פרשנות מצטטת על בראשית יח:יב

ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר. כפל המאמר הוא תמוה. ופירש״י בזה אינו מרווח דבאמת במאמר ה׳ כבר נאמר לידה ג״כ. ולהיפך בדבר ה׳ לא נזכר שרה מאומה. והיה אפשר לפרש דעל ישמעאל דבר ה׳ אלא הוא הדבר אשר פירשנו שהקב״ה התרעם על שרה במה שצחקה והסתפקה במה שלא ראתה שנוי בפני אברהם כאשר מצאה א״ע בעדנה של ילדות ובשביל זה נענשה במעשה אבימלך וכאשר יבואר עוד שנולד לבריות ספק בעיקר הלידה אם אינו מאבימלך. באשר עליה לא היה עוד פלא כי הכל ראו אותה ילדה. משא״כ באברהם שהיה עדיין ניכר לבן מאה שנה. וזהו ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר ודבור הוא לשון עז כידוע היינו במה שרגז עליה. כן עשה לה. ומסיים ותהר ותלד לאברהם בן לזקניו ולא כתיב לזקניה שהרי היא נעשית ילדה. אבל אברהם לא נשתנה מטבע גופו ומכל מקום ילדה ממנו בן:

ובמדרש מפני ארבעה דברים זקנה קופצת על האדם. מפני היראה, מפני כעס הבנים מפני אשה רעה, מפני מלחמות, מפני היראה מנין שנאמר (דברי הימים א כ״א:ל׳) ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. וכתיב (מלכים א) והמלך דוד זקן בא בימים. מפני כעס בנים, שנאמר (שמואל א ב׳:כ״ב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו. מפני המלחמות, אחרי המלחמות אשר עשה יהושע כתיב (יהושע י״ג:א׳) ויהושע זקן בא בימים. מפני אשה רעה, שנאמר (מלכים א י״א:ד׳) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. אבל אברהם אשתו מכבדתו שנאמר ואדוני זקן.

המשמשת בעידים¹²כך בכ"י קופמן וכן ב-ף (פרמא 2596), ל, ר; א (פרמא 3173), גניזה (משנה) T-S E1.147; וטיקן 111; 113; 127; מינכן. בכתבי יד אחרים: "והמשמשת". לכאורה, מי שגרס "המשמשת" התכוון לראות בכך הוראה, כמו: "חייבת לשמש". ברם לאור ניסיוננו, הבדל זה בין עדי הנוסח אינו הבדל עקרוני. וי"ו החיבור נופלת ונוספת לפי נוהגם של מעתיקים, כמו וי"ו החיבור במילה "ממעטת" בהמשך המשפט. משניות רבות מתחילות באות וי"ו, לשם הדגשה בלבד. המשנה עוסקת במי שמשמשת, ולכל היותר רצה העורך להעלות את העניין לסדר היום, אבל אין כאן הוראה לשמש בעדים. הטיעון שלפיו יש כאן הוראה ברורה שיש לשמש בעדים, אינו מבוסס. לעומת זאת, להלן פ"ב מ"א, ההמלצה ברורה יותר ומאוחרת יותר. ראו דיוננו להלן, וכן להלן משנה ז. – מקיימת יחסי אישות ומנגבת עצמה בעזרת בד נקי קודם מעשה, כאמור להלן משנה ז ובפרק ב משנה ד. המונח "עדים" הוא מונח של חז"ל, אך יש לו כנראה ביסוס במקרא. המילה נזכרת בכמה מקורות, אולם משמעה אינו ברור; האם זהו כינוי לווסת או לקישוט האישה? האם סימני הבגרות ודם הווסת הם הקישוטים לבגרותה או העדים לבגרותה? ככתוב: "תרבי ותגדלי ותבֹאי בעדי עדיים, שדים נכֹנו ושערֵך צִמח" (יחזקאל ט"ז, ז). עם זאת, בתנ"ך "ונהי כטמא כלנו וכבגד עדים כל צדקתינו" (ישעיהו פרק סד) ובספרות חז"ל, "עדים" הוא מונח ברור לבד שבאמצעותו בודקים אם האישה נטמאה בדם.¹³בפירוש הגאונים לטהרות (אפשטיין, פירוש הגאונים, עמ' 110): "לא עדים ממש הם אלא מטלוניות וסמרטוטין של בגד שהאשה בודקת עצמה". המילה "עדי" עשויה להיות קשורה למילה "עדנה", שהיא ביטוי אחר לכשירות מינית (הופעת הווסת. ראו בראשית י"ח, יב). "לשמש" היא לשון נקייה למעשה המיני, כמו "תשמיש", שהוא קיצור של "תשמיש המיטה". כינוי זה מצטרף לכינויים אחרים המחליפים את המילה האסורה.¹⁴במבוא למסכת עמדנו על התופעה, וראו גם מיטשם, נידה, עמ' 300-207.

ויקח חמאה וגו'. וְלֶחֶם לֹא הֵבִיא, לְפִי שֶׁפֵּרְסָה שָׂרָה נִדָּה, שֶׁחָזַר לָהּ אֹרַח כַּנָּשִׁים אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְנִטְמֵאת הָעִסָּה (בבא מציעא שם):

חמאה. שֻׁמַּן הֶחָלָב שֶׁקּוֹלְטִין מֵעַל פָּנָיו:

ובן הבקר אשר עשה. אֲשֶׁר תִּקֵּן; קַמָּא קַמָּא שֶׁתִּקֵן אַמְטִי וְאַיְיתִי קָמַיְהוּ:

ויאכלו. נִרְאוּ כְמִי שֶׁאָכְלוּ, מִכָּאן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג (בבא מציעא שם):