהים בארץ לעולם. אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התור' אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונ' שנתנה לישראל אע"ג דאיכא ז' מצות שנצטוו לבני נח ומילה לאברהם מ"מ לכל ישראל לא נצטוו ואכתי לא נפקי מכלל בני נח. פירש"י מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם לכם ארצות שבעת גוים הם יאמרו להם כל הארץ של הב"ה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו ע"כ. ותימא הלא נפלה מתחלה בחלקו של שם כדפי' רש"י בפ' לך לך והכנעני אז בארץ וכתיב ומלכי צדק מלך שלם וגו' פירש"י שהיה הולך וכובש מזרעו של שם וי"ל דשם היה מלך על ירושלים לבד שנקרא מלך שלם אבל כל שאר הארץ לא נפלה בחלקו. מ"מ תימא הוא והלא כנען היה עבד לאחיו עבדא דמאן נכסי דמאן ומיהו גם בזה י"ל דאע"פ שהיה עבד לכל אחיו למה יקחו בני שם נכסיו יותר מבני יפת. פירש"י שמלת בראשית דבוקה לברא פי' בראשית בריית שמים וארץ היה כך שהארץ היתה תוהו ובהו ויאמר אלקים יהי אור ולפ"ז לא פירש שום בריאה בראשון אלא האור. והרמב"ן פי' בראשית ברא וגו' שמתחלה ברא מאין יסוד דק שאין בו ממש אלא שהוא כח ממצי' מוכן לקבל צורה ולצאת מן הכח אל הפועל והוא החומר הראשון הנקרא בלשון יוני היולי. ומלת ברא היא הוצאת יש מאין ואח"ז לא הוציא יש מאין אלא מאותו חומר הדק הלביש לכל אחד צורה ויצרו ותקנו והיא מלת יצר והשמים וכל אשר בם חומר אחד והארץ וכל אשר בה חומר אחר והקב"ה ברא אלו שנים לבדם יש מאין והכל נעשה מהם וזה החומר הדק נקרא תהו מל' תוהא על הראשונות מפני שאם בא אדם ליחד לו שם תוהא ונמלך לקראו בשם אחר כי לא לבש צורה שיחפש בו השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בהו מלה מורכבת כלו' בו הוא וזש"ה ונטה עליו קו תהו ואבני בהו כי הקו הוא אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו מה שמקוה לעשות מל' קוה אל ה' והאבנים הם צורת הבנין. ואחר שאמר כי מתחלה במאמר אחד ברא שמים וארץ וכל צבאם חזר ופירש כי הארץ אחר הבריאה היתה תהו כלו' חומר אין בו ממש והיתה בהו כי הלביש אותה צורה ופי' שבצורה הזאת ד' יסודות שהם האש והמים והעפר והאויר. ומלת הארץ כוללת לארבעתן כמו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שכולל כל כדור התחתון והאש נקרא חושך מפני שהאש היסודית חשיכה ואלו היתה אדומה היתה מאירה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר נקראו תהום ולכן נקראים מי הים תהומות כדכתיב תהומות יכסיומו. קפאו תהומות בלב ים. ונקרא קרקע הים תהום כדכתיב מוליכם בתהומות כסוס במדבר. והאויר נקרא רוח. וכבר נודע כי יסודות הארבע מקשה אחת והעמוד שלה הוא עגול הארץ והמים מקיפים על הארץ והאויר מקיף על המים והאש מקיף על האויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים והרוח מנשבת ונכנסת בחשך ומרחפת ע"פ המים. והנקודה הזאת שלבשה הצורה והיתה בהו היא שחכמים קורין אותה אבן שתיה שממנה הושתה העולם. והנה פי' הכתובים בתחלה ברא אלהים מאין השמים וברא מאין את הארץ והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו ובהם חושך מים ועפר ורוח נושבת על המים:

[קנב] כי יהיה ריב וגו'. הרבה שאלות יש בפ' הזאת, א' קושית המפרשים על חז"ל שפי' שהפרשה נאמרה במי שעבר על ל"ת שבתורה שרובם הם מאכלות אסורות ועריות וכדומה איך יכונה בשם ריב בין אנשים, ולמ"ד בעדים זוממין מדבר וכגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה יקשה ג"כ איך יכונה בשם ריב בין אנשים. ב' פשטות הכתובים הוא שכשהשופט יבין שאין די להרשע בהעונש שקצבה התורה יכהו עוד כפי בינתו על דבר קל עונש קל ועל דבר חמור עונש חמור, ויבדלו או במספרם או בחזקם, וכן נהוג באזיע שמלבד החוק הקבוע יכהו עוד השופט כפי בינתו, וגם חז"ל בסנהדרין (שם מ"ו א') אר"א בן יעקב שמעתי שב"ד מכים ועונשים שלא מן הדין ואפי' עונש מיתה, ומדוע למדו רק מפי השמועה ולמה לא פירשו הפרשה הזאת באופן הזה, ג' התורה אמרה ארבעים, וחז"ל אמרו ל"ט, ד' משמע שהשופט בעצמו יפילו ויכהו וכן מנהגם באזיע ונותנים טעם שאם השופט בעצמו יעשה המשפט יתן לב יותר שלא לעות המשפט, ה' ע"פ הפשט הזהיר שלא להוסיף מכה רבה וחז"ל אמרו שאם הוסיף אף מכה א' חייב, ומ"ש חז"ל מלמד שהראשונות הם מכה רבה יקשה איך צותה התורה להכותו מכה שהיא רבה, ו' מה שפי' שונקלה אחיך הוא שנתקלקל ברעי, הלא הפשט הוא שאם יכהו באכזריות הלא הוא נקלה בעיניו והלא הוא אחיך, ונקדים ב' הקדמות, א) הפרשה הזאת כתובה בוי"ו החבור ונגשו, ושפטום, והצדיקו וגו', ורק ארבעים יכנו לא יוסיף כתוב בלא וי"ו החבור, מפני שהפרשה הזאת עיקר כתיבתה בשביל אזהרת ארבעים יכנו לא יוסיף (והוא ע"ד כי יקח איש אשה שכתוב כולה בוי"ו החבור עד לא יוכל בעלה הראשון כנ"ל). והנראה שענין המלקות כבר היה מסור בידם, ונרמז בפ' שפחה חרופה שכתוב בה בקרת תהיה ודרשו חז"ל בקריאה תהא, ובמוש"ר ויסרו אותו, רק שבא להזהיר אף שהוא רשע ומצוה להכותו אעפ"כ אל תכהו יותר מהמספר, והאריך הכתוב באריכות יתרה ללמוד מזה כל פרטי דיני המלקות כאשר ית'. ועל פי זה יותר השאלה הב' שאם כדברי הפשטנים הלא המלקות בעצמם הם חדוש יותר מאזהרת ההוספה, וגם כאשר נפרש שכדי רשעתו פי' שיהיה די לפי רשעתו, הלא די בעונש שקצבה התורה לכל דבר, ובפרט שלשון די במקום שלא נאמר והותר פי' בצמצום לא פחות ולא יותר, ומי זה יכול להגביל בצמצום העונש על העובר א' ממצות ה', והלא כתיב (משלי ה' ו') ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (ומ"ש חז"ל שב"ד מכים ועונשים שלא מן הדין בפי' אמרו שם שלא מפני שהיה ראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך שהוא רק למגדר מלתא לפי רשעת הדור ולא לפי רשעת העושה), ב) הדברים שבין אדם לחברו יקרא דבר שמובנו ענין מה, כמ"ש כי יהיה להם דבר (שמות יח טז), יבא דבר שניהם (שם כב ח'), מי בעל דברים יגש אליהם (שם כד יד), יקום דבר (דברים יט טו), ולא יכונה בשם ריב כי הדבר יובא לפני השופטים ויוציאו לאור הדבר כמ"ש וכל העם על מקומו יבא בשלום (שמות יח כג), ואף אם יקרה שלא יצא המשפט לאמתו כגון אם לוה בלא עדים או שהלוה שלם ושכח מליקח השטר, עכ"ז העוות נעשה רק ע"י מעשה שלא כהוגן, וריב הוראתו ויכוחי דברים כשיתוכחו ועי"ז יצא דבר עוות, ונפרט איזה מהם. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם (בראשית יג ז') שלפי ד' חז"ל וגם לפי הפשט שרועי מקנה אברם מיחו ברועי לוט מלרעות בשדות אחרים מפני שהוא גזל ורועי לוט אמרו שלא יחושו לגזל והגיע דבריהם לאברם ולוט ומיחה ג"כ אברם בלוט ולוט אמר שלא יחוש לגזל וכאשר ראה אברם שלוט לא יחוש לגזל מיד א"ל התפרד מעלי, וע"י הויכוח נתפרד לוט מאברם ומקדושתו, וכן ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק (בראשית כו כ') שע"י הויכוח יצא שהתעשקו עמו, וכן וירב העם עם משה (במדבר כ' ג') ע"י הויכוח שאמרו למה העליתנו ומשה אמר שמעו נא המורים ידוע מה שיצא. וביותר תראה בפ' שופטים (דברים יט טו) ע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר קרא הענין שהעידו בשם "דבר" ואח"כ גבי כי יקום עד חמס כתיב (שם יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, וקרא עתה הענין בשם "ריב", מפני שעדים זוממין נעשה רק ע"י ויכוחי דברים כאשר יתבאר, וגבי זקן ממרא אמר בתחלה כי יפלא ממך "דבר" למשפט (דברים יז ח') ואח"כ דברי "ריבות" בשעריך. מפני שבעת הספק קודם שעמדו למנין אין זה ריב כלל, אבל כשסנהדרי קטנה עמדו למנין והוסכמו ע"פ רוב דעות לדעה א' רק שזקן זה המרה בהם, זאת יקרא ריב, וזשה"כ דברי ריבות בשעריך, פי' שבשעריך במושב הסנהדרין יהיה דברי ריבות שמזה יצא דבר ואז תיכף וקמת ועלית אל המקום, וכן כאשר יראו שאחד מישראל רוצה לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה יאמרו לו שהתורה צותה שלא לעשות, וכשיראו שלא ישמע להם יתרו בו ויאמרו לו שיספרו לב"ד ויקבל עונשו, ובזמן שהיה הכח בשופטי ישראל ידע החוטא שיענש ולמה עשה זאת? וזה רחוק מן השכל שבשביל הנאה קלה יקבל עליו עונש המלקות, אלא שכך היה הדבר שהחוטא השיב להם ידעתי שאתם עושים דברים חמורים מזה, ואם יברר הדבר נמצא שהם פסולי עדות ואז אף אם יודה לב"ד על מעשה הרשע לא יענש מפני שהעדים הם פסולי עדות, נמצא שהיה ריב ביניהם הם אמרו שלא יעשה האיסור והוא השיב שהם עושים איסורים חמורים מזה, ובמושב הב"ד יתחזק יותר הריב הם אומרים עליו שהוא רשע שעשה כך וכך והוא יאמר שרשעתם יותר גדולה, וכן הדבר בעדים זוממים שהמה באים לב"ד ומעידים על א' בפניו שעשה מעשה שענשו מיתה או מלקות והתרו בו והוא אומר ששקר יאמרו וי"ל עדים שיזימו אותן, ונהיה הריב בפני הב"ד שהם יאמרו עליו שהוא רשע והוא יאמר שהם רשעים, ומובן הדבר שמן הסתם מלבד הריב שנעשה עתה בפני הב"ד יש ביניהם ריב כבר, דאל"כ מה הנאה להן שימיתוהו או שילקוהו הב"ד, ואף אם עדותן בדבר שבממון נקרא ג"כ מריבה דמובן הדבר שעשו מפני מריבה, או שקבלו שכר והרוצה להוציא ממון ע"י עדי שקר וגם המעידים שקר בעד בצע כסף יצא מגדר דבר שהוראתו ענין מה, ובא לגדר מריבה, ויתפרש שם בשופטים, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, האיש האחד הוא העד חמס האמור לעיל (אף שאין ע"א נעשה זומם עד שיזומו כולם אבל כ"מ שנא' עד הוא שנים) והאיש השני הוא האיש אשר ענו בו סרה, מפני שהעדים שיזימו צריכים להעיד בפני הנזמים, והאיש שדברו בו סרה הוא המביאם, ומעתה נבא לבאור הכתובים כי יהיה ריב בין אנשים וגו' יתפרש על שני פנים, האופן הא' במעידים באחד שעבר על ל"ת שבתורה שהריב הוא שיאמרו שהוא רשע והוא יאמר שהם רשעים כנ"ל, ונגשו אל המשפט ושפטום, פי' שיחקרו אם י"ל עדים על רשעתם, והצדיקו את הצדיק כשיראו שאין ממש בדבריו נשארו העדים בצדקתם, ואחרי שהעדים כשרים המה אזי והרשיעו את הרשע יעיינו לחקור עדותם. האופן הב' יתפרש בעדים זוממין (שלעיל בפ' שופטים מדבר הכתוב בדבר שנוכל לקיים בו כאשר זמם וכאן מיירי שמעידים שהוא בן גרושה ואף שלא העידו על דבר רשע, אבל כיון שע"י עדותם יפסלוהו מן הכהונה יקרא בשם ריב, כי כאשר בדו העדים עליו דבר כזה בודאי היתה מריבה ביניהם), והצדיקו את הצדיק, שנתברר שהם עדי שקר וממילא נשאר בכשרותו (צ"ע בעדים זוממין שהעידו שהוא בן גרושה מה והצדיקו שייך בזה, וצ"ל דמי שנמצא שכדבריו כן הוא נקרא צדיק כמו (משלי י״ח:י״ז) צדיק הראשון בריבו, או שיש ליישב דמיירי שידוע שאמו היה בעלה הראשון כהן ונתגרשה ונשאת לכהן אחר ואין ידוע אם אביו הוא בעלה הראשון והוא כשר או בעלה השני והוא חלל, והוא הביא עדים שהוא מהראשון והוא כשר, והמה העידו שהוא מהשני ואע"פ שי"ל ג"כ עדים אוקי תרי לבהדי תרי ונפסל על ידם מפני שאין לו חזקת כשרות ואח"כ הביא עדים והזימו אותם, וקאי והצדיקו את הצדיק על העדים הראשונים שהם נשארו בצדקתם, אבל צ"ע אם באופן כזה יהיו העדים חייבים מלקות, והיותר נראה דבסנהדרין (דף י' ע"א) איתא אמר עולא רמז לעדים זוממין מה"ת מנין שהוא רק רמז ולא ע"פ הפשט ולמדו מוהצדיקו את הצדיק) והרשיעו את הרשע שיעיינו אם ההזמה היא אמת, ולפ"ז יתפרש הספרי שאמר אין שלום יוצא מתוך מריבה ומביא מויהי ריב בין רועי מקנה אברם שמורה על העדים המוחים מלעבור על ל"ת שבתורה, ולפי נוסחא הישנה ועמדו שני האנשים יורה שהריב הוא בעדים זוממין כמ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב דגם שם מדבר בעדים זוממים וסיים מי גרם לזה ללקות הוי אומר זו מריבה פי' שרק ע"י הויכוח שנקרא ריב הוא לוקה, ומ"ש בספרי אין לי אלא אנשים, נשים, איש עם אשה ואשה עם איש, לא יתכן לא בעדים שמעידים שעבר על ל"ת ולא בעד זומם מפני שהעדים רק אנשים, אלא משום דדריש ושפטום שישפטום בע"כ יליף דאף מריבה שבין נשים יש לב"ד להכריחם ולשפטם ולהשקיט המריבה:

אל ארץ הכנעני וגו'. וְאַעַ"פִּ שֶׁלֹּא מָנָה אֶלָּא חֲמִשָּׁה עֲמָמִין, כָּל ז' גּוֹיִם בְּמַשְׁמָע, שֶׁכֻּלָּן בִּכְלַל כְּנַעֲנִי הֵם וְאַחַת מִמִּשְׁפְּחוֹת כְּנַעַן הָיְתָה שֶׁלֹּא נִקְרָא לָהּ שֵׁם אֶלָּא כְּנַעֲנִי:

נשבע לאבתיך. בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם וְגוֹ'" (בראשית ט"ו), וּבְיִצְחָק הוּא אוֹמֵר "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (שם כ"ו), וּבְיַעֲקֹב הוּא אוֹמֵר "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עָלֶיהָ" (שם כ"ח):

זבת חלב ודבש. חָלָב זָב מִן הָעִזִּים, וְהַדְּבַשׁ זָב מִן הַתְּמָרִים וּמִן הַתְּאֵנִים:

את העבדה הזאת. שֶׁל פֶּסַח; וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר לְמַעְלָה "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ'", וְלָמָּה חָזַר וּשְׁנָאָהּ? בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ, בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֱמַר "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" — בְּבֵן רָשָׁע הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, וְכָאן "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" — בְּבֵן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל, וְהַכָּתוּב מְלַמֶּדְךָ, שֶׁתִּפְתַּח לוֹ אַתָּה בְּדִבְרֵי אַגָּדָה הַמּוֹשְׁכִין אֶת הַלֵּב (מכילתא):